טרנטינו המזהם אחראי למותו של קאראדין
השחקן דיוויד קאראדין, שמת לפני שבוע, נרצח מזמן. לרוצח קראו קוונטין טרנטינו. והוא מוסיף לרצוח באולמות הקולנוע
קארדין. בגלל טרנטינו? צילום: אי-פי
לא היה שום דבר חביב בבכור האחים קאראדין. אם היו מוכיחים לי שהוא תלה עצמו מאשכיו כדי לעצור את זרימת החשמל בבירת תאילנד, זה לא היה מפתיע אותי. קאראדין היה מעין שחקן שבעידן אחר ניתן היה לנתב את הקריירה שלו לברוס וויליסיות אוריינטלית וכאלה.
לעת זקנה, כמו אחרים המסרבים לוותר על שארית שיערם ומסדרים אותו במעין בלורית קלושה, ניסח קאראדין לעצמו נוכחות פיזית, עם חיוך סוסי שנדמה היה שבביס אחד הוא מוריד איתו יד. הדבר היחיד שאינני מאמין שקרה השבוע הוא שרצחו אותו. האמת על קאראדין היא שלא רצחו אותו; הרגו אותו. אפילו שמו של הרוצח ידוע לי: קוונטין טרנטינו.
כאשר יבוא יומו של טרנטינו לעשות את מאזן הקריירה שלו, הוא יגלה שעשה כמה סרטים רעים, כמה בלתי נסבלים, כמה דוחים מעבר ליכולת הסבל, ושבדרך חיסל קריירות של כמה שחקנים. האמת שרובם, כמו קאראדין, היו מחוסלים טרם שנכנס טרנטינו לחייהם.
קאראדין השתתף בסרטים רבים. רובם דרעק. לסדרה "קונג פו" הייתה תרומה משמעותית לתחיית סרטי תורות הלחימה אחרי מותו בטרם עת של ברוס לי. אם תלקטו בעזרת מישהו שיודע, אני למשל, תמצאו שניים-שלושה מערבונים ראויים; לא חלילה בגלל השתתפותו של קאראדין בהם, אלא בגלל איכותם התרומית הטרום-קאראדינית.
המערבון הטוב באמת של וולטר היל שנקרא בארץ "תשעה שרכבו" - למה שנעמיק עכשיו במה קרה לשמו המקורי שנים רבות כל כך לאחר דבר. או מערבון נוסף, מול טום סלק הנעים, שבו היה נדמה ששיניו של קאראדין צמחו במספר נוסף. מבין האחים, קית' קאראדין ("נשוויל") היה המוכשר והקומוניקטיבי ביותר, אבל גם עצל מכדי לעשות קריירה. ואילו רוברט מעולם לא הצליח להשתחרר מתדמית החנון היורמית שעליה נבנה.
לחשוב שמי שגילם את וודי גאטרי בסרטו של האל אשבי ב-1976 על חייו ומותו של זמר העם הידוע, מת בארון בגדים בבנגקוק בעיצומו של איזה מין משחק חנק-מין וכיוצא באלה, מעורר געגועים גדולים לימים שבהם ניתן היה בשלושה טלפונים להחביא את הסיפור הסוטה כולו, ולהניח למשפחה סוג של דיגניטי שניטל ממנה באמריקה פעם בשבוע.
בשבוע שעבר הייתה זו פארה פוסט, שהסכימה לגסוס בשידור חי, אלא שמשבצת השידור נגמרה, ולכן נעשים מאמצים בלתי נלאים לשבץ את מותה מחדש, בתיאום עם ישויות עליונות. בימים אחרים, ניתן היה באותם שלושה טלפונים להיפטר מטרנטינו, המחולל של הז'אנר הדוחה הזה כולו, שנכנה אותו "להרוג את ביל", שבעיצומו אינך יודע אם הסרט הוא המציאות או המציאות היא הסרט, או שניהם גם יחד.
