מדף הספרים של עמיחי שלו

הוא קרא פעמיים וחצי את יוליסס, ומתכוון לחזור אליו בפנסיה, ספר על דאדא היה התנ"ך שלו לתקופה מסוימת ווירג'יניה וולף מטרחנת בעיניו. עמיחי שלו, מחבר "ימי הפופ" הכולל ארבע נובלות שעלילותיהן מתרחשות בשנות השמונים, מספר על אהבות ספרותיות

עמיחי שלו | 3/6/2009 17:35

ספר האי נחת - פרננדו פסואה
זה לא לגמרי שירה, זה לא לגמרי פרוזה, זה לא לגמרי שום דבר, זה לגמרי משהו אחר לגמרי, עד היום אני לא מבין מה זה לגמרי. מן ספר שאתה יכול להתחיל אותו מהאמצע ומהסוף, כי עד עכשיו ההתחלה שלו לא סגורה עם עצמה; עם כל הכבוד לשירים של פסואה, שיוצאים פה בתרגומים כל כמה חודשים, זה באמת הדבר האולטימטיבי שלו.

ימי הפופ, עמיחי שלו צילום: כריכת הספר

זה ספר שמתאר בצורה הכי חדה, מדויקת ואותנטית את הלוחות הטקטוניים של הקיום האנושי. יש בו מאות עמודים, ובאותה מידה יכלו להיות בו גם אלפים. יש בו יופי וחוכמה שלא נגמרים. מירקרתי את הספר הזה לרוחבו, לאורכו ולעומקו, וכשאני מוצף ביותר מדי ספרים שמביאים לי שיתוק, אני לוקח אותו לרגע, נעצר על איזה מירקור, וכל החיים קופאים לרגע.

דאדא וסוריאליזם בצרפת - פרופ' רות עמוסי ואיריס ירון
זה ספר שמתאר היסטורית, תרבותית ויצירתית את תנועות הדאדא והסוריאליזם בצרפת, תוך כדי שהוא מתמקד ביוצרים הבולטים, מביא את השקפת עולמם הספרותית קיומית וכמובן תוך כדי דוגמאות שחלקן לא ראו אור בעברית.

לתקופה מסוימת הספר היה מעין התנ"ך שלי, הוא סיפר לי סיפור על אנשים עם אומץ תרבותי, שהלכו הכי רחוק שאפשר, גם בחיים וגם בטקסטים שלהם, עד שלפעמים הגיעו למקומות בלי שום הגיון, בלי שום צל של אנושיות, כמו לאיזה פרוגטריום אפל של המוח. ההשפעה ההיסטורית של אנשים כמו ז'אן ארתור רמבו, אנדרה ברטון, לוטריאמון ואחרים היא עצומה, היא למעשה פתחה את הראש לכל המאה ה-20.

איש ישן - ז'ורז' פרק
פרק הוא אחד הסופרים הכי מגוונים ומפתיעים שהיו. לצד יצירות ביזאריות (החיים הוראות שימוש למשל) יש לו גם הברקות יוצאות דופן כמו "איש ישן"; על פניו מדובר בסיפור של סטודנט שמרדים את חייו בהדרגה ורוצה לשקוע במן ריקנות טוטואלית. זה כל הסיפור פה, לא קורה הרבה למעשה, אבל כל הזמן קורה משהו בתודעה שלו.

בכל אופן, הכוח של היצירה הזו הוא בקול המיוחד שפרק מבטא באמצעות הסטודנט. יש שם משהו שמרחף בין הדפים, בין המילים, בין הרווחים של המילים, שהוא חזק, ישיר, אותנטי, שכל מי שבעצמו הגיע בחייו לתהומות של דיכאון קליני (והכוונה היא לא ל"סתם מצב רוח דכאוני") מתחבר לזה באופן ישיר, חזק ומצמית.

9 סיפורים - ג'.ד סאלינג'ר
עוד לא קראתי סיפורים קצרים שטלטלו אותי, ריגשו, דיכאו ורוממו אותי כמו בספר הזה; מה שחיבר אותי אליו במיוחד הם שני אלמנטים; האופן בו סאלינג'ר נכנס לתוך דמויות של ילדים – הוא עושה זאת כמו שאף אחד אחר לא עושה זאת, הוא מצליח לזקק לתוך הדפים איזשהו תום ואותנטיות בצורה ייחודית. הדבר השני הוא הטירוף; כמו בסיפור הראשון עם דגי הבננה, כמו החייל שפוגש את הילדה ואחיה, כמו הדמות בסיפור האחרון שקופצת לבריכה בלי מים.

הדמויות המטורפות שלו כל כך נוגעות ללב, בצורה בה אף דמות ספרותית מטורפת לא נגעה קודם; אתה רוצה לחבק אותן, אתה רוצה להיות איתן, אבל אתה לא בהכרח חושב שאתה יכול למנוע מהן לעשות זאת.

