גיא מר חמוץ-מתוק
על אף קורטוב הילדותיות וההתייחסות הסמויה ליאיר לפיד, הבכורה של גיא מר היא הצהרת כוונות מרעננת ומתובלת היטב, אבל עדיין יש למה לשאוף באלבום הבא

גיא מר צילום: עמית ישראלי
אבל מתברר שעם קוליות קשה לבנות קריירה שלמה, או לפחות אלבום בכורה שיגיע להישגים מרשימים. כי מר אולי צבר כאן הישג נאה, אבל מרשים? בואו לא נגזים. למה לא? בגלל כמה סיבות.
קודם כל, כמו כמעט כל אלבום היפ-הופ ישראלי, גם כאן יש קורטוב ילדותיות מעיקה. נכון, קשה להתחמק מזה, אבל מר כבר בן 35, ואני מסרב לוותר על השאיפה לקבל אלבום היפ-הופ שלא כולל שורות כמו "יש לנו ת'עוזי יכול להיות פיגוזי/ אבל מדינה כדאי שתזוזי" ("סללנו את הדרך").
מה שכן, לזכותו ייאמר שביחס לז'אנר כולו הטקסטים שלו איכותיים - בייחוד "המבקר הלאומי" (אני מהמר שזה נכתב על יאיר לפיד, אבל אולי זה רק אני) ו"זה לא ברוקלין", על חוליגנים ישראלים טיפוסיים. גם "מהפכה אטית" היא הצהרת כוונות לא רעה, אבל נראה שאם מר לא יביא לחנים טובים יותר - כן, נקודת חולשה נוספת שלו - המהפכה שלו תהיה אטית מהצפוי.
"אין לי מה להתלונן" בהחלט לא ייזכר כאחד מאלבומי המופת של הז'אנר, בעיקר בגלל החיסרון העיקרי שלו: הוא חפיף מדי (ולא במובן של מחופף, אלא נטול משקל
סגולי), אין בו רגעים עילאיים, אין יותר מדי שירים שיוכלו לבנות קריירה רצינית. עם זה, הוא בהחלט מסמן את מר כיוצר מעניין, רענן ומתובל היטב.
גיא מר - "אין לי מה להתלונן" (Kaboom/התו השמיני)