העצב, יש לו סוף: ראיון עם אייל שכטר
איש הברים האפלוליים והדיכאונות העמוקים, הוא היום אדם שמח בחלקו, איש משפחה מיושב. אליל הרוק של הניינטיז הפך עם השנים ממוזיקאי שקצת משחק-לשחקן שגם עושה מוזיקה. את המראה ההורס מצליח שכטר לשמר גם בגיל 45
אתה לא נורמלי, אתה לא יכול לשבת במקום הזה.
"סקס, סמים ורוק'נרול, מה?", הוא מגחך. "אני כוכב רוק לשעבר וככזה, מותר לי לשבת איפה שבא לי. אבל בסדר. תבחר מקום אחר".
בסוף התפשרנו. רציתי בר, שכטר הסכים, כי לשתות הוא דווקא אוהב, אבל היה רועש - אז בחרנו מקום שהוא חצי-חצי ובסוף שתינו קפה. הרבה קפה. ליתר דיוק, שכטר שתה שלושה אספרסו כפול בפחות משלוש שעות. ולא שנראה שהוא צריך אנרגיות יתרות. למעשה, כבר בשלוש הדקות הראשונות הוא שינה מקום סביב השולחן פעמיים והפך בטעות כיסא.
"אין לי איזה הפרעת קשב או משהו", הוא עונה בלי שאשאל, "להפך, אני מסוגל להכיל המון אירועים ואינפורמציה בו זמנית. אבל זה יוצר אצלי בגוף איזה מתח. דווקא כשחקן, הבנתי שזה בעייתי, כי המצלמה לא אוהבת הרבה תנועות. אז בחיי הפרטיים אני הרבה יותר היפראקטיבי מאשר מול המצלמה. ואני מנסה לסגל חלק מהתכונות שלי כשחקן גם בחיים האמיתיים".
האמירה הזאת שלו מעניינת, דווקא מכיוון שהדמויות שהוא משחק לא נוטות להיות נוירוטיות או עצבניות, אלא להפך. יש בתפקידים שלו משהו נוגה ומעט מלנכולי. איטי ומהורהר שכזה, ואולי אפילו ממש עצוב. וזה ממש לא דומה לאיש הקופצני שמולי. שכטר מגחך בהסכמה: "יש בזה משהו.
כשהתחלתי לשחק הייתי הרבה יותר עצוב. זה כנראה משהו שאז חשבתי שהוא מגניב, יותר קל. בתוך הדמות שהייתי בחיים האמיתיים, היה לי יותר קל להיות עצוב מאשר שמח. משהו בי היה מוריד אותי כל הזמן למטה".
למה?
"כי להיות עצוב זה הרבה יותר קל. אתה מרפה את הגוף, מוותר על הכול, לא נלחם על כלום, על האושר שלך, על שום דבר. אתה לא בסכנה להפסיד כלום כי אתה לא מנסה כלום. אי אפשר לפגוע בך ולקחת לך משהו, כי אין לך כלום. אי אפשר לצפות ממך ליותר מדי, מטפלים בך וכך הלאה. אתה פשוט חי לך בתוך איזה קו מלנכוליה ארוך שכזה. אתה עטוף לך בענן ויש בזה גם משהו רומנטי".
זה היה ככה מאז ומתמיד?
"במידה מסוימת כן, אבל זה הגיע לשיאו לקראת גיל 30. לפני כמעט 20 שנה".
זה קשור להתפרקות של להקת "אבטיפוס" ולגירושים שלך מהעיתונאית עינת פישביין, שקרו באותה תקופה?
"אני לא בטוח כמה זה באמת השפיע. גם לפני כן לא הייתי כזה בן אדם מאושר. בזמנו חשבתי שזה קשור, אבל בדיעבד וממרחק של שנים אני לא בטוח כמה זה השפיע עליי באמת. אולי הכול היה רק תירוץ שלי לעצמי כדי ללכת עד הסוף עם התכונה הזאת שתמיד הייתה בי, העצב. זה כמעט היה חלק מהמהות שלי, להיות עצוב.
אולי זה היה קשור לאיזו אמונה שהיום נראית לי ילדותית, שיוצרים ואמנים לא יכולים להיות אנשים שמחים. לא יודע. זה התחיל עוד הרבה לפני 'אבטיפוס' ונמשך גם אחריה, ולפני הגירושים וגם אחריהם. אז בהקשר לאפיון שלי כשחקן, אני חושב שפשוט התרגלו לראות ממני את הצבע הזה ואליו ממשיכים ללהק אותי".
ובכל זאת, עברת אז תקופה קשה.
"כן. עברתי תקופה קשה. הפרידה לא באה לי אז בטוב. הרגשתי בדידות איומה, היא בלבלה אותי מאוד. איבדתי פוקוס ולא כל כך מצאתי את עצמי. זה נמשך כמה שנים טובות. לא רציתי לשחק, לא רציתי לשמוע על מוזיקה, לא רציתי כלום.
