הועם זוהרו של שבוע הספר
השבוע ייפתח "שבוע הספר", שהיה פעם אירוע של אוהבי קריאה, ומה שנותר ממנו היום הוא מאבקי כוח של המו"לים הגדולים, השתלטות מסחרית, וסופרים שעושים טובה. ההתדרדרות של שבוע הספר מלמדת על שקיעתה של התרבות הישראלית
פעם, "בשבוע הספר" היינו נותנים לאימא יד והולכים לקנות ספרים חדשים לספריה בבית ולקראת החופש הגדול. עם השנים, כבר היינו הולכים לבד, משוטטים בתאווה ובחוסר החלטיות אילו ספרים לרכוש בתקציב המוגבל שעמד לרשותנו. אם היה לך מזל, היית יכול לפגוש את הסופר האהוב עליך בפינה מרוחקת מקריא מספרו ובסוף, אם היה לך אומץ, היית ניגש במבוכה לבקש שיחתום לך על גבי הספר. גם היום ניתן לראות פה ושם סופרים המגיעים לדוכנים לחתום על ספרים, אבל לרוב מדובר בקידום מכירות קצוב ומתוזמן המלווה בעיקר בחוסר סבלנות מהצד הכותר וחוסר נימוס מהצד המקטר. אינטימיות ובלתי אמצעיות בין סופר לקורא, כבר כמעט לא תמצאו שם.
בשנה שעברה למשל גדשו את כיכר רבין בתל אביב אלפי בני אדם המחטטים בין ערמות הספרים, רובם מחפשי מתנות במחיר סביר (שזה כמובן בסדר גמור וספר טוב יישאר לנצח המתנה האולטימטיבית) ורק מקצתם הם חובבי ספרות או שירה. ברקע, ניצבו דוכני קפה של חברה ידועה שהציעה לכולם דוגמיות, לידה נציגות של חברת מזון גדולה על שלל מבצעיה ובצד, במה מוארת עם הופעות מקפיצות לילדים.
בזווית העין קלטתי את הסופר דוד גרוסמן חותם בשקט על ספרו, שרק ראה אור אז, 'אישה בורחת מבשורה'. ניכר עליו שהוא אינו נהנה מהסיטואציה ההמונית הזו וכי הוא ממהר למלא את חובתו ולסיימה. והאמת, אי אפשר להאשים אותו.
אז מדוע זה כך? ראשית, כי אנשים שאוהבים לקרוא לא באמת זקוקים ל"שבוע הספר". יש להם שבוע הספר כל השנה. שנית, כי עצוב להודות, אבל רוב רובם של האנשים אינם חובבי קריאה. הכוונה לקריאת ספרים ולא עיתונים, פסקי דין או מדורי רכילות באינטרנט. שלישית, ההתדרדרות העצובה של 'שבוע הספר' משקפת בדיוק את מה שקרה לפני התרבות הישראלית ברובה, מהטלוויזיה ועד לסיקור החדשותי. אבל זה כבר למאמר אחר.
עכשיו הגיע החלק המהנה של חיפוש אשמים. כרגיל, הכי קל ונכון אולי, להתחיל מהבית. הקפדת ההורים על הרגלי הפנאי. טלוויזיה אל מול ספרים. נדמה שאין צורך לפרט. בקרב העכשווי בין 'דורה' ללאה גולדברג, כולם יודעים מי מנצחת, ואפילו בגדול.
אבל אני בוחרת להיטפל דווקא למערכת החינוך. בילדותי, הייתה במערכת השעות שעה המוקדשת לקריאה. "שעת קריאה" קראו לזה או "שעת ספרייה". שעה קסומה וקצרה מדיי. יושבים בכיתה,
הדגש ניתן על הקריאה ועל סגולותיה כמפתחת יצירתיות, אוצר מילים, דמיון וידע כללי. אני מניחה שבחלק מהמקומות השעה הנפלאה הזו עדיין קיימת. זה עדיין לא מספיק. היום ילדים בישראל קוראים פחות ופחות ומעדיפים לשחק ב-"וופקינז" על המחשב, מאשר לקרוא את "אורי" או "אליפים" של שטרייט-וורצל.
לאחרונה הודיע שר החינוך החדש גדעון סער, כי הוא מבקש להתמקד בחינוך למקצועות הבסיסיים על פני מקצועות העשרה נלווים. שימת דגש על קריאת ספרים, כחלק מתוכנית הלימודים כבר בכיתות הנמוכות, יכולה להיות התחלה מצוינת. הפיכת הקריאה לחוויה מענגת אצל ילדים שמתייחסים אליה על פי רוב כאל עול היא אתגר חינוכי חשוב ובעיקר אפשרי.
נא להמתין לטעינת התגובות
