ביבי, החנ"מ ושאר ציטוטים קולנועיים
משפטי מפתח ואסוציאציות מסרטים קנו מקום של כבוד בשפות רבות. בעקבות ביבי וסיורו בגולן, מציג המדור ציטוטים שנכנסו לפנתיאון; בעקבות שבוע הספר - מילון קללות גזעניות מתוך "אטלס ישראל" ובעקבות שאלות קוראים - מהו יום חגה של הפרה חגית
משפטי מפתח ואסוציאציות מסרטים קנו מקום של כבוד בשפות רבות וחדרו לשפת הדיבור. השבוע המדיני הביא דוגמה נוספת. מנהל פרויקט מיתוג ישראל במשרד החוץ, עידו אהרוני, אמר בישיבת ועדת החוץ והביטחון של הכנסת כי "הערבים הצליחו לעשות לנו מה שבוראט עשה לקזחסטן". אהרוני הסביר כי ערביי העולם הצליחו לייצר לישראל דימוי "שהקשר בינו לבין המציאות קלוש מאוד".
בוראט, סשה ברון כהן, שיצר סרט מוקומנטרי על עיתונאי מקזחסטן המגלה את אמריקה, הפך כבר למותג בפני עצמו, קזחסטן שלו היא אכן מקום מגוחך שכבר העלה עליו את חמת הקזחים.
אחד המשפטים המשפיעים בתולדות הקולנוע הוא "תחילתה של ידידות מופלאה" מהסרט קזבלנקה. במקור האנגלי נאמר: "תחילתה של ידידות יפה". המשפט הזה נקשר השנה פעמיים דווקא לאביגדור ליברמן. לראשונה לקראת הבחירות, ביחסיו עם נתניהו, ולאחרונה ליחסים הסבוכים של ליברמן כשר החוץ ומצרים. בפגישה של שר החוץ עם שר המודיעין המצרי עומר סולימאן, נמסרה לליברמן הזמנה לבקר במצרים, ומקורביו סיפרו לעיתונאים: "זו תחילתה של ידידות מופלאה".
השימוש בציטוטים קולנועיים בפוליטיקה אינו רק ישראלי. רונלד רייגן, כוכב קולנוע בעברו, עשה את זה במרץ 1985, כאשר איים בנאום פומבי שיטיל וטו על החלטת הקונגרס להעלות מיסים: "קדימה, עשו לי את היום" (Go ahead, make my day). הציטוט לקוח כמובן מסרטו של קלינט איסטווד "מכת פתע" (sudden impact). הוא נפוץ בעברית דווקא בהוראה מפרגנת: "עשית לי את היום".
ציפי לבני, לעומתם, הלכה אל הגשש, בנאום האנטי תקציב שלה לפני כשבוע: "תהיה גבר, תתקפל", או בגששית: "תהיה גבר, תשפיל את עצמך", מ"קרקר נגד קרקר". ביבי שמע, והלך להתנחם בריח החנ"ם.
גדעון מארצות הברית שואל: דודו טופז הודה באשמה, או דודו טופז מודה לאלוהים? מה בין מודה במובן של הודאה ובמובן של תודה? ובעניין זה, מה הקשר בין קינוח בארוחה ולהבדיל, קינוח האף?
לא ברור אם דודו טופז מודה לאלוהים ברגע זה, אבל הדמיון בין מודה במשמעות אומר תודה, למודה במשמעות אומר וידוי אינו מקרי. מדובר באותו שורש, שהתפצל לשתי משמעויות כבר בתנ"ך, וגם בשפות שמיות אחרות, כלומר, בשלב מוקדם של התפתחות השפות השמיות. הפיצול מתבטא גם בשם הפעולה: "הודאה" קשורה לאשמה, "הודיה" לתודה. גם מילות היחס שונות: "מודה בעובדות" בתחום המשפטי, "מודה על חסדים קטנים" בתחום התודה, ומכאן התפשט השיבוש "מודה
אין הסבר מבוסס לקשר בין שתי המילים, אבל נראה שהמשמעות המוקדמת יותר היתה אמירת האמת, או עדות על האמת: מי שאומר תודה מעיד בפני אלוהים או אדם על סגולותיו: מי שאומר תודה מעיד בפני אלוהים או אדם על סגולותיו. הדבר מתחזק בהשוואה לערבית, שם קיימת רק משמעות הווידוי.
מילון התנ"ך של יהושע שטיינברג מציע הסבר אחר, וקושר את הנושא ליידוי אבנים. יידוי הוא השלכה, והמתוודה משליך עצמו לנוכח אלוהים ושליחיו. לטענה הזו אין כנראה רגליים.
ובענייני קינוחים, כאן הקשר פשוט. קינוח אף הוא ניקוי האף. קינוח הסעודה הוא ניקוי הצלחת בסוף הארוחה.
שבוע הספר כרוך השנה בחגיגה תקשורתית, ביחס הפוך למצב שוק הספרים הישראלי ועתיד הספר בכלל. החגיגה היא גם בדוכנים. בצד ההיצע שמציעים המוכרים לא ניכר רמז למשבר כלשהו, בצד הקונים המצב מעורפל עדיין.
