קלאסיקה של טירוף ישראלי: חלק 1
פסיכדליה עברית מקורית ושירים מחאתיים שנאסרו לשידור ברדיו. אסף קפלן מפרק לגורמים את "חנטריש שלוש ורבע" של דני בן-ישראל
לאחר שניגן תקופה באירופה הוא שב לארץ, וכשבדמו עוד זורם דם היפי חבר ללהקת "הבמה החשמלית". יחד איתם הוציא את התקליט הפסיכדלי המהפכני והמבריק "חנטריש 3 ורבע". במקביל לאלבום זה הקליט בן -ישראל את "הקלטות קטמנדו הגנוזות", אליהן נגיע בהמשך.
להקת הקצב "הבמה החשמלית" בהנהגתו של שלמה מזרחי, מי שכונה "ג'ימי הנדריקס הישראלי", פעלה באותם ימים בירושלים. הלהקה, שגם לה סיפור מעניין וקצת עצוב משלה (הם לא הוציאו אף אלבום), פעלה בגלגולים שונים בשנים 1968- 1971.
בדומה לבן -ישראל גם למר מזרחי לא חסרה חוצפה מרדנית. ב-1968 הוא ניגן את "ירושלים של זהב" בדיסטורשן ובעט בכיפת הפטריוטיות הזהובה; זה קרה עוד לפני שהנדריקס עשה שמות בהמנון האמריקאי כשחתם את פסטיבל וודסטוק.
המפגש הנסיוני והמעניין בין הסאונד הוירטואוזי של שלמה מזרחי וחברי "הבמה החשמלית" לבין הכתיבה, העיבוד והלחן של בן ישראל הולידו את "חנטריש", אבל עקב סיבה עלומה חברי הלהקה לא זכו לקרדיטים על עטיפת התקליט המקורית.
התקליט עצמו הוקלט מאפריל '68 ועד מאי '69, ועד היום לא ברור האם חברי "הבמה" אכן ניגנו בכל השירים. מה שבטוח הוא שכשתשמעו את הריפים מפוצצים לכם את האוזניים תדעו לבטח שזהו שלמה מזרחי.
כשיצא בשנת 1970 הוא נאסר לשידור ברדיו, שם פשוט לא ידעו איך לאכול אותו. האלבום כשל מבחינה מסחרית והדפסתו הופסקה. בשנת 2002 האלבום יצא מחדש על ידי חברת התקליטים הישראלית Mio. בשיתוף פעולה עם הלייבל הגרמני World in Sound הוא יצא גם בגרסת ויניל.
לפני שנתחיל בפירוק הגורמים של "חנטריש" , הרשו לי להפנות את תשומת אוזניכם לקונטרסט המעניין בין קול "הזמר הצבאי" של בן-0ישראל והדרך בה הוא מגיש את השירים, לבין האוירה הפסיכית שהוא יוצר, מה שלעניות דעתי גורם לעיצוב הסאונד הכיפי של האלבום הזה.
החופש היצירתי שבן-ישראל קיבל כאן הוא שמרכיב את התמהיל המטורלל הזה שנקרא "חנטריש". שמונה שירים והמון מילים יש באלבום הזה. צחוק, צעקות ולחישות, הטפות מוסר, טייפ לופס, קצת חיפוש עצמי, מלמולים, אפקטים, צלילים מהולים בעשן חשיש, פאז גיטאר, כיף, רעש, חופש, סוריאליזם ובחור סכיזופרני ששמו אוציק פחנוציק.
ניחוחות הטירוף והפסיכדליה עולים כבר מסאונד הגיטרה הראשון. "שיר אחר", הקטע שפותח את האלבום, מבשר על המתווה הכללי של מה שהולך לקרות בהמשך: מרד, תהייה קיומית ובעיקר רצון לעשות הכל שונה. כבר בתחילת
במדינת קרמישה בורלינגה מתרחשת מלחמה פסיכולוגית, מנטאלית וצבעונית. שלטונו של הרודן כסאון רודונבסקי המנסה בכל כוחו לחסל את תמימות שנות ה-60 הפרחונית. הרודן מתנגד למגודלי השיער היחפים ושולח את צבא קצרי השיער שלו לשלוח חיצי שנאה בגיבורנו אוציק (בדיוק בשורה זו מושמעים אפקטים של יריות שנשמעות כאילו נחטפו ממערבון או סרט מצויר). אך אוציק פחנוציק, כמו נאחז לרגע בהזיית "הטיפה על הלשון האוחזת בו", מחבק את עליזה, מלטף את אוזניו של הארנב הלבן ובכוח המחשבה בלבד הופך את הכל לשדה פרחים צבעוני.