הבחילה – ז'אן פול סארטר
אני לא ממש מחובר לכל האקזיסטנציאליזם, אלא בעיקר מחובר לסארטר כסופר, ובספר הזה הוא מגיע לפסגה אינטלקטואלית וספרותית שקשה להרפות ממנה; הסיפור הוא סיפור רגיל, יומיומי; איזשהו חוקר מגיע לעיר קטנה להשלים מחקר, אבל בעצם מתמסר לחקר התחושות שהמגע עם העולם גורם לו; יש בספר מנטרה אחת שאני לא יכול להרפות ממנה, והיא שהבחילה לא יוצאת מתוכו, מתוך הדמות הכוונה, אלא היא קיימת באוויר, בחלל, כמן איזה קבוע תחושתי, ותחושות הבחילה של הדמות רק ניזונות ממנה. תקופה מסוימת גם אני הייתי משוכנע שהבחילה גרה מעל העיר הרצליה.

שעת התה הארוכה והאפלה של הנפש – דאגלס אדמס
עם כל הכבוד לסדרת מדריך הטרמפיסט לגלקסיה, זה לטעמי הספר החזק, המטלטל, המצחיק והמדויק ביותר שלו, גם בזכות קטע הפתיחה הבלתי נשכח: שום שפה מעולם לא הפיקה את הביטוי יפה כמו שדה תעופה". אבל זה כמובן יותר מזה, זה דירק ג'נטלי שמחפש את קשרי הגומלין בין כל הדברים; דלפק שנעלם משדה תעופה, פאנטום אבוד, תקליט זהב הרסני, מטופלים בבית חולים לחולי נפש, עיט תוקפני, אלים נורדיים ועוד; חגיגה חסרת מעצורים של דמיון והומור אנושי, שאולי חלק חיקו, אבל אף אחד לא היה קרוב לאפילו להגיע ליד אדמס.

יוליסס ג'יימס ג'ויס
לא קראתי המון קלאסיקות, אבל את יוליסס קראתי פעמיים וחצי. בטח אחזור אליו יום אחד שוב, אולי בפנסיה. אני חושב שג'ויס הוא קודם כל הבית ספר הכי חשוב לכל כותב באשר הוא; הוא פתח גבולות חדשים של כתיבה, ותודעה. הוא הגיע באמצעות העט שלו למקומות שאף כותב לפניו לא הגיע, אז נכון

שזה נקרא "זרם התודעה", כמו וירג'יניה וולף ומרסל פרוסט, אבל ג'ויס לדעתי הלך עם זה יותר רחוק מהם. וולף קצת משעממת ומטרחנת אותי, ופרוסט הוא גאון, אבל מסוג אחר. אחרי שקראתי את יוליסס לראשונה לא יכולתי לקרוא כלום כמה חודשים. פשוט הרגשתי ששום דבר שאקרא לא ישתווה לזה.

החיים כמשל פנחס שדה
קראתי את זה כנראה בגיל הכי נכון; טינייג'ר, מבולבל, מלא אהבה לא ממומשת, יצרים, דכאונות, חיפוש מתמיד; הספר הזה ישב לי על הלב בצורה הרמטית; זעק את זעקתי, ובתקופה בה אתה רואה בעיקר שחור ואפל סביבך, הצליח להאיר לי בפנס כל מיני אלמנטים ופרגמנטים של יופי וחיים. זה אולי הספר הכי כנה, עירום ואותנטי בספרות העברית. אני לא מסוגל לחזור אליו ולהיכבש שוב, הוא חוויה חד פעמית כנראה וכך אני רוצה להשאיר אותה. מדי פעם אני גומע איזה שיר של שדה, ואז זה מציף אותי שוב מחדש, איזה כוח נפשי ערטילאי שקיים באוויר, כמו הבחילה של סארטר.

מלכה לוקר - ז'אן ארתור רמבו
מסה אדומה וקטנה שנעלמה מהתודעה ומהמדפים, שמספרת את הסיפור יוצא הדופן של ז'אן ארתור רמבו, שהפציע לכמה שנים כמטאור מטורף ואז נעלם כסוחר יהלומים באפריקה; לוקר מתחברת לנימים הכי כמוסים בסיפור וביצירה שלו, תוך כדי כמובן השירים החד פעמיים, שהסוריאליסטים ראו בהם כמכוננים, אבל היה בהם משהו מעבר לסוריאליזם; היה בהם אומץ של אדם שהלך עד הסוף עם היצירה שלו, שהתנתק מחברת אנוש, הלך למקומות ש"רגל אדם לא דרכה בהם", להתחבר עם הטבע הכי פראי וליצוק אותו אחר כך בשורות מלאות יופי והדר כפי שלא עשו לפניו.

חנויות קינמון בית המרפא בסימן שעון החול - ברונו שולץ
בשביס זינגר כתב על שולץ: "ניתן לקרוא לו סוריאליסט, סימבוליסט, אקספרסיוניסט או מודרניסט: הוא כותב לעתים כמו פרנץ קאפקא, לעתים כמו מרסל פרוסט, ולעתים הוא מצליח להגיע לעומק שאיש משניהם לא הגיע אליו".

ואכן, הספר הזה, מעין סיפורים שהם זיכרונות וחלומות של שולץ לחיי ילדותו בעיירה בפולין, הוא תמהיל קוסמי מופלא של אנקדוטות משעשעות, עצובות, חכמות ונוגעות ללב, עם כתיבה תיאורית שיש בה מן חיות ודקדקנות וכישרון יוצא דופן. כמו ספר האי נחת, אפשר לקרוא את חנויות קינמון מההתחלה לסוף, מהאמצע עד לאמצע, להיכנס מכל מקום שרוצים, מכל דלת אפשרית, כמו רכבת נוסעת.