ראשי » תרבות » תיאטרון ובמה » תיאטרון

גשר צר מאד: ראיון עם יבגני אריה

רק אל תגידו ליבגני אריה, המנכ"ל הנצחי של תיאטרון גשר, שהוא מנותק מההוויה הישראלית. אז מה אם הוא העלה החודש מחזה של מולייר, וגילה רק עכשיו שהתרגום העברי שלו מיושן? אז מה אם הוא משוכנע שכל תלמיד ישראלי מכיר את "טרטיף"? ואז מה אם את הכוכבות החדשות שלו, אורנה בנאי וחנה לסלאו, הוא הכיר רק באודישנים?

רגע סמלי אירע בתחילת הפגישה השנייה שלי עם יבגני אריה. חזרתי בדיוק מכנס היגוי התרבות שיזם מפעל הפיס בירושלים, שבו נכחו נציגים בכירים מכל תחומי התרבות בישראל, כולל מהתיאטראות הגדולים. קיטרתי לאריה על חוסר התכלית שבכנס ותהיתי אם זאת הסיבה שלא הגיע. הוא הסתכל עליי כאילו נפלתי מהירח והיה ברור שאין לו מושג ירוק במה מדובר. אבל לא נראה היה כאילו הוא נרעש במיוחד מהגילוי.
 
"אתה אומר שזה מסמל את הזרות שלי?", שואל אריה.

כן.
"אולי אתה צודק. מצד שני, תן לי לשאול אותך, היה שם משהו מעניין, משהו חדשני?".

לא.
"אתה רואה? אז אולי אני זר, אבל אני יודע איפה שווה להשקיע זמן. כשהתקציב של התרבות בישראל כל כך מצחיק בכמה שהוא זעיר, מה הטעם לשבת ולדבר שוב ושוב על מדיניות תרבות? לאף אחד אין כסף לחיות אז מתעסקים בהיגוי? זה מגוחך. זו בדיחה".

אני מסכים עם אריה שיש משהו בדבריו, אבל עומד על כך שהעובדה שהוא אפילו לא יודע שאירוע כזה מתקיים מעידה על זרותו. וזה נכון בנוגע לנושאים נוספים. האיש הוא דמות מרכזית בתרבות הישראלית כבר קרוב ל-20 שנה, אבל אנחנו לא יודעים עליו משהו שאינו קשור לתיאטרון. אני לא זוכר התבטאויות שלו בהקשר פוליטי, לדוגמה, או ברמה האישית, אנחנו לא יודעים מה הוא עושה בחיים, מה הוא אוהב חוץ מתיאטרון.

"מבחינה פוליטית כללית", הוא עונה, "דווקא התבטאתי לא אחת, אבל אני יודע שיש מסורת בלתי כתובה שהסבירו לי אותה כשהגעתי לארץ ואני באמת רואה אותה מתקיימת, שלפיה מנהלים של מוסדות תרבות גדולים לא מביעים בפומבי את עמדתם הפוליטית ברמה של תמיכה במפלגה כזו או אחרת, כי יש חשש לאבד חלק מהקהל או לאבד חלק מהסימפתיה של הממסד שנותן לך כסף. ואני לא רוצה לחרוג מהנוהג הזה".

ברוסיה זה שונה?
"לגמרי שונה. זה היה שונה כשחייתי שם לפחות. היום כולם פוחדים מפוטין אז אף אחד לא אומר כלום".

אגב, מה אתה חושב על פוטין?
"אני שונא אותו. אני שונא את כל המצב שקיים שם היום. אתה יודע, זה משונה. בתקופה של הדיקטטורה הטוטליטרית של הקומוניסטים, לפני הפרסטרויקה, גם כן פחדו, אבל הפחד הוביל לפריחה גדולה בתרבות ובאמנות כי היה משהו ברור לצאת נגדו. אנשים הביעו את עצמם הרבה יותר באומץ מאשר היום.

