ראשי » תרבות » תיאטרון ובמה » תיאטרון

הנסיכה האמריקאית בחאן: אלוני בשיאו

"הנסיכה האמריקאית" בתיאטרון החאן, שעולה בבימויו של אודי בן משה, היא הצגה חכמה ומרגשת. למרות שעברו כמעט חמישה עשורים מאז כתב אותה אלוני, היא עדיין חדשנית, נועזת ונפלאה כשם שהייתה

לאחר שכבשו את תיאטרון הקאמרי, חוזרים הצמד אודי בן-משה והמוזיקאית קרן פלס לבסיס האם של הבמאי המצליח על מנת לקצור הצלחה נוספת. ארבעים ושש שנים חלפו מאז שעלתה לראשונה "הנסיכה האמריקאית" של נסים אלוני בתיאטרון העונות. נסים אלוני כבר לא איתנו, והחאן חולק לו כבוד בביצוע רגיש ורענן למחזה הטוב ביותר שלו.
   
פליקס ואן שוואנק, מלך ללא ממלכה, היה פעם המלך בוניפאציוס ויקטור-פליקס לבית הוהשואדן, מלך בחסד עליון על בוגומאניה הגדולה, נסיך אוגוסטה עליתי ומרקיז חבל פוק, אך היום הוא בעיקר זקן מריר המצחצח את הכתר שלו כל יום ומחכה לרגע שבו ממלכתו המפוארת תוחזר לו. לעומתו בנו, יורש העצר פרדיננד, או פשוט פרדי, הוא ריאליסטי יותר ואין לו ציפיות להפוך למלך.

עשרים שנה עובד פליקס כמורה לצרפתית עד שמגיעה חבילה בדואר ממי שמכנה את עצמה בשם האוקסימורוני "הנסיכה האמריקאית". הנסיכה מבקשת מהמלך להקליט את סיפור חייו לצורך הפקת סרט על חייו. אך בין הסרט לבין המציאות ישנו קשר רופף בלבד והסרט משמש מעין נבואת אזהרה.

אלוני משכתב, למעשה, את הטרגדיה של אדיפוס המלך. פרדי אמור לשחק בסרט את דמות אביו המלך בצעירותו, לשכב עם אמו ולהוליד את עצמו. מסגרת הסיפור היא חקירת משטרה שבה מתאר פרדי את השתלשלות האירועים שהובילה אותו לרצוח את אביו. המאבק הבין דורי עולה מכל תמונה במחזה, למשל ברצח האב הסמלי שבתמונת הבן המגלה לאביו ששניהם נוהגים לבקר אצל אותה יצאנית.

בדומה למחזהו "הכלה וצייד הפרפרים", גם בהצגה זו לוקחים חלק רק שני שחקנים חיים המלווים בקולות מוקלטים. ב"כלה" הקולות הללו מסמלים את האח הגדול הבוקע מרמקולים הפזורים ברחבי הגן בו נפגשים הכלה וצייד הפרפרים. בהצגה זו בוקעים הקולות מאחורי גבו של הקהל כשפרדי מדבר עם במאי הסרט המצולם על הבמה, או עם חוקר המשטרה.

 כך, ההצגה כולה עומדת על כתפיהם של אודי רוטשילד ואריה צ'רנר. רוטשילד הצעיר עומד במטלה בחן רב ובחיוניות וצ'רנר מתעלה על עצמו בתפקיד כפול, כמלך הזקן והפגוע וככפילו הקולנועי הליצני. התפאורה של סבטלנה ברגר משרתת נפלא את סגנונו המינימליסטי של אודי בן-משה ובשילוב מבריק עם התאורה של רוני כהן מספקים במה מעניינת המשרתת את הדינאמיות של אלוני, היוצר הצגה בתוך הצגה בתוך הצגה ומטשטש במכוון את הגבול בין מציאות לדמיון.

במחזה זה הצליח אלוני ליצור הרמוניה נדירה בין שכל לרגש. הטקסט שלו חכם ויפה וכל משפט מלא במשמעות. אך ההצגה כולה, גם אם לא מתמסרת ברגע הראשון, היא לא קשה מדי לפענוח ולא מותירה את הקהל מתוסכל בסופה. "הנסיכה האמריקאית", העוסקת במתח שבין הישן לחדש, באמריקניזציה שאוכלת את תרבות העבר, היא ללא ספק אחת ההצגות הטובות ביותר שראיתי בשנים האחרונות. הנאה צרופה.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...