תקופה ארוכה מצאתי לעצמי אלף צידוקים לא לעשות כלום. גרתי באיזו דירה מעופשת, לא ממש אכלתי באופן סדיר, בשיאה של התקופה הזאת חייתי במשך כמה חודשים רק מחטיפי טוויסט. אני לא צוחק. זה כנראה היה מבחינתי שיא השיאים של הנמיכות.
אמרתי לסוכנת שלי שאני רוצה שוב לעשות אודישנים והתחלתי מחדש. משם התחיל איזה תהליך הפוך, די מהיר אפילו, הבנתי פתאום שבכל החיים האלה, עם הדוק הזה של העצב, שיקרתי לעצמי. תכלס, אני לא כזה בן אדם עצוב. זה היה סתם שטויות שהאכלתי את עצמי. אני הרבה יותר שמח ממה שנדמה לי. הבנתי שאני חייב להיפרד מהאיש הזה שהייתי, להרוג אותו, ולהצמיח מתוכו את הבן אדם האמיתי שאני ונתחיל מחדש".
כמו חוזרים בתשובה שנעשים פנאטיים יותר מדתיים מלידה, נדמה ששכטר הפך מעט קיצוני בדימוי החדש שיצר לו. הוא מסרב לדבר עוד על הפרידה הטראומתית ההיא ועל הקשר שהיה או לא היה בינה למשבר שעבר, ואומר שבשל השנים שחלפו והשינוי שעבר הוא לא מרגיש שיש לו עוד מה לומר בנושא. "אני מסוגל לשלוף משם רגשות, בלוקים, בשביל להשתמש בהם לרגעים כשחקן", הוא אומר, "אבל זה נשאר מרוחק ממני".
ושכטר, יש לשער, אכן משתמש ביכולת השליפה הזאת שלו, בדרמה החדשה של yes, "גירושים נפלאים". שם, באותה מלנכוליות עדינה שלו, הוא משחק את יואב, גבר מבוגר שמתאהב ומנהל רומן עם ילדה בת 16.
"האבא שלה בסדרה הוא בערך בגיל של הדמות שלי", הוא אומר, "וכאבא לילדה בת שנתיים, אני יכול להגיד שאם בעוד כמה שנים הילדה שלי מביאה לי איזה חיים בן 42 שאומר שהוא נורא אוהב אותה אפילו שהיא בכיתה י' - אני עם גרזן מוריד לו את הראש. זה בלתי נתפס בכלל, שאת הדבר התמים הזה מישהו יכול לטמא ככה".
מצד שני, נהוג לומר שלשחקן אסור לשפוט דמויות שהוא מגלם, שצריך לחפש את המורכב והאנושי שבהן.
"נכון. ואני בטוח שיש הרבה בני 40 שרואים את הסדרה ואומרים לעצמם בסתר שהם היו מתחלפים איתו בשמחה. אני חי?פשתי את האנושיות שלו בזה שהוא לאו דווקא בן אדם רע ולא מוסרי, הוא בן אדם שניסה לא לאבד את הניצוץ הילדותי, את הרצון ההרפתקני לחפש את החיים בכל מיני מקומות. אני מכיר כאלה אנשים, וככל שהשנים עוברות זה קורה להם יותר. נוצר איזה בלבול בתקופה שלנו לגבי גילאים.
ההבדל בין אנשים בני 20 לבין בני 40 פעם היה גדול מאוד. 40 היה זקן. גיל עמידה. היום 40 זה כלום. מתאמנים, שומרים על כושר, אוכלים בריא, עושים סמים, מבלים, אנשים בגיל 40 חיים כמו בגיל 20 ונוצר בלבול גדול. אז חשבתי שהוא כזה, וככזה הוא מייצג דור".
גם אתה היית כזה עד לא מזמן.
"לגמרי. עד היום, בדברים מסוימים. אני מבין בשכל שאני בן 45, אבל אין לי מושג איך הגעתי לשם. עד שנולדה לי הילדה והתחלתי לחיות עם אמא שלה בזוגיות שנ?משכת כבר חמש שנים, הייתי כזה. ברים, לילות, אלכוהול וכך הלאה".
שכטר, איש הדיכאונות, הברים האפלוליים ותהומות ה"טוויסט", הוא היום איש משפחה למופת. הוא משמש כעורך ב-Ynet, מנהל זוגיות עם אם בתו, עורכת הטלוויזיה ענת בן משה, אבא במשרה מלאה למעיין בת השנ?תיים ומגדל עם בן משה את בתה ממערכת יחסים קודמת, שירה בת התשע.
התרככת? הפינות התעגלו?