הדינמיות בקולו של בן-ישראל והשירה הכפולה המגיעה בדיליי מביאה שני דברים מאוד חשובים למאבק הזה. ראשית, היא ממחישה את הדמויות ומראה את הניגודיות ביניהן. שנית, היא לוקחת את הסיפור, בין אם נרצה, בין אם לאו, אל תוך המציאות המלחמתית שלנו, שלצערנו עדיין רלוונטית.. קול המחאה הברור נגד הממסד הצבאי מקפיץ למוחי את עשן הצלילים של להקת "זינגלה" שהוציאו את המאסטרפיס שלהם Peace ב-'77 ונלחמו גם הם בדרכם, דרך המוזיקה.
אורכו של הקטע העוקב הוא 9 דקות, דבר שלא היה מקובל בנוף המוזיקה הישראלית דאז. בג'אם המרתק של "בנדום כל המסיבות" מכה בנו בן-ישראל תהיות פילוסופית. "אתה נלחם במוות? מחפש אלוהים חיים?" וביקורת עצמית "אתה יכול לא לישון ולהבטיח לעצמך גיגית... לא, עוד הפעם". ברקע הגיטרות מבריקות וכנות בשיקוף תל אביבי שמאד דומה למה שמתרחש בבירת החטאים הבוהמיינית גם כיום.
הקטע המלודי "ואם", הפותח את צידו השני של האלבום, מהווה מעין אתנחתא מוזיקלית. בשיר זה ניתן להבחין בקלות בסגנון השירה היחודי של בן-ישראל. המילים המתלוות והלא-כל כך אופטימיות מביעות את רצונו של המשורר לרחף בחלל. המפוחית נכנסת ומספרת את סיפורו של "דני בוטל נק", שהיה מחלק בקבוקים המכילים חומרים כאלה ואחרים לעוברים ושבים. למרות ההטפות החוזרות ונשנות לחזור לדרך הישר דני המשיך בשלו, וברגשות מעורבים טען שאת החופש שלו הוא מבלה במשך כל חייו. לימים התעשר ממכירת הבקבוקים.
אם עד עכשיו האלבום ריחף באופן טבעי בין גבולות המימד המציאותי לזה שכבר מתחיל לשדר אותות בלתי שפויים בעליל, הרי שבשיר "ישראל 70" האוונגרד, הפסיכיות והמורכבות פוסעים מספר צעדים קדימה. אם יש קטע פסיכדלי שהיה צריך לייצג את ישראל בתחרות מצעד פסיכדלי כלשהו, הרי שתשע הדקות של "ישראל 70" זו נציגות ציונית ראויה בהחלט.
הריקוד השאמאני מתחיל לאט. ברקע - צעקות ומלמולים, צלילי גיטרה אקוסטית וחשמלית מערבלים את המוח. קולו הענוג של יוסי בנאי מקריא את שיר המעלות מסומפל לתוך ההמולה (דוד המלך מתהפך בקברו או שמא היה שש כאן לתרום מכינורו). הלופ ממשיך ואיתו הסמפולים. הצהרת האו"ם מכ"ט בנובמבר, הכרזת העצמאות ורחשים אחרים מתערבבים עם משפטיו התמוהים של בן ישראל. ביאליק ,טשרניחובסקי, הרצל ורש"י יושבים ביחד, מתדיינים, צוחקים, מעשנים והמוח מתפוצץ. במילותיו של המשורר: טריפי לאללה.
גם בשיר האחרון שחותם את הניסוי החנטרישי והמופרע הזה, "למה לא", המוח לא נח. המאסיביות של הגיטרות האקוסטיות, צמד המילים הברורות והיחידות "למה לא", משפטים בארמית הנבלעים ברקע, כל אלה משאירים את המאזין מבולבל, חושב, מרוצה ומחויך אבל בעיקר עמוס במנה גדושה של טירוף ארצישראלי אותנטי שחיפש משמעות בזמן אמת. והמשמעות הזו קיבלה את ההד שלה כ-30 שנים מאוחר יותר.
~ קלאסיקה של טירוף ישראלי, חלק 2
***
אסף קפלן מגיש ועורך את התכנית "שחרזאדה" ברדיו קול הקמפוס.
נא להמתין לטעינת התגובות
