יאיר לפיד מייגע בסיפור אבירים

עומס פרטים והתחכמויות מיותרות הופכים את הקריאה ב"אלבי - סיפור אבירים" למתישה. הרצון לייצר אמירה מקורית, הוליד איכות כתיבה משתנה ולא משכנעת

יותם שווימר | 23/6/2009 12:15

לזכותו של לפיד ייאמר כי משימתו לכתוב סיפור "לילדים אחרים", כפי שהגדיר זאת לא מכבר, מבוצעת יפה בספרו "אלבי-סיפור אבירים" המיועד לגילאי תשע עד שתים-עשרה ורואה אור במהדורה מחודשת בהוצאת "כתר". אך מה שמתחיל כהלצה מעניינת, הופך עד מהרה למעמסה על הקריאה ולשחיקת הסיפור.

אלבי, יאיר לפיד צילום: כריכת הספר

סיפור המעשה די סטנדרטי. אלבי האביר יוצא, בחסות חברו הטוב צ'ילו, להציל את אהובתו אלני שנשבתה בידי המלכה הנוראה צילמוס. בדרך מצטרפים אליו גיגו הגמד ובימבול הענק הטיפש, שמניב פניני חוכמה מבלי שיהיה מודע לכך. הם נלחמים ללא הרף ולבסוף מצליחים להציל את האהובה.

המעמסה על הקריאה באה לידי ביטוי בכך שבפסקה אחת ניתן למצוא ארבע התחכמויות (לשוניות, רעיוניות, עודף פרטים לא חשובים וכו'), ושורה אחת של מעשה עלילתי. המינון השגוי של הלצות והתערבויות גורם לכך שהספר חסר עידון ולא ניתן למצות את ההנאה ממנו. שכן, פרט לכמה סצנות מצחיקות הנובעות מרעיון כללי משובח, הספר לא מצליח להתרומם לכדי יצירה משמעותית. ההתנערות מכל רצינות מדגישה את המאמץ שבכתיבה ויוצרת עלילה עמומה למדי.

בפרק שלושה-עשר מזכיר המספר את מניין המשתתפים בעלילה. לפיד מבהיר באריכות כי אין בסיפור דמות בשם רבקה ויינברג (וכי זה שם מכוער באופן כללי), ומציג את אלבי "אביר צעיר ונלהב", צ'ילו "אביר ותיק וסייף מומחה", אלני היפה "אהובתו של אלבי, נשבתה על ידי המלכה צילמוס", קוצ'י "בתה הטובה של המלכה הרעה", גיגו "גמד קטן מאד ועצבני כמו נמר" ומילאנרו מרדכי טוביסיינה צוקר צוקרמן צוואלס "קוסם ששומר עליהם" ורבקה ויינברג – "אין שום רבקה ויינברג בסיפור".

קטע זה, שלא צוטט כאן במלואו, הובא לא רק לשם הצגה של הנפשות הפועלות, אלא מכיוון שהוא מהווה דוגמא לסגנון השולט בספר; מצד אחד, אוסף מרשים של דמויות משעשעות, ומן הצד השני, עומס פרטים והתחכמויות, שניתן היה לוותר עליהם. להבדיל מהופעתה המפתיעה והמשעשעת של ויינברג בסוף הסיפור, העיסוק החוזר בה בפתיחתו מעלה חיוך במקרה הטוב ומרגיז במקרה הרע. הספר רווי בדוגמאות כאלה.

מלכודות אורבות בכל פינה

לפיד פותח את עלילותיו של אלבי בנימה הומוריסטית, היוצאת כנגד מוסכמות הכתיבה המקובלות ולעיתים נראה כי היא אף לועגת לספרות ולספרות-האבירים בפרט. אך דומה כי הוא אינו יודע מתי לעצור ולהבין שהוא מעמיס על הקורא. חזרות מיותרות על רגעים קומיים וחתירה בלתי-מתפשרת לכתיבה מקורית, מוליכים את הקוראים למצב של מיאוס.

בנוסף, הספר

עמוס במטאפורות מגוחכות – "הלילה נשפך לתוך היער בצללים ארוכים וצרים שנראו כמו ספגטי מחושך", אשר מתאימות לאופי הלא-רציני של הספר, אך לעיתים משובצות שלא במקומן ומכתימות את הכתיבה. יש לציין שלפיד מצליח ליצור מספר סיטואציות מבדחות ומשעשעות להפליא, ודווקא בשל כך, נוצרת תחושת החמצה כאשר הוא בוחר להגזים בגיחוך.

יאיר לפיד. נופל לקלישאות צילום: אופיר דוד

איוריו של יזהר כהן, שהם התוספת המשמעותית בהוצאה המחודשת של הסיפור, מהווים נדבך חשוב למימד ההומוריסטי שבספר. אך גם הם נופלים לאותה מלכודת בה נופל לפיד, שכן לעיתים הם אינם מתארים את הסיטואציה בהלימה לטקסט הכתוב. כך למשל, נכתב שצ'ילו מתהדר בשפם מרשים, אך באיור המופיע באותו פרק אין אזכור לכך.

בשל המעידות בספרו של לפיד, נמנעת מן הקוראים החשיפה ליצירה מקורית, בשלה ומשעשעת. זהו מקרה קלאסי בו הרצון לכתוב דבר-מה שונה ומיוחד לא מתורגם באופן מושלם ונופל, בסופו של דבר, לקלישאות של עצמו.

יאיר לפיד, אלבי – סיפור אבירים, איורים: יזהר כהן, הוצאת כתר, 112 עמודים.