היום ברוסיה נוצר איזה שילוב מסוכן של פחד מהשלטון, ומצד שני הזדמנויות להרוויח ממש סכומי עתק אם אתה עובד נניח בתוכנית טלוויזיה פופולרית. כך שיש גם אלמנט של איום וגם אלמנט של שוחד. וזה שילוב שיוצר תיאטרון שהולך ונעשה שטחי ורדוד. דיקטטורה סמויה".

אבל לפי מה שאתה אומר המצב בישראל לא שונה. אתה לא מתבטא מבחינה פוליטית כי אתה חושש לאבד את הקהל שלך ואת תמיכת השלטון.
"אני פשוט לא רוצה להיות שונה מאחרים. אבל אני לא פוחד משום דבר, תאמין לי. לא פחדתי ברוסיה ואני ודאי לא פוחד פה".

אז מה באמת אתה חושב על המציאות הפוליטית בישראל?
"אני יכול להגיד לך בכנות שככל שאני חי פה יותר ככה אני מבין פחות. כשהגענו לכאן, בתחילת שנות ה-90, כשרבין היה ראש ממשלה, הרגשתי שאני יודע במה ובמי אני מאמין. הרגשתי שיש מנהיג שאני מרגיש שאני יכול ללכת אחריו. הייתי

מחובר מאוד לצד השמאלי של המפה. אחרי שהוא מת ועד היום התחושה היא שאין מנהיגים בעלי שיעור קומה. ומבחינה פוליטית המצב הולך ונעשה יותר ויותר מסובך ואולי בגלל זה אני לא מתבטא, כי אני לא לגמרי יודע מה להגיד".

ומה בנוגע לחייך האישיים? גם עליהם נדמה שאנחנו לא יודעים כלום. הדימוי שלך הוא של מישהו שהולך בבוקר לתיאטרון, יושב שם עד הלילה ואותו דבר ביום שלמחרת. כך באמת נראים החיים שלך?
"במידה רבה, כן. הבן שלי עובד במחשבים. הוא טוב מאוד במה שהוא עושה והוא אוהב את זה מאוד אז הוא עובד המון שעות בכל יום. אני אומר לו כל הזמן שהוא צריך לעשות דברים אחרים ולצאת קצת ולשנות שגרה, אבל הוא מתעקש. בסופו של דבר אנחנו דומים כנראה".

מה אתה אוהב לעשות חוץ מתיאטרון?
"כמה שפחות. לשכב על הגב כמו לווייתן ולא לעשות כלום. מקסימום לקרוא ספר. להתבטל. אבל לצערי אין לי כל כך הרבה זמן לעשות את זה. כשהייתי צעיר יותר אשתי ואני אהבנו לטייל. טיולי שיט בקיאקים היו אופנה אז ברוסיה. היינו נוסעים לכל מיני אזורים כמה שיותר נידחים ברוסיה או בארה"ב ומטיילים רק שנינו במשך ימים בלי לפגוש אנשים וכמעט בלי לדבר. אהבתי את התחושה הזאת של שממה".

יבגני אריה, ז'ניה בפי ידידים, נולד במוסקבה בשנת 1947, למד פסיכולוגיה ואחר כך תיאטרון ולישראל עלה בשנת 1990 עם קבוצת שחקנים ויוצרים שהתגבשו סביבו עוד ברוסיה. הם הקימו פה את תיאטרון גשר, שזכה בתחילת דרכו להצלחה ולהערכה, ולדעת רבים העלה את רף ההפקה והמקצוענות בתיאטרון הישראלי. אבל עם השנים צצה גם ביקורת, ובראשהן הטענה כי אריה לא באמת פתוח לעולם התרבות הישראלי, אלא מעדיף להסתגר בעולם פרטי משל עצמו בתוך התיאטרון, שבו הוא השליט הכול יכול והנערץ. אריה מסכים עם התזה באופן חלקי בלבד.

