רועש מאהבה: חלק 2

בוגר ובשל יותר או זקן, עייף ומשעמם? מוכה בסנוורי גראנג' ממשיך אודי ניב בסקירת פועלו של כריס קורנל, רגע לפני שהוא נוחת בארץ הקודש

אודי ניב | 15/6/2009 17:10

בפרק הקודם

כשהגיע כריסטופר ג'ון בויל, הידוע בכינויו כריס קורנל, לעשור השני בחייו, הוא קיבל מתנה מאמו: תוף סנר. אחרי מספר מכות על התוף החליט להקים להקה. כשהתחילה המריבה בין החברים, הבינו כולם שאם יש משהו שקורנל מצטיין בו יותר מכולם - זה לצעוק. אז הוא ירש, די במהרה, את מקומו בקדמת הבמה. מאז, הוא עמד בראשה של להקת הגראנג' המצליחה Soundgarden. אם אתם עדיין לא בעניינים, כדאי לכם לדלג חזרה לחלקה הראשון של הכתבה שבסופו הלהקה מתפרקת.

לא תשנו אותו!

במקביל לעבודתו ב- Soundgarden קורנל לא חדל לכתוב, להלחין ולטפח קריירת סולו. שירו הרשמי

Chris Cornell - Seasons

הראשון מחוץ ללהקה יצא בשנת 1992 בפסקול הסרט "סינגל'ס". קולו הייחודי זכה לשבחים רבים ועד פירוקה של להקת האם שלו הוציא כמה שירי סולו בודדים ביניהם גרסאות כיסוי להנדריקס ואליס קופר. אך פריחתה של קריירת הסולו החלה רק עם פירוקה של הלהקה. קורנל החל לשתף פעולה עם חברו המתופף ג'ק איירונס (Pearl Jam, Red Hot Chillie Peppers) ועם חברי להקת "11".

בשנת 1999, לאחר שנתיים של עבודה קשה והמתנה קשה עוד יותר של המעריצים, יצא לבסוף אלבום הסולו הראשון של קורנל - Euphoria Morning. האלבום סימל ללא ספק את פרידתו של הסולן המבריק

מלהקתו. הנגינה הייתה אקוסטית, טכנית ומוקפדת וגם הטקסטים קבלו פן רגשי וסוריאלסטי יותר. אבל מה שייחד אותו יותר מכל היה האיזון שבין ההשפעות המוזיקליות הישנות והעכשוויות יותר של קורנל.

"When I'm Down" הוא דוגמא לשיר כאב שמוציא ממנו את מיטב יכולות השירה באופן כל כך טוב שלא נסחט מגרונו מאז ימי Temple of The Dog. האלבום לא זכה אמנם להצלחה המסחרית הצפויה, אבל אי אפשר היה להתעלם מקולו המדהים של קורנל והוא היה מועמד לפרס הגראמי בקטגוריית "הקול הטוב של השנה" על הסינגל "Can't Change Me". באותה תקופה יצא קורנל לסיבוב הופעות שבסיומו חזר הביתה, הקליט סינגל שנכנס לפסקול הסרט "משימה בלתי אפשרית 2" והפך לאבא טרי.

כריס נגד המכונה

לא די בכך שהסטטוס החדש לא ריכך את קורנל, מקורביו אף יאמרו שהוא יצב אותו מספיק בכדי להחזיר אותו לצלילי הדיסטורשן. באותה שנה עוזב סולן להקת Rage Againts The Machine, זק דה לה רוחה, את הלהקה, שמחליטה לא להתפרק ולחפש סולן אחר. מפיק הלהקה ממליץ על קולו של סולן להקת Soundgarden לשעבר והשאר כבר נרשם בדפי ההיסטוריה תחת השם Audioslave.

החיבור הלא צפוי בין פליטי שתי הלהקות צלח מהרגע הראשון. אלבום הבכורה שיצא בשנת 2002 נשא את שם הלהקה וזכה במקום השביעי בדירוג ה"בילבורד" האמריקאי ולמעמד של פלטינה משולש. ריק רובין, מפיקם של שני האלבומים הראשונים של הלהקה, זכה לתשבוחות על שיתוף הפעולה שלו איתם ואף כונה "החיפושית החמישית" על ידי מורלו.

Audioslave - Show Me how to Live

הליריקה של הלהקה נכתבה כולה על ידי קורנל, בעוד שהקרדיט לכתיבה ניתן לכל חברי הלהקה. קורנל השתלב עם חברי הלקה כאילו תמיד היה שם. הוא אומנם הביא איתו את טעמו האישי וכמה מצלילי הדיסטורשן המוכרים מלהקתו הקודמת, אבל הגיטרה השולטת הייתה זו של מורלו. (הידעת? כל הצלילים שמורלו מוציא מהגיטרה שלו מגיעים לאוזניכם מבלי לעבור סימפול או להשתמש במכשירים אלקטרונים נוספים למעט אפקטים לגיטרה). הדוגמא הבולטת ביותר לכך היא הסולו של הסינגל והלהיט "Like a Stone" שמזכיר מאוד את ימיה הטובים של רייג'.

