אדף: לעולם לא אכתוב כמו פטריק וייט
שמעון אדף מצטט מתוך "יורדי המרכבה" של פטריק וייט, שמדגים לדעתו רגע של התרחשות תודעתית מבלי להיות קונקרטי. מעודד לראות איך וייט לקח את הכישרון עד הסוף, הוא אומר
שמעון אדף צילום: אריק סולטן
אדף: "בחרתי בקטע הזה כי הוא מצליח לתפוס את הרגע בצורה מושלמת. השניות האלו, שבהן הנערה ההלומה רואה את אחיה מת והיא לא מבינה בעצם מה היא רואה. וייט הצליח לתפוס את ההלם לפני שהוא התעכל אצל
הדמות וגם אצל הקורא. רגעים כאלה הם חלק ממה שאני מחפש בכתיבה שלי: להיות מסוגל לתפוס התרחשות של תודעה בלי להיות קונקרטי.
כשהייתי צעיר, הפגישה שלי עם כתיבה של אחרים הייתה פגישה של שאלה. הם שאלו את השאלה בשבילי, ואני אמרתי: איזו שאלה יפה, מעניין אותי לדעת לאן זה לוקח. הפגישה שלי היום עם כתיבה של אחרים היא כזו שבה אני שואל בעצמי את השאלות ומוצא את האנשים שעוזרים לי לענות עליהן.
אני מחלק את היוצרים שאני קורא לאלה שמעודדים לכתוב ולאלה שמשתקים. כשזה מגיע לווייט, אני יודע שלא אצליח לכתוב ככה אף פעם, וזה אמור לשתק, אבל מה שמעודד אותי זה לראות איך הוא לקח את הכישרון שלו עד הסוף. לרוב נתקלים בסופרים שהם רק כישרון פרוע, והם לא תמיד יודעים איך לעבוד איתו. וכאן יש מישהו שהצליח להגיע לשליטה ולשכלול כמעט מוחלט של יכולות".
קרה לך פעם שכתבת קטע מקורי ואז גילית שבלי להרגיש בעצם פלטת החוצה קטע זהה לזה שכתב סופר אחר, שסגנונו השפיע עליך?
"קורים דברים יותר מוזרים. כתבתי קטע שהיה מקורי לחלוטין שפורסם כבר לפני שלוש שנים ואז מצאתי כפיל שלו בספר של רוברטו בולאניו, סופר צ'יליאני שתרגום לספר שלו יצא בשנה שעברה. זה היה משעשע ומפחיד בו זמנית, העובדה שמישהו אחר לחלוטין ממך, זר לגמרי, יכול לחשוב בדיוק את אותן מחשבות".
נא להמתין לטעינת התגובות
