ההצגה חייבת להשתנות

בעקבות כנס שנערך בנושא בשבוע שעבר, ביקשנו מאנשי תיאטרון בכירים לסמן את הבעיות הבוערות ביותר של הענף. תתפלאו, זה לא רק כסף

יונתן אסתרקין | 5/6/2009 8:22

בשבוע שעבר התקיים בירושלים כנס בן יומיים ביוזמת מפעל הפיס בניסיון לייצר דיאלוג הנוגע לעתיד התרבות בישראל. נפגשו שם דמויות מובילות מכל תחומי התרבות בארץ. על פניו, במדינה שבה אין שום תכנון מערכתי ארוך טווח בשום תחום, קיומו של כנס כזה הוא בבחינת נס. אך למרבה הצער, התחושה שעלתה מצפייה בדיונים הייתה של תפסת מרובה לא תפסת. לא נראה שמארגני הכנס החליטו באמת מה תפקידו. אם הרעיון היה לגבש מדיניות תרבות, עקרונות בסיסיים או אפילו רק שורה של המלצות, הרי שהכנס נכשל.

יוסף וכותנת הפסים. צילום: מאטיאז בוניקה

בתחום התיאטרון, לדוגמה, נכחו אנשים בכירים באמת. נעם סמל, מנכ"ל הקאמרי, מיקי גורביץ', מנהלו האמנותי של תיאטרון החאן, עודד קוטלר, יו"ר איגוד הבמאים ונורית יערי, ראש החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. אבל בשל הבעייתיות של הכנס לא הצליחה החבורה הנכבדה הזאת להעמיד מול קהל הצופים חזון ברור בנוגע לכיוון שאליו הם היו רוצים שהתיאטרון הישראלי ילך.

הטקסט הנוכחי הוא ניסיון צנוע לבקש מכל אחד שינסח בצורה ברורה את מה שהיא לדעתו הבעיה הגדולה ביותר של התיאטרון הישראלי. ההנחיה הייתה לנסות לא לדבר רק על מדיניות התקצוב, שכולם יודעים שהיא נמוכה מאוד ביחס לעולם, אבל כבר נמאס לעסוק רק בה.

מיקי גורביץ: "הבעיה הכי גדולה בעיניי היא שהתיאטרון הרפרטאורי נכנס לנעליו של התיאטרון המסחרי בכך שהוא התחיל לעסוק בחומרים ששייכים לתיאטרון המסחרי, כדי להתחרות על לב הקהל ולהגיע לכמויות קהל ענקיות. התיאטרון המסובסד צריך לעשות רק את ההפקות שהוא אמור לעשות כתיאטרון מסובסד".

יגידו לך שבתמיכה הזעומה שהוא מקבל, תיאטרון חייב לעסוק בחומרים האלה אחרת הוא יוכל להפיק רק חמש הצגות בשנה.
"אז שיעשה רק חמש. אבל חמש טובות וראויות. שיעשה מה שהוא יכול לעשות במסגרת התקציב שהוא מקבל מהמדינה, שכן כולנו מסכימים שהוא נמוך מדי".

אבל אז אתה גוזר אבטלה על אנשי תיאטרון.
"קודם כול, אתה שואל אותי פה את השאלות לא כמנהל עבודה ולשכת תעסוקה. וחוץ מזה אני לא בטוח שתהיה אבטלה, כי הקהל שרגיל לראות חומרים מסוימים בתיאטרון הרפרטוארי יחפש אותם בתיאטרון הפרטי, שמצדו יוכל לגדול ולחזור למה שהיה פעם. שם תהיה עבודה לכל אותם אנשים שייפגעו מהקטנת העשייה בתיאטרון המסובסד".

נעם סמל: "נכון שהתבקשתי לא לדבר על התקציב, אבל אין לי ברירה כי אני חושב שמשם, ורק משם, מתחילות הצרות של התיאטרון הישראלי, שאגב, בסך הכול מצבו מצוין יחסית לאירופה, כי יש בו עניין ויש בו קהל. נכון שבגלל התקצוב הזעום חצי מהזמן אנחנו עוסקים בהישרדות ולא באמנות. מעבר לזה, הבעיה היא שבגלל ההישרדות הזאת התיאטראות התרגלו לנסות לאכול אחד את השני.

צריך לצאת למאבק מאוחד כדי להכפיל את התקציב, כי זו שחיקה שקרתה ב-20 השנים האחרונות. חוץ מזה צריך לעשות רביזיה מצד המדינה בכל הנוגע לתכנון מדיניות התרבות בישראל. לדוגמה, במקומות שהיה נכון להקים בהם תיאטראות עירוניים פריפריאליים גדולים כמו חיפה ובאר שבע, צריך היום לחשוב מחדש איזה סוג של תיאטרון צריך שיהיה שם. לא לבטל, חס וחלילה, אבל אולי להפוך אותם לתיאטראות יותר במתכונת של קבוצות תיאטרון מקומיות כמו בעכו".

נורית יערי: "מדינה ישראל לא ישבה והחליטה מה היא רוצה מהתרבות שלה כמו שהיא לא החליטה מה היא רוצה מעצמה בשום תחום. ככה שהתרבות נשארת בלי הכוונה, חשופה לכוחות השוק שמרדדים אותה כמו שהם מרדדים הכול. צריכה להיות מועצה, שבה חברים אנשי תרבות ואנשי אקדמיה, שהושלכו לגמרי מהשיח הציבורי בנושא תרבות בארץ, ולא כל מיני פונקציונרים פוליטיים, שיושבים היום בהנהלות הציבוריות של התיאטראות.

המועצה הזאת תתווה מדיניות תרבות שתחייב את המדינה ואת מוסדות התרבות ותקבע איך נכון להוציא את מעט ההקצבה שמקבלים. אם זה לא יקרה, מדיניות התרבות של ישראל פשוט תלך לאבדון. מי שלא רואה את הקשר בין דלדול התרבות לבין ציונים נמוכים של תלמידים במבחנים בינלאומיים ובין צמיחת העוני לבין גדילה במעשי האלימות הוא או תמים או בעל אינטרס".

עודד קוטלר: "דווקא מכיוון שהתיאטרון פה מצליח, צריך לשאול את עצמנו מה מחיר הפופולריות הזו, במובנים של רמות הבחירה והנועזות של הרפרטואר ושל הביצוע. נדרשת בדיקה מחודשת של אסטרטגיית השיווק וההפצה של ההצגות.

צריך להשתמש בפופולריות הזו כדי לייצר איזון מוצלח יותר בין כמות ואיכות. מצב שבו הצגה נחשבת הצלחה רק אחרי 500 הצגות הוא לא נורמלי. באנגליה, למשל, רואים בהצגה שרצה 60 פעם הצלחה גדולה".