אני ודאי שוחה נגד עדת דגי פירנה מורעבים שיכרסמו אותי בשניות, אבל מישהו צריך לעשות את זה. יכול להיות שאני סתם צופה סרטים צבוע שאוהב אלימות ג'יימס בונדית המודעת לגבולותיה, ומעדיף כמה זצים טובים על פני שאריות של חרב סמוראי, עיניים שנעקרו מאישוניהן וראשים כרותים.
תשאלו את מנסון
אני מחובבי האלימות נוסח דן חלוץ. אלה שמעדיפים את הרעידה הקטנה בכנף המטוס על פני בית המטבחיים כולו. אבל הז'אנר שהמיטו עלינו טרנטינו ורוברטו רודריגז, שיש מי שמזהים בו הומור משעשע, הופך את קיבתי ואינו משעשע אותי כלל. בעיקר אינני יכול לצפות בו.
קוונטין טרנטינו. צילום: אי-פי
אינני מתכוון לחכות כמו צאן לטבח למחקר האקדמי שיוכיח את הקשר המובהק בין ילדים שגדלו מול סרטי טרנטינו-רודריגז, משחקי מחשב אלימים וסדרות על רוצחים סדרתיים, נוסח "דקסטר", כדי לדעת כמו הסקנדינבים, שטלפונים סלולריים מבשלים אצל כולנו גידולים במוח, אלא שאנו מתעקשים להוכחות, כלומר, לגסיסתנו אנו.
מצדי אתם יכולים להמשיך ולהכחיש את הקשר בין קולומביין ואוניברסיטת וירג'יניה טק כמה שאתם רוצים. הסגנון החזותי, הדמיון המבעית, חוסר היכולת להבדיל בין מציאות לדמיון ומעשי הטבח החוזרים ונשנים שבהם מודים הטובחים מה היה הטריגר שלחץ אצלם על ההדק.
טרנטינו אשם כמו הנורא שברוצחים הסדרתיים. טרנטינו אינו בנו של חניבעל לקטר; הוא אביו. ומי שאינו רואה את הקשר הזה, שימשיך לרוץ לסרטים הזולים הללו ולייצר אותם עד שהמסה הקריטית תנצח את ההכחשה.
אינני יודע מי קרא לקאראדין ומה קרה לו באותו ארון בבנגקוק, אבל זו לא הייתה לאה גולדברג. הטענה שגם ליוצרים כמו טרנטינו יש
מקום בתרבות המגוונת שלנו מתחילה לעלות לי על העצבים. תיזכרו במה שאני אומר עכשיו, כאשר יתחילו לפנות צופים מכוסי קיא וחולים קשים מסינמה סיטי, כמו אחרי פיגוע, מסרטו החדש Bastards Inglorious, רימייק של סרט כה נורא ונטול משקל סגולי, שלא ברור מדוע היה צריך לצלם אותו בפעם הראשונה.
אם טרנטינו זה בסדר ואנחנו נגד צנזורה, וטוב שכך, מדוע שלא נניח לו לביים את פנטזיות הפורנו האמיתיות שלו, שהן סוטות בהרבה מפנטזיות האלימות. היה דבר מה צבוע בעיניי בלצפות בטרנטינו מנסה לייצר דמעות תנין אמיתיות על חברו מהארון, שאולי הציל את הקריירה שלו, אבל לא את חייו.
אני זוכר את קאראדין מהימים שהוא ורעייתו דאז, ברברה הרשי, שינו את שמותיהם לחמנייה ולסלק, ולבנם הם קראו חופש או דרור. הם היו אז הנציגים הבולטים של דור ילדי הפרחים, עם חולצות באטיק, יחפים וארוכי שיער. אינני יודע כיצד מגיעים משם לארון בבנגקוק. במלאות 40 ליארצייט שלו באוגוסט, אפשר לשאול את צ'רלי מנסון.