קורנל סיפר שהרגיש שתהליך כתיבה השירים של Soundgarden היה פחות טוב מאשר זה של Audioslave וכי התמכרותו לסמים ולאלכוהול השפיעה רבות על כתיבת והקלטת השירים. הוא הצהיר כי הוא "לא היה מסוגל לכתוב היטב" בעת ששתה, ובנוסף לכך גם עבר תהליך גמילה לאחר הקלטת האלבום השני. אלבומה השני של הלהקה, Out of Exile, שיצא כשלוש שנים לאחר מכן, נכנס למקום הראשון בדירוג ה"בילבורד" האמריקאי תוך יום וזכה גם הוא למעמד פלטינה.

אלבומה השלישי של Audioslave התבסס בעיקר על חומרים שכבר נוגנו בהופעותיה, היה שונה בתוכנו מקודמיו וכלל מוטיבים של מוסיקת פאנק, נשמה ובלוז. האלבום זכה לביקורות שליליות וזמן מה לאחר צאתו החלו השמועות על עזיבתו של הסולן. במקביל הצהיר קורנל על אלבום סולו נוסף המשוער לצאת ב2008. ב- 22 ביוני הצהירה להקת Rage Against the Machine על איחוד חד פעמי וכחודש לאחר מכן התפרקה להקת Audioslave בשל סכסוכים אישיים ומוזיקליים.

ממשיך לנסוע

כפי שכבר ניחשתם, הגיבור לא עזב לטובת מנוחה. לא בכדי הוא בחר בשם Carry On לאלבום הסולו השני שלו, שיצא כמעט במקביל לפירוק Audioslave, לא לפני שהוציא סינגל שנבחר לשיר הנושא לסרט ג'יימס בונד. האלבום זכה לשבחים והוא כולל גם גרסת כיסוי אקוסטית, מפתיעה ומרגשת ל- Billie Jean של מייקל ג'קסון (ניתן להאזין לה גם בגרסת הופעה בשבדיה באלבום הבוטלג שלו). גם באלבום זה ממשיך קורנל להראות שהוא בוגר, בשל ומסוגל ליצור הרבה יותר מסגנון מוזיקלי אחד.

האלבום נפתח בשיר קצבי מלא בדיסטורשן מלוכלך והפקה מוקפדת, משהו לריכוך הגעגוע לימים בהם צווח לצלילי גיטרה רועשים כששיערו ארוך וגולש עד למחצית גבו. ככל שעולות הספרות בנגן, הדיסטורשן הולך ונחלש ובמקביל הקצב נעשה איטי יותר ויותר. מדי פעם לוחץ קורנל שוב על דוושת הדיסטורשן שלו, רק בשביל שלא נשכח מאיפה הוא בא.

עייף. קורנל עטיפת האלבום

הן המעריצים והן המבקרים חלוקים בדיעותיהם על הדיסק. חלקם רואים בו כמשהו המסמל את בגורתו ובשלותו של קורנל; אחרים טוענים כי הוא פשוט נחלש, התעייף, או, יותר נכון, הזדקן. אני טוען שבשלב הזה של הקריירה שלו, השילוב של שניהם הוא הניתוח הנכון ביותר. אחרי פעילות אינטנסיבית במשך 20 שנה בתעשיית המוזיקה, קורנל הוא כל מה שנאמר עליו גם יחד. בשל, מנוסה, משופשף וכל אלו בשל היותו זקן יותר, עייף יותר וגם קצת משועמם.

הבזק נוסטלגי אישי

הכתבה שלפניכם נכתבה לאחר ההודעה הרשמית על בואו של קורנל לארץ בשנה שעברה. תמיכה מהאנשים הנכונים בתזמון הנכון הולידו את מה שהיה דאז "הכתבה הראשונה שפרסמתי בחיי". אלא שבדיוק באותם ימים בהם היא נכתבה ושוכתבה, הודיעו על ביטול ההופעה ובהתאם לכך היא נגנזה.

קשה לי להאמין שהיום היה בי אותו כוח רצון לקרוא ולכתוב כל כך הרבה על קורנל רק בגלל שהוא מכבד את ארץ הקודש בנוכחותו. אבל לאור העובדה שהיה לי העונג לראיין אותו (טלפונית) קראתי שוב את הכתבה וכל אותם שמות שהוזכרו החזירו אותי בהבזק נוסטלגי מטורף לימים בהם קיבלתי את הדיסק Louder than Love ורצתי לקנות את Temple of the Dog.

Chris Cornell - Hunger Strike

על האלבום האחרון שלו, זה שעיכב את הגעתו של קורנל לישראל (רק בכדי שיוכל להתאים את לוח הזמנים שלו למפיק העל טימבלנד) אמעיט במילים ואומר במשפט שככל הנראה, קורנל היה צריך ללכת דווקא עם עכבר הכפר ולא עם עכבר העיר. למרות הכל, אני כנראה אלך להופעה, ולו בשביל לספר לילדים. תאמינו לי, גם הם עדיין ישמעו את "Black Hole Sun" בגלגלצ.

כריס קורנל יופיע ב 17.6, בגני התערוכה, ת"א.

***

אודי ניב עורך ומגיש את התכניות "אודיני" ו"כביש 6" ברדיו קול הקמפוס.