"אני לא חושב שאני מנותק מהתרבות הישראלית. ממש לא. עשיתי מחזאות ישראלית, ספרות ישראלית, חלק גדול מלהקת השחקנים שלנו הם צברים דוברי עברית, אבל אני לא חושב שזה יהיה מבחינתי נכון להתעלם ממי שאני ומהעולם שבו גדלתי. אז אני מנסה לאזן".

אבל נדמה שהתיאטרון הוא, בסופו של דבר, כמעט לגמרי בדמותך. רבים תוהים, לדוגמה, מדוע שום במאי ישראלי פרט לך לא עשה מעולם יותר מהפקה אחת בגשר. במשך 18 שנה לא הצלחת למצוא מישהו שהיה מוכשר מספיק לטעמך?
"קודם כול, לא מדובר רק בבמאים ישראלים, אלא גם בבמאים זרים. ניסינו הרבה. היו פה במאים מארה"ב, מרוסיה, מגיאורגיה, מגרמניה, מעוד מקומות. בסופו של דבר לא מספיק אהבנו את העבודה שלהם. ההצגות לא הצליחו מספיק. והיו פעמים אגב שדווקא כן חשבנו לתת לבמאי ישראלי עוד הפקה, אבל זה לא הצליח מסיבות שלא קשורות. תאריכים וכאלה.

אני לא רוצה להזכיר שמות, אבל היו מקרים כאלה. נכון שברוב הגדול של המקרים פשוט לא אהבנו מספיק את התוצאה, או שלא אהבנו מספיק את תהליך העבודה. לדוגמה, כשיוסי יזרעאלי ביים פה את'העלמה יוליה' של סטרינדברג. התוצאה הייתה בסופו של דבר לא רעה. אינטליגנטית, ומשעממת לגמרי...( צוחק). אבל בלי קשר, התהליך היה קשה מאוד לשחקנים. הם פשוט לא ידעו מה לעשות. הם לא הבינו אותו. ויוסי הוא איש משכיל מאוד ומעניין מאוד, אבל היה איזה קצר בשפה שהם דיברו.

זה לא בהכרח שאלה של כישרון אלא שאלה של טעם. הטעם שלנו פה בתיאטרון ודברים שאנחנו והשחקנים שלנו רגילים אליהם ומצפים להם. מצד שני, בהקשר של במאים ישראלים, אני חושב שאחת הבעיות היא איך שמלמדים בארץ בימוי. אני חושב שיש פה כישרון, כמו שיש בכל מקום, ואולי אפילו יותר, אבל הצורה שמלמדים היא מקרית, קופצנית, בלי יסודות, בלי להשקיע מספיק זמן, בלי אפשרויות אמיתיות להתנסות ולטעות והתוצאה היא שקשה למצוא במאים.

ויש עניין נוסף. אני יכול לבחור שחקנים ברמת דיוק של 80 אחוז בערך. אני אטעה מדי פעם, אבל לא הרבה. לגבי במאים, עם כל הניסיון שלי, פשוט אין דרך לדעת אם מישהו יעשה אצלך הפקה טובה או לא. כך שזה סיכון גדול. אבל אנחנו ממשיכים לנסות. עודד קוטלר עומד לביים עכשיו הצגה אצלנו ואנחנו מקווים שהיא תצליח ושנאהב אותה".

לנה קריינדלין, במאית המשנה שלך והמנכ"ל של התיאטרון, אמרה לי פעם בריאיון שהייתם מעדיפים לעשות שתי הפקות בשנה, ושאת שתיהן אתה תביים. מסיבות כלכליות אתם חייבים לעשות יותר ולכן חייבים להעסיק גם במאים אחרים.
"כן, זה נכון. אמרו כל מיני דברים על זה שאני מפחד מבמאים מוכשרים אחרים, אבל זה שטויות. אני תמיד מנסה לעזור כשבמאי אחר עובד פה וברור שזה אינטרס שלי שההצגה תצליח. חוץ מזה, בסופו של דבר, זה התיאטרון שלי. אם הייתי יכול לעשות שתי הפקות בשנה בפירוש לא הייתי מזמין אף אחד אחר לביים פה. לפחות לא על הבמה הגדולה. הייתי עובד בשמחה עם במאים צעירים על פרויקטים, נותן להם צ'אנסים אם הייתי יכול לקחת את הסיכון הזה מבחינה כלכלית ואם היה לי זמן".

