השחקן יובל כרמי: כולנו מוגבלים
ההצגה "הבחורים בדלת ממול" המתארת ארבעה בחורים חריגים שכלית המתגוררים בדירה אחת, חוזרת לבמה בהפקה חדשה של תיאטרון חיפה ותיאטרון אורנה פורת. כרמי, המשחק בה את אחד התפקידים הראשיים, לא מפחד להשתמש במילה מפגר ולא נרתע מטייפ-קאסטינג
המחזה "הבחורים בדלת ממול" שנכתב על-ידי המחזאי האמריקני טום גריפין, הועלה לראשונה בארץ בתיאטרון הספרייה ברמת גן, בבימויו של גדי ענבר. כרמי, אז בוגר טרי של בית הספר למשחק בית-צבי, נבחר לשחק את אחד התפקידים הראשיים בהפקה שהצליחה מעל ומעבר למשוער, והציגה כ-200 פעמים ברמת גן ובהמשך עוד מאות פעמים ב"הבימה", שרכש אותה מתיאטרון הספרייה.
את הסיבה להצלחה הגדולה של ההצגה דווקא בקרב הקהל הישראלי מייחס כרמי למנעד הרגשי הרחב שהיא מייצרת. "הסיטואציות שנוצרות על הבמה מעוררות תגובות קצה של כאב על סף בכי לבין צחוק היסטרי. אנחנו מופיעים עם ההצגה בפני נוער, חיילים ומבוגרים, והקהל מת עליה". באנגליה ובארצות הברית, מסתבר, ההצגה הצליחה הרבה פחות.
כרמי לא חוסך את שבטו מהחברה הישראלית, שניאותה לקבל ייצוגים של מוגבלות פיזית ומנטאלית על עוד הם על הבמה, אך ממהרת להקיא מתוכה את המוגבלים ולדחוק אותם פיזית וסימבולית לשולי הקיום. "אני יכול לצאת לרחוב כשאני שקוע כולי בטרדות היומיום, ואם עובר מולי ילד על קביים, אני מרגיש כאילו חטפתי סטירה מלמעלה".
גם בהכנות להעלאת המחזה על הבמות בהפקת 2009 של תיאטרון חיפה ותיאטרון אורנה פורת, נפגשו השחקנים עם אנשים מוגבלים שכלית. "רפי ניב התעקש שכל הקאסט יילך שוב למרכזי התעסוקה של המפגרים ויבקר בבתים שלהם", מספר כרמי. "זה היה נהדר כי זה הקאסט התגבש, אבל גם סיפק לכל שחקן הזדמנות לעבוד על דמות אינדיבידואלית משלו".
למרות שהנושא לא חדש לו, כרמי מתאר תחושה קשה של שברון לב. "במשך יומיים הייתי נכנס פנימה, וכל פעם יוצא החוצה כדי לבכות. לאט לאט ראיתי אותם בסיטואציות שקרעו אותי מצחוק, ומצאתי מישהו שסיפק לי השראה במובן הזה שהוא דמה לי, מפגר גבולי-מבריק, עם נטייה אובססיבית".
כמעט עשרים שנה עברו בין הפעם הראשונה בה נכנס לנעליו של ארנולד לבין הפעם השנייה, בה שוב נקרא לדגל. "הדמות של ארנולד מושתתת על עבודת דמיון", מסביר כרמי,
כרמי מצהיר שכולנו מוגבלים ולא נרתע מהשימוש במילה הזו או מהשימוש בכינוי "מפגר", להיפך. תוך כדי התבוננות במפגרים, הוא נשבה בקסם של נקודת המבט הילדותית המאפיינת אותם. "גם כשאני רואה הליקופטר מתרומם באוויר, אני מסתכל על גוש הברזל הזה וחושב 'ואו!' וזו נקודת המוצא: נאיביות. הרי לא צריך וממילא אי אפשר לדעת הכול", הוא מסביר ומוסיף: "זה גם לא מעניין".
מוגבלות, טוען כרמי, קיימת בכל אחד ואחת מאיתנו, כמו גם במבנים החברתיים המעגנים את הקיום האנושי. "אני לא שופט את הדמויות שאני עושה, ואני מסתכל בהן בגובה העיניים", הוא מבהיר. "אז הבחורים בדלת ממול מוגבלים פיזית או נפשית, ולנו יש מוגבלויות אחרות. אנחנו לא שטנץ".
באופן כללי אני בן אדם עצבני. אנשים קוראים לי ארנולד, כי אין לי שם חיבה. אז לפעמים אני עושה כאילו ארנולד זה השם-חיבה שלי ואז כשאנשים קוראים לי ארנולד, אני עושה כאילו שהם חברים שלי שמכירים אותי בשם חיבה שלי: ארנולד. אני גר כאן בדירה משותפת עם עוד שלושה בחורים. אמרתי כבר שאני בן אדם מאד עצבני?" (מתוך המחזה)
בניסיון להבין מה קרה ליובל כרמי השחקן בין ארנולד הראשון לארנולד השני ("שיחקתי ברוב התיאטראות הרפרטוארים בארץ, פתחתי בית ספר וסגרתי אותו"), אנחנו מגיעים לסוגיית הטייפ-קאסטינג. ואם במוגבלות עסקינן, הרי שתפקיד אופי מהסוג הזה לא מניב על פי רוב ליהוקים לתפקידים נוספים בתעשייה. "תפקיד מהסוג של ארנולד גורם לאנשים לא לראות מעבר לזה. זו מוגבלות".
ועם זאת, הוא לא מצטער. "שואלים אותי, 'איך אתה עושה את ההצגה הזו כל כך הרבה זמן?', והתשובה היא שאני באמת נהנה מזה. לא רק אני, כולם נהנים מאוד לשחק".
מבחינתכם, כאנשי תיאטרון, זה מעיד על פורטרט מהימן?
"כן, התעקשנו מההתחלה שמפגרים יהיו נוכחים מההצגה הראשונה, ולמדנו הרבה מהתגובות שלהם. באחת ההצגות עלה מישהו שישב בקהל לבמה, בשיא הטבעיות, וניסה לפתוח את הברז שהיה חלק מתפאורת המטבח. בשנייה אחת, האשליה נשברת".
אתה רואה שליחות בסוג כזה של תפקיד? של הצגה?
"אני מצפה שהקהל בעיקר יהנה. זה לא תפקידי כשחקן להעביר מסר. כל אחד אמור לקחת את היצירה ולפרש אותה איך שהוא רוצה. גם אני נשארתי כמו שהייתי לפני ארנולד. יש מי שמתקרב לאנשים מוגבלים, אבל אלה שנרתעו לפני ההצגה, נרתעים גם היום. הפחד שזה מדבק, שזה יקרה גם להם מתישהו. זה בפינה, את יודעת, אנחנו לא יודעים מתי".
"הבחורים בדלת ממול" מאת טום גריפין, בימוי: רפי ניב, 20 - 25 ביוני, 20:30, תיאטרון חיפה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם