אלכס אנסקי חצוי
אלכס אנסקי כבר בן 70 וגם הפך בשבוע שעבר לסבא - אבל זה לא מפריע לו לככב בסדרת הנעורים החדשה "חצויה", שעוסקת בערפדים. אולי בגלל זה הוא מתבונן יותר ויותר בפליאה על פערי הדורות: העברית שהשתבשה, המשא הכבד שהוטל על כתפיו (אבל נחסך משחקנים כמו יון תומרקין), והחברות שכבר מזמן איבדה את האינטימיות שלה
שעות ספורות אחרי הראיון נולד לשחקן הוותיק נכד ראשון, ורגעי ההמתנה היו קשים לו מאוד. ככל שהתקרב מועד הלידה מצא עצמו אנסקי מעמיק יותר ויותר בקטעי וידאו שמצא באינטרנט ובהן נשים זועקות ונאנקות מוקפות בגברים חרדים וצוותים בכחול. "אלכס אנסקי?", שאל הקול מעבר לקו, "אפשר לקבל את גברת אנסקי?". הוא שואל מי זה והם עונים שהילדה בבית החולים, ביקשה להודיע שהיא יולדת.
"ברגע הזה הכל עף לי מהראש, מה אני יכול לעשות", הוא מספר. כשמחשבות של אדם כמו אנסקי נודדות, זה לא עניין של מה בכך. הוא מיד מטריד את עצמו בשאלות שמעמידות בספק את יכולותיו המקצועיות. אחרי הכל מדובר באדם שבמשך כ-30 שנה היה חלק מהבוקר הישראלי כשהגיש בגלי צה"ל את תוכנית הרדיו המיתולוגית "שבע אפס שבע" ובמשך עשרות שנים הוא עומד על הבמות מדי ערב, משחק ומוביל.
בשבועות האחרונים אנסקי גם הפך להיות אחד הכוכבים המרכזיים של סדרת הנעורים החדשה של "הוט", "חצויה", שעיקר עלילתה עוסקת בעולמם של ערפדים. אנסקי מגלם מנהל בית ספר שבו חלק מהילדים מביאים סנדוויץ', והחלק השני ניזון בארוחת העשר מהחלק הראשון.
בשבוע שבו הפך אנסקי לסבא, גם מלאו לו 70. "70 שנה אתה מחכה להיות בן 70 וזה בכל זאת הפתעה. גם כשהייתי בן 40 הייתי מופתע. אתה מביט על עצמך במראה ושואל, 'זה אני? עשיתי משהו בכלל? אני בכלל לא נראה'. אני חושב ש-40 היה טראומטי יותר מ-50 למשל".
ובגיל 70 יש טראומה?
"תראה כמה אני עסוק, כשאתה עסוק ואין לך זמן להעביר בראייה, בבהייה ובתהייה, זה הפתרון הכי טוב למחשבות כאלה. אתה מבין דברים בדיעבד. הכל בתנועה. המקצוע שלי, כשחקן תיאטרון, הוא כמו לפסל בקרח. עשית משהו, והוא איננו".
אין לך צורך להשאיר אחריך משהו?
"'החצויה' תישאר".
בסוף יגידו שאנסקי היה שחקן לילדים.
"זה חשוב מה שיגידו, אבל לא יותר מדי".
אנסקי מתפנה מיד לספר בשפה הצלולה שלו את התהליך שמוביל שחקן כמוהו להשתתף בסדרה כזו. "זה מתחיל בטלפון מהסוכנת", הוא פותח וממשיך בתיאור מקיף של השתלשלות המאורעות, כולל האודישן והפעם הראשונה שבה הבין שמדובר בסדרה על ערפדים.
"הם
אתה מתאר תהליך שעובר גם שחקן שאתמול יצא מבית הספר למשחק.
"אני משער שיון תומרקין ואני עברנו אותו תהליך".
זה טוב או רע?
"אין דרך אחרת".
נהנית בעבודה על הסדרה?
"למדתי את התסריט, ניסיתי להבין אותו".
הצלחת?
פאוזה. "התסריט הוא הרבה מאוד עמודים והוא מודרני. במובן הזה שהוא מפולח אל טעמם והרגליהם של קהל מסוים, קהל מטרה".
ואיך זה לעבוד בסביבת כוכבנים צעירים?
"הם לא כוכבנים, הם שחקנים. את כולנו מעירים בחמש בבוקר, כולנו הלכנו לישון מאוחר ממש עד שנעצמו העיניים, למדנו את השורות בעל פה".
יש לך יחסים עם החבר'ה האלה, הווי?
"אתה כל הזמן מוקף באנשים שפחות או יותר מרגישים כמוך. אתם משוחחים ביניכם, עושים חזרות טקסט ומנסים להבין מה אפשר עוד להוציא מהסצנה הזאת. אין שיחות נפש, איתך אני מדבר הרבה יותר מאשר עם השחקנים. השיחות הן על העבודה".
הם יודעים שאתה אלכס אנסקי?
