יהיו לנו עוד הרבה פושקינים
אין מה לדאוג לגורלה של הספרות. הספרים לא ייעלמו, הם רק ישתנו, יקבלו צורות חדשות, אולי מהפכניות. וכשזה יקרה, נחזור להתרגש מהם
והנה התיאור (בתרגומה של אולגה לויטן מתוך אחרית דבר שחיברה לתרגום בעברית לספרו של פושקין "הכושי של פטר הגדול"): "אנחנו כמעט איבדנו את עשתונותינו. גלי חום וקור עברו בנוכחים. השערות סמרו. לא עמד לנו הכוח להתאפק. מדי פעם היה קופץ מישהו ממקומו וקורא בקול. שררו לסירוגין דממה ופרץ קריאות. הקריאה הסתיימה. הסתכלנו זה בזה ארוכות, עד שהסתערנו על פושקין. החלו חיבוקים, מהומה, פרצו הצחוק והדמע, נשפכו הברכות".
הכושי של פטר הגדול, פושקין צילום: כריכת הספר
היום קשה להעלות על הדעת יצירה ספרותית שפרסומה יביא לתגובה דומה בעוצמתה. יוצרים גם אינם יכולים לצפות היום לגלי ריגוש והכרת תודה מקהלם. ההתרגשות המסוימת סביב פרס ספיר שהוענק שלשום נבעה בעיקר מהמרכיב התחרותי נוסח תוכניות הריאליטי, ולא מהתפעמות מתוכנם של הספרים המתחרים. למעשה, יהיה זה מפתיע אם כל אותם אנשים שהתייחסו בלהט לתחרות בין הסופרים על פרס ספיר, בכלל קראו יותר מאחד או שניים מהספרים המועמדים.
מה השתנה? האם אין יותר מחברות ומחברים שבכוחם ליצור ספרות גדולה? או שמא אין כבר קהלים צמאים ודרוכים, היודעים לזהות סיפור גדול ולהתמסר אליו? התהייה הזו מתחדדת בשנים האחרונות מדי קיץ, בהגיע שבוע הספר, המציף את חוצות העיר בשפע מסחרר של פיתויים ספרותיים, שמספרם עולה ומחירם יורד בכל שנה.
קשה לשים אצבע
על הסיבה המדויקת לשינוי התרבותי המתמשך במעמדה של הספרות. יש ודאי גורמים רבים שהובילו לעבר הדעיכה ההדרגתית ביכולת הספרות לגעת בנו באופן משמעותי. אבל חלק מהגורמים נראים לעין.
אחד מהם הוא היקפה וטיבה של התחרות שאליה נאלצים להצטרף, בעל כורחם, הסופרים העכשוויים. בעוד שמספר הספ ?רים המופקים הולך וגדל, משאבי תשומת הלב הולכים ומתמעטים. כולנו חשופים לשיטפון של דימויים ויזואליים, צלילים, מראות וחוויות, המוזרמים אלינו בכל שעה, בכל מקום ומכל מסך.
השפע הזה מתחרה על תשומת הלב הפרטית (קוראים) והציבורית (מבקרים). לספרים אין יתרון בתחרות הזו. להפך. הם ממוקמים בעמדה של נחיתות, משום שמטבעו דורש הספר משאבים ניכרים של זמן וקשב. צריך להקדיש לו תשומת לב בלעדית, לוותר על מולטי?טסקינג בזמן הקריאה. אולם בדיוק יכולת זו שוחק השיטפון הדיגיטלי. אחד המאפיינים של העידן הדיגיטלי הוא פגיעה ביכולת לפתח קשב ארוך וממוקד שרק בעזרתו אפשר לגלות את קסמיו של הטקסט הספרותי.
ובכל זאת, אינני חושבת שצריך לדאוג לגורלה של הספרות. אנחנו לא יכולים לוותר על סיפורים. הם חיוניים להכרת עצמנו ולהכרת האחרים, ולשיח החברתי והתרבותי. אבל אולי אנחנו צריכים סיפורים מסוג חדש. ועידן התרבות הדיגיטלית אכן יוליד צורות חדשניות, אפילו מהפכניות, של ספרות ושל סיפורים. פושקין של העולם הדיגיטלי טרם התגלתה, אבל אולי כבר עכשיו היא מלהטטת מול מסך ומקלדת, מנסה לברוא טקסטים שיגרמו לנו להתרגש מחדש מכוחן של מילים.
נא להמתין לטעינת התגובות