בדוכני המוציאים הפרטיים בכיכר רבין יושבת רוני לוית, שהוציאה ספר מיוחד במינו, מעוצב להפליא, מצחיק ומטריד ושמו "[אטלס ישראל]", שהוא אטלס אלטרנטיבי המציג באמצעים גרפיים מדויקים ויצירתיים את תמונת החברה הישראלית.
קריאות מוות: "מוות לערבים" / "מוות ליהודים".
קריאות שריפה: "שיישרף לכם הכפר" / "שתישרף בית"ר ירושלים".
קריאות הומופוביות: "הציונים אוכלים בתחת" / "מוחמד ההומו, מוחמד הבן זונה".
קריאות שנאה: "אני שונא את הערבים, אני שונא ת'בני דודים".
קריאות המכוונות לשחקן מסוים: ""טועמה או הו טועמה או הו הו הו, טועמה אתה מחבל, טועמה אותך נחסל". "טל חן, התאסלמת יא מחבל". "אבא של רוביל סרסור".
קריאות גזעניות שאינן כלפי ערבים: "או או או או" (כלפי שחקנים שחורי עור); "כל רוסי, נחש ערסי".
קריאות כלליות: "יהודי זה נשמה, ערבי זה בן זונה". "בני סכנין מחבלים", ומצד שני: "בית"ר חיזבאללה".
אלה כהן, מנהלת ארכיון מעריב בעבר וחובבת שפה שרופה שלחה לנו ספרי לימוד עתיקים ומצהיבים משנות השלושים. הם מיועדים בעיקר לעולים חדשים, ובדרך אותם ימים מטיפים הרבה ציונות. והנה סיפור המוצף בריח הזבל וניחוח החציר. הסיפור מתוך החוברת "המתחיל" מאת ד"ר פ. שרגורודסקה, בהוצאת דביר משנת תרצ"ד (1934).
"מזל טוב! מזל טוב! לפרה נולדה עגלה.
הילד הקטן שמח. הוא רוקד על רגל אחת משמחה.
בבית האיכר גדולה השמחה. האיכר שמח, גם האיכרה שמחה וגם הילדים שמחים.
"חיים, תן שם לעגלה!" אמר האיכר אל הילד הקטן.
"חגית",
אמר חיים. "כי חג בבית".
"חגית? יפה אמרת, בני. זה באמת שם יפה מאוד".
ליאת מור מרמת גן כותבת: במקום עבודתי התעורר ויכוח האם יש לומר חדר עיסקאות, או חדר עסקות. מה נכון?
בשורה התחתונה: גם וגם, אך עדיף לומר עיסקאות. מדובר במילים שמקורן ארמי ולכן בצורת היחיד הן מסתיימות בדרך הארמית באות א', ובדרך העברית באות ה': דוגמא/דוגמה, קופסא/קופסה, עיסקא/עיסקה. צורת הריבוי לפי העברית צריכה להיות עסקות וקופסות, אבל הא' הארמית נשמרת, ומכאן קופסאות, דוגמאות ועיסקאות.
בעברית החדשה חל פיצול. הצורה ביחיד לפי הדרך העברית (דוגמה, עיסקה) נפוצה הרבה יותר מהארמית. ברבים הצורה המושפעת מארמית נפוצה הרבה יותר. במקורות שתי הצורות אפשריות, ביחיד וברבים. בלשון חז"ל אפשר למצוא "אין לוקחים מן הצבא לא אותו ולא דוגמאות", אבל אצל רש"י נמצא "כל דבריו דוגמות ומשלים משל התורה". "עסקא" היא הצורה הנפוצה בתלמוד, אבל בשולחן ערוך נכתב "עיסקות".
עיסקאות מצוי רק בעברית המודרנית, וכאמור, בתפוצה רחבה.
גילי שואלת: מדוע אומרים "עשרה לחמש"? הרי המספר 10 סופר את הדקות, ודקה זו נקבה?
השאלה תקפה גם לזמנים כמו "חמש ועשרה", "שלוש וחמישה" וכדומה. בדרך כלל התוספת לשעה נאמרת בצירוף המילה "דקות" ואז יופיע המספר בנקבה: חמש ושבע דקות, עשר דקות לפני חמש. השמטת המילה "דקות" נשמעת רק ב"חמישה" ו"עשרה", וכאן כאמור מופיעה צורת הזכר דווקא. הדרך הזו מרמזת על תקופת תחיית השפה, שבה דיברו ברגעים ולא בדקות: "השעה שש וחמישה רגעים", "עשרה רגעים לפני ארבע".
יש לך שאלה שתמיד רצית לשאול בענייני לשון? ראית או צילמת מודעה או תמונה שיש בה עניין לשוני? הילד השמיע הברקה לשונית מהממת? שלח/י באמצעות "כתוב לעורך".
נא להמתין לטעינת התגובות