כשאנחנו נפגשים כמה ימים אחר כך אריה לחוץ מאוד. הוא מעלה מחדש הצגה אחת, "טרטיף" של מולייר, עם חנה לסלאו, ובעוד יומיים תעלה הצגה חדשה נוספת בשם "רומן בעבודה" עם אורנה בנאי בתפקיד הראשי. שתיהן בבימויו. הוא גם מותש, מתאושש ממחלה מטרידה.
 

אני שואל אם זה קורה הרבה לפני פרמיירות, שהוא נעשה חולה, והוא משיב שפעם זה היה שכיח, אבל בשנים האחרונות כבר לא. הוא התרגל. ולא, הוא לא מתגעגע להתרגשות ההיא של הבחור הצעיר, כי הוא מרגיש אותה תמיד. רק שלמזלו, הוא אומר, כבר בלי כאב השיניים.

זה אירוני, אגב, אני אומר לו בהתחשב בשיחתנו הקודמת על זרותו בנוף התרבות הישראלי, שבשתי ההפקות החדשות שלו משתתפות שתי נשים שהן אייקוניות בבידור העממי הישראלי. לסלאו ובנאי. אבל אריה, נאמן לזרותו, טוען שלא היה לו מושג על העשייה של השתיים לפני שאנשים סביבו המליצו לו לזמן אותן, כל אחת בשעתה, לפגישה או לסוג של אודישן.

"על חנה המליצו לי כמחליפה של סשה דמידוב בהצגה אחרת שלנו, 'יאקיש ופופצ'ה'", הוא אומר, "וסיפרו לי כמה היא מפורסמת. ברור שחשבתי שזה יכול להיות נחמד אם בגלל השם המוכר שלה יבואו להצגה עוד אנשים. אבל הסיבה שלקחתי אותה הייתה שהיא באה לפגישה וגיליתי שהיא נהדרת בעיניי לתפקיד הזה. ובמקרה של מולייר זה עבד באותה צורה. הציעו אותה לתפקיד דורין המשרתת, חשבתי שזה יכול להיות מעניין על בסיס העבודה שעשינו ב'יאקיש ופופצ'ה', וביקשתי שהיא תקרא. בדקנו והחלטנו שכן. כמו עם כל שחקן. בהתחלה היה לה קצת קשה, אני חושב, להתרגל לצורת החזרות ואליי אישית.

היא מאוד מאוד מוכשרת ושנינו משוגעים והיה קשה לאזן את השיגעונות שלנו. הייתי מאוד קשה איתה כשהיא איחרה, לדוגמה. אבל בסופו של דבר הדברים הסתדרו על הצד הטוב ביותר ואני אוהב את התוצאה. פעם לא אהבתי להביא כוכבים מבחוץ לתיאטרון, כי זה הפר לדעתי איזה איזון עם הלהקה, אבל היום אני יותר בעד. אני חושב שזה מביא איזו רעננות ללהקה הקבועה וזה טוב להם, לנו ולקהל".

אגב, למה בכלל להעלות מחדש את "טרטיף" היום?
"אני אוהב מאוד את מולייר ואת המחזה הזה במיוחד ולעומת זאת, אני לא אוהב את הפרשנות האנטי דתית שנותנים לו בדרך כלל, כי אני חושב שהוא עוסק בהרבה יותר מאשר הממד הדתי המוש ?חת. אני חושב שהפרשנות הזאת משטיחה את המחזה. הוא עוסק בשאלות נצחיות. ביכולת של בני אדם לעשות מניפולציה לאנשים אחרים ועל העיוורון שלנו כשמרמים אותנו. וזה הרי אקטואלי מאוד היום, בתקופה שבה אנשים אומרים מילים יפות בתקשורת כדי לכסות על מעשי זוועה ושחיתות שהם עושים".

