רוני סומק שוב עשה את זה
בקובץ "אלג'יר" סומק מרשה לעצמו סופית לזנוח את הדימויים המערביים של הקאובוי של מרלבורו. טוב שהוא קיים בשירה הישראלית, אחד המשוררים היחידים, ואולי בעצם היחיד כיום, שיוצר מרחב אינטימי עם הקורא מעבר לגבולות המילייה
רוני סומק צילום: אריק סולטן
בקובץ הזה סומק מרשה לעצמו סופית לזנוח את הדימויים המערביים של הקאובוי של מרלבורו, ג'וני וייסמילר והבלאדי מרי שכל כך אהב, וללכת עם הראש המזרחי כמעט עד הסוף. אבל הוא יודע, כמו כל משורר מנוסה, שכל טרנספורמציה פואטית צריכה לעבור דרך ההיבט האינטימי, האישי, והוא עושה זאת דרך בתו הגדלה והמתרחקת ממנו, שבעצם מחליפה את הנמענת האהובה שאפיינה את שיריו הראשונים.
מה עושה סומק שיש לו בת יחידה? בורא לו עוד ילדת דמיון שהיא סמל ומהות לכל המאוויים הפנימיים שלו: "אם הייתה לי עוד ילדה/ הייתי קורא לה אלג'יר/, ואתם הייתם מסירים בפניי את הכובעים
הקולוניאליים/ וקוראים לי אבו אלג'יר/. בבוקר, כשהייתה פוקחת עיני שוקולד/, הייתי אומר: 'הנה אפריקה מתעוררת'/ והיא הייתה מלטפת את הבלונד בראש אחותה/ ובטוחה שגילתה מחדש את הזהב/. הגרגרים על שפת הים היו ארגז החול שלה,/, ובטביעת הרגל של הצרפתים שברחו משם/ הייתה מחביאה את התמרים שנשרו מהעצים/. 'אלג'יר', הייתי מהדק ידיים על מעקה המרפסת וקורא לה/: 'אלג'יר, בואי הביתה, ותראי איך אני צובע את קיר המזרח/ במברשת השמש'".
כמה אינטימי ורחוק המבע המרגש הזה מכל צַעֶקֶת המזרחיות על כל גוניה הפלקטיים הצעירים. בין המשחקיות העקרה של חזי לסקלי לשירה הקרה של שרון אס, טוב שיש רוני סומק בשירה הישראלית, אחד המשוררים היחידים, ואולי בעצם היחיד כיום, היוצר מרחב אינטימי עם הקורא מעבר לגבולות המילייה. אני יכול לדמיין לעצמי מאות ואף אלפי אנשים שוכבים במיטותיהם וקוראים שירים של רוני סומק, מה שקצת קשה לדמיין לגבי משוררים אחרים.
נא להמתין לטעינת התגובות