"נעשיתי יותר סבלני. לגמרי. אין לי אנרגיות להשקיע בסתם שטויות. פעם הייתי הרבה יותר שש אלי קרב. היום, מישהו רוצה לעשות עליי דאווין? אין בעיה. שיעשה מה שהוא רוצה. רק שיעזוב אותי בשקט. ממש אין לי כוח לשטויות כאלה של אגו".
מפחיד להרגיש מיושב, להגביל את עצמך לאישה אחת, לסד של מחויבות?
"מפחיד? להפך. זה נפלא. אני בוחר בזה מחדש כל יום. בהנאה רבה. ברור שדברים יכולים תמיד להיגמר ולהשתנות, אבל כל עוד זה טוב, באמת טוב, אני לא רוצה להיות בשום מקום אחר. ממש לא. שמע, אני בן 45, מה שאתה מתאר מתאים לאנשים יותר צעירים. אני מיציתי את כל הדברים האלה, להתרוצץ בעיר אחרי בחורות כמו עכבר מורעב.
החיים זה דבר דינמי. משתנים. אני גם שמח שנעשיתי אבא בגיל מבוגר. זה היה הגיל הנכון בשבילי לעשות את זה, כי בגיל יותר צעיר הייתי מאוד מזדהה עם כל מה שאתה מתאר וכולם היו סובלים מזה. אני, הילדה שלי, האמא שלה, כולם. כך שבשבילי התזמון הזה היה מושלם".
אגב גיל 45, אתה נחשב לגבר יפה מאז שהיית צעיר. אתה חושש להזדקן במקצוע הזה, להפוך לפחות יפה, פחות מושך?
הוא שותק שתיקה די ארוכה לפני שהוא עונה: "אין לי ממש תשובה טובה לזה".
השתיקה היא סוג של תשובה, לא?
"אולי. כמו האסקימוסים על הקרח, לפעמים יש תחושה שמנסים להעלים אנשים זקנים. במיוחד במקצוע הזה. כרגע אני נמצא בתקופה טובה, יש מעט שחקנים בגילי ויחסית, אני מבוקש. תקופה ארוכה אני בסוג של שיא. אני לא ממש חושש כי עוד לא הגעתי לתקרה הזאת.
אני מניח שיבוא יום בו אסתכל במראה ואגיד לעצמי: 'אייל, אתה היית פעם גבר יפה'. אבל זה עוד לא קורה. אני מסתכל במראה ואומר: 'אייל, אתה עדיין גבר יפה'. אין מה לעשות, אנשים מזדקנים, אני יודע שזה קורה, אני רק לא יודע מה קורה שם.
מצד שני, קראתי לא מזמן שעשו מחקר והתברר שאנשים מעל גיל 60 הם הכי מאושרים, אז אולי יש למה לשאוף. אולי כשאתה גומר עם כל הבלגנים ומבין שעכשיו נשאר לך רק להתפגר, אז אתה נרגע ומתחיל ליהנות מהחיים".
במסגרת הפרסונה השלמה והמשלימה עם העולם, שכטר עומד להוציא עכשיו גם דיסק עם הרכב חדש, שסינגל ראשון ממנו, "מתוק ומר" (שיר הנושא לסרט "מתוק ומר", י"א), תכף יוצא לרדיו.
לדבריו, גם בדיסק החדש אפשר להרגיש את השינוי שעבר עליו: "בשירים יש טקסטים שמדברים על ללכת קדימה, לחגוג את החיים. אני אומנם יכול לשמוע שם גם זיכרונות, אבל ממקום מפויס. משקל העצב בדיסק הרבה יותר נמוך מבתקליט הקודם". את הדיסק הקודם, "פעם אחרונה שאני ככה", שכטר הוציא בעצמו לפני שבע שנים. הוא לא ממש הצליח. בשנים האחרונות הוא הפך ממוזיקאי שקצת משחק, לשחקן שגם עושה מוזיקה.
המהפך מקשה על עשיית מוזיקה?
"כן, אבל זה המצב. מאוד קשה היום להתפרנס מעשיית מוזיקה בישראל ובכלל בעולם. ולגביי אישית, אחרי ש'אבטיפוס' סיימה את חייה ונפרדתי מזוגתי, החלטתי להוציא תקליט אישי מאוד, אפלולי מאוד, אלקטרוני מאוד. רציתי להגדיר את עצמי מחדש. התקליט נכשל ופשוט לא היו לי כוחות לעוד אחד. אז אני ממש לא מתלונן על העבודה כשחקן, אבל אין ספק שהמוזיקה הייתה חסרה לי מאוד".
אתה חושש מלהיות רוקר מזדקן, לקפוץ על הבמות בגיל 50?
"בשיא הכנות, על הזין שלי".
נא להמתין לטעינת התגובות