המחזה עלה לפני 15 שנה בתיאטרון גשר באותו תרגום והיה בזמנו הצלחה גדולה. הפעם אני שומע מהרבה אנשים, ואני מסכים איתם, שהתרגום של יהושע סובול התיישן מאוד וכבר לא מתאים. זה עניין עקרוני מאוד, במיוחד בקומדיה.
"אני חייב לומר שאני מסכים. חשבתי שהתרגום יעבוד כמו שהוא עבד אז וזה לא הצליח. נדהמתי מהמהירות שבה השפה העברית משתנה. כשהבנו שיש בעיה פנינו לסובול שיעדכן והוא לא רצה. ניסינו לעשות שינויים בעצמנו, אני ורועי חן - הדרמטורג של התיאטרון, אבל זה לא הספיק".

איך קורה שאתה מגלה דבר כזה רק ברגע האחרון?
"לא יודע".

אולי זה סוג של עקב אכילס, מבחינתך, חוסר השליטה בשפה.
"אתה צודק. לגמרי. אני משתדל להתמודד עם זה בכך שבתיאטרון יש אנשי מקצוע דוברי עברית אחרים כמו רועי ונוספים שיעזרו לי, אבל אין ספק שזו מגבלה שלי".

ההצגה השנייה שאריה העלה בחודש שעבר היא עיבוד של רועי חן לסרט קאלט רוסי מפורסם בשם "רומן בעבודה" מאת היוצרים אמיל ברגינסקי ואלדר רזנוב, המגולל את סיפורה של אשת קריירה קשוחה ולא ממש אטרקטיבית (עובדיה במשרד מכנים אותה "הקרפדה"), שפוצחת בניגוד לכל הסיכויים ברומן עם אחד העובדים הזוטרים במשרד שלה. בתפקיד המנהלת מככבת אורנה בנאי.

שוב, אריה מתעקש שהוא מעולם לא ראה את "ארץ נהדרת" ושאין לו מושג מי זאת לימור. סיפרו לו על בנאי, אמרו לו שהיא מוכשרת, שהיא מתאימה ושהיא שם גדול שימכור כרטיסים והוא הזמין אותה לפגישה.

"ראיתי 'ארץ נהדרת' רק אחרי שהמליצו לי עליה", הוא אומר. "אני יודע שזו תוכנית פופולרית מאוד, אבל אני כמעט לא רואה טלוויזיה ואם כן אז לא ישראלית בדרך כלל. אבל כשראיתי את זה והתמקדתי בה, וראיתי איך היא עושה פארודיות, חשבתי שהיא מאוד מוכשרת ומאוד נכונה לתפקיד ובדיעבד צדקתי. וכן, ברור שגם פה לשם המוכר הייתה חשיבות מבחינתנו. זה העולם".

אז עכשיו, אפילו תיאטרון גשר, "מעוז התרבות", פונה לכוכבי טלוויזיה ובידור. התמסחרתם?
"השאלה הזאת מצחיקה. בכל פעם מחדש. כשאנחנו עושים משהו שהוא אישי ורק מתוך העניין שלנו בתוך הלהקה, מאשימים אותי באליטיזם ובניתוק. כשאני עושה משהו שמנסה גם לתקשר עם קהל אומרים לי שהתמסחרתי. אי אפשר להתייחס ברצינות לביקורת הזאת. הרי הדברים הם לא שחור או לבן. קח לדוגמה את 'טרטיף'. מצד אחד זו קלאסיקה עולמית ומצד שני כל ילד מכיר את זה מבית ספר, אז זה ממוסחר או לא?".

כל ילד מכיר את מולייר מבית ספר, בישראל, 2009, אתה צוחק?
"מה, הם לא?".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...