איה צורם
לאיה כורם יש מעלות רבות, אבל את האמינות היא תולה על הקולב בכניסה להופעה
איה כורם צילום: אלכס ליפקין
יש חשק עז לחבב את איה כורם. היא כותבת את שיריה שלה, היא מנגנת אותם בעצמה, יש לה קול קריסטלי צלול ומדוייק, היא מצטיינת בעיניים בורקות, במבט אינטליגנטי, בתלבושת מושקעת ובגיל לואיס, האקססורי האופנתי ביותר כרגע בתחום נגני הליווי. אבל את הדבר החשוב ביותר היא תולה על הקולב בכניסה-אמינות.
היא אולי לא מזייפת לרגע, אבל היא בעצם מזייפת כל הזמן. אי אפשר להאמין למילה ממה שהיא שרה. "נומי", שיר שנכתב לביתה שטרם נולדה, נשמע תחת שפתיה כמו תרגיל טכני בחוג לכתיבה יוצרת. ב"אוטוביוגרפיה", שמשרטט חיים של דמות פיקטיבית, גם הרגש הוא פיקטיבי. היא שרה בסטריליות על בחור ש"ניסה לשלוח ידיים", כאילו היא בסך הכל מתארת איך הוא עזר לה לבחור ספר בספריה ולא כאילו הוא הטריד אותה מינית.
אניה בוקשטיין המקסימה שמצטרפת לכמה שירים מוסיפה להופעה קצת חום ורגש נחוצים מאוד, אבל זה לא מספיק. השורה הכי אמינה בכל ההופעה מגיעה בפזמון של "אוטוביוגרפיה", כשהיא שרה "הוא אמר שצריך לחפש את האמת, לא ידעתי שאיבדנו אותה". סוף סוף, יש סיכוי שהיא באמת מתכוונת למשהו שהיא שרה. איה, צורם.
יש מקום להופעות כאלו, של שירים מפלסטיק ארוזים בצלופן, אבל המקום הזה הוא לא
בית קפה קטן. הפורמט האינטימי חושף את השירים במערומיהם, ויש להם צלוליטיס. דווקא שירים חסרי יומרה כמו "שיר אהבה פשוט" ו"יונתן שפירא" מראים פוטנציאל, אבל גם הם היו נהנים יותר מבמה גדולה, להקה מלאה והפקה נוצצת. בסופו של דבר, רצועת הגיטרה הצהובה של כורם, עם הכיתוב באנגלית "זירת פשע-לא לחצות! ", היא כנראה יותר מסמלית: איה כורם לא הצליחה לעבור את הגבול ולגעת.
איה כורם, קפה ביאליק, 20.6.09
נא להמתין לטעינת התגובות