"בוודאי, עושים עליך גוגל ואז כל אחד מכיר את השני".
בתהליך עבודתו על הסדרה, פיתח אנסקי תובנות על טרנד הערפדות, שמרתק היום מיליונים, בעיקר בני נוער, סביב העולם. "הכפילות הזו היא שמסקרנת ומושכת לגבי האדם. מישהו בא ולוחש לך באוזן, 'ההוא, זה לא מה שאתה חושב, הוא נראה נחמד, אבל הוא מסוכן'. אתה גם פוחד ממנו וגם נמשך אליו נורא. הדואליות הזו הפכה לערך. אנחנו חונכנו להיות בדיוק מה שרואים. מי שהתנהג בדו פרצופיות היה דחוי.
היום הדו פרצופיות היא ערך, הרב פרצופיות גם היא ערך והמולטי פרצופיות היא סופר ערך. אתה מגיע לזה שאתה מתחיל להעריץ מישהו שאתה לא יודע איך הוא באמת. זה מתאים לרוח הזמן של אנשים צעירים היום. סוגי הקשרים שלהם זמניים ולא עמוקים. חברויות זמניות קצרות מועד. אהבות מהירות, ופרידות עוד יותר".
שונה מתקופתך?
"לגמרי. דבר כזה לא יכול היה להיות. אתה היית מארגן את הקשרים, בנית אותם לאט, התייחסת, נתת. לא שלא היו התפרפרויות. אבל היום לא קוראים לזה התפרפרות, היום קוראים לזה הישרדות, קיום. אתה לא בין היפים, המבוקשים? אתה בפיגור".
איך מתמודדים עם התרבות של ימינו?
"אני מתבונן בה בסוג של פליאה. אני מאוד נהנה ממנה. אני משתדל לא להיפגע ממנה. אני יודע להגן על עצמי כמו הרבה אנשים בני דורי או בני החינוך שלי. קודם כל מסתכלים על זה כעל תופעה, לא מנסים לתקן את זה, לא מנסים להיות פאתטים ולהיכנס לתוך זה. מפריעה לי הרדידות בשימוש בשפה העברית. היום אני שומע אנשים בטלוויזיה, אני לא מבין מה הם אומרים. לאנשים שההקשבה והדיבור הם יסוד חזק עבורם, זו בעיה".
אתה אופטימי לגבי עתיד החברה?
"בוודאי. אני זוכר שאבי אמר לי שאם אסתרק כמו הביטלס לא אכנס הביתה. עוד יבוא גל שיחזיר את זה".
מדהים שאתם בני 70. אתם הדור שהמציא את רוח הנעורים.
"אנחנו היינו נורא חשובים. העמיסו על כתפינו את היהודי החדש. מי מעמיס על הכתפיים של יון תומרקין את המשקל הזה? הוא בכלל לא חושב על הדבר הזה. אין עליו את המטלה הזו. כשיש עליך משא כזה, זה דור נפלא, אתה גדל בארץ שגדלה יחד איתך. ארץ קטנה, יהודי חדש. יש כמה חבר'ה טובים שעדיין מחזיקים את הדברים בידיים, למרות גילם. הכותבים הטובים ביותר, מנהלי המוסדות, הסופרים המוערכים ביותר הם בני דורי".
עמדת במשימה של דורך?
"אני פעיל מאז ועד היום, אני כל הזמן בתהליך הזה. מאוד הערכנו את המורים שלנו, יותר מאשר את הורינו. היום 'אני' הוא המרכז. החובה הכי גדולה שלך היא כלפי עצמך. 'אני' חייב להיות יפה, מוערך, מוצלח, מחוזר, חתיך, לבוש טוב. אני, אני, אני. אלה תכונות שבנעוריי ניסו לדכא".
אתה מרוצה מהישגיך ב-70 השנים הראשונות?
"אני מאוד מרוצה מעבודתי בגל"צ מהאופן שבו התחילה והסתיימה, בלי מפחי נפש ואכזבות. כל השאר בעשייה, בתהליך. עוד לא הגעתי למיצוי. אני חושב על חזרה לרדיו. בקרוב נעשה את זה באינטרנט בצורת בלוג מדובר. נקים אתר של רדיו של פעם. יש יותר מדי אנשים שהרדיו כפי שהוא היום לא מספק אותם יותר. הם כבולים לו כי אין אלטרנטיבות. הרדיו של פעם היה יותר אינטימי. היום בגלל השיווק הוא קטוע מאוד, בגלל הפרסומות, והוא פחות אינטימי.
"מי יודע מה מחכה לי בסוף השנה. אני לא יודע איזה תפקיד מחכה לי בקולנוע או בתיאטרון. זה מאוד נזיל. אין לי מושג איך ייראו חיי. חוסר הוודאות הזה נפלא והרבה מאוד תלוי ביוזמות שלך. אי הידיעה הפכה לאורח חיים. זה אורח חיים כזה, שאתה פתאום רואה שכך אתה חי. האמת, זה די מפחיד".
נא להמתין לטעינת התגובות
