עלילותיו הקולנועיות של פוגי באמריקה
למרות המיתון הקשה הצליח מאיר פניגשטיין, המתופף לשעבר של להקת "כוורת", להרים גם השנה פסטיבל ענק שאמור לשכנע את האמריקאים שיש סיבה להשקיע בקולנוע שלנו.מתברר שטרם נולד הכוכב ההוליוודי שיגיד לו לא
הפסטיבל, שנפתח הערב, יימשך בלוס אנג'לס כשבועיים, ומכאן ימשיך למיאמי ולניו יורק. פסטיבל הקולנוע הישראלי בלוס אנג'לס נחשב לאחד הפסטיבלים החשובים ביותר שלנו. לא רק הקהילה היהודית התומכת מגיעה, אלא גם מפיצים ומפיקים אמריקאים, שמחפשים את התגלית הבאה. יוצרים ושחקנים ישראלים מגיעים כדי ליצור קשרים ולהשיג חוזה אמריקאי, או לפחות מימון סמלי לפרויקט חדש.
"מתוך מאות הבמאים, השחקנים, המפיקים והתסריטאים שהבאנו לכאן במרוצת השנים, אני בטוח שפתחנו הרבה דלתות", אומר פניגשטיין. אנשים מגיעים מהארץ לא רק לפסטיבל, אלא גם לפגישות שהם מסדרים מראש עם משקיעים. וזאת באמת חלק ממטרת הפסטיבל, לפתוח דלתות, להציג את הקולנוע הישראלי בפני משקיעים ומפיקים אמריקאים, ליצור קשרים".
השנה ישים הפסטיבל דגש על יוצרים חדשים. "אנחנו מתכננים לתת מענק לשמונה יוצרים ישראלים חדשים, משמונה בתי ספר לקולנוע", הוא מספר. "בחרנו להעניק לכל אחד מהם 1,500 דולר לסרט הבא שהם יצלמו בארץ. אנחנו מטיסים אותם ללוס אנג'לס ולניו יורק, יחד עם קולנוענים ותיקים אחרים מהארץ".
לוח השנה של פניגשטיין סובב סביב הפסטיבל: הוא מקפיד לבקר בפסטיבל הקולנוע בירושלים, צופה בעשרות סרטים וסדרות טלוויזיה ובוחר בקפדנות את אלה שיזכו את יוצריהם בכרטיס טיסה לעיר המלאכים. זה החלק הקל והמהנה של העבודה, הוא אומר. החלק הקשה הוא הפקת האירוע הגרנדיוזי, שמביא לארצות הברית את כל התעשייה הישראלית.
מהצד האמריקאי מגיעים לקשט את השטיח האדום מייקל דגלאס, סשה ברון כהן, אדם סנדלר, דסטין הופמן, ארנון מילצ'ן, דני דה ויטו, הארי בלפונטה, סידני פואטיה ועוד. "עוד לא קרה שפניתי למישהו והוא סירב בגלל שהוא לא אוהב את ישראל", אומר פניגשטיין. "אם זה מתאים לסדר הזמנים שלהם, והם בעיר, רוב האנשים שאני פונה אליהם מאשרים את השתתפותם".
עם זאת, השנה, מודה פניגשטיין, היה קצת קשה יותר לחזר אחרי ספונסרים. באווירה הכלכלית הנוכחית, כשצריך לבחור בין תרומה לארגונים שמספקים אוכל לרעבים לבין אירוע תרבותי, ועוד ישראלי, הקולמ נוע הישראלי, כמובן, מפסיד. "החלטתי לא לוותר", אומר פניגשטיין. "בגלל המצב הכלכלי היה לי אפילו קצת לא נעים לבקש חסויות, אבל הרי חלק מהאתגר הוא לעמוד במשימה, להרים את הפסטיבל מדי שנה, בלי להיכנע לקשיים שבדרך".
היו תורמים קבועים שאמרו לך השנה שהם מצטערים, אבל הם לא יכולים בגלל המצב?
"בהחלט היו, ואני מבין את זה. עם זאת, רבים הבטיחו לי תרומות לפסטיבל ה-25, שייערך בשנה הבאה. יש תורם קבוע אחד שהתנצל על זה שהוא לא יכול לתרום כלום השבוע, אבל הבטיח להכפיל את התרומה הקבועה שלו בשנה הבאה".
בינתיים נאלצתם להדק את החגורה?
"ודאי. בשנה שעברה ערכנו את טקס הפתיחה במלון בוורלי הילטון והשנה הסתפקנו בתיאטרון המצרי שאמנם הוא מפואר, אבל לא כמו המלון. גם כרטיס כניסה לערב הפתיחה קוצץ מ-350 דולר בשנה שעברה ל-125 דולר השנה".
פניגשטיין מודה שהוא עדיין לא יודע אם המיתון יבוא לידי ביטוי גם במספר הצופים שמגיעים לפסטיבל. אחרי הכל, כרטיס כניסה לסרט עולה 12 דולר - לא עניין זניח. "אני מקווה שאנשים לא יוותרו על כרטיס הכניסה שלהם", הוא אומר. "זה לא אירוע שקורה כל חודש אצלנו בעיר, זה אירוע של פעם בשנה".
אתה יכול לאפיין את הקהל שמגיע?
"מגיעים לפסטיבל בעיקר ישראלים ויהודים אמריקאים, אבל תלוי באיזה עיר. בלוס אנג'לס מגיע בעיקר קהל יהודי וישראלי, בניו יורק מגיעים גם אמריקאים לא יהודים ובמיאמי בשנה שעברה שליש מהקהל היה דרום אמריקאי. מאוד שמחנו שהפסטיבל נחשף בפני קהילה זרה. הסיבה לכך היא שבשנה שעברה שני עיתונים ספרדים פנו אלינו במיאמי בבקשה לפרסם את הפסטיבל, וכך הגענו לקהל חדש שלא הכיר סרטים ישראלים קודם לכן".
והשאלה המתבקשת, ב-25 שנה אתה מזהה שיפור בקולנוע הישראלי?
"ועוד איך, שיפור מדהים. אני חושב שבחמש-שבע שנים האחרונות אנחנו רואים קולנוע ישראלי מצוין. אני לא יודע איך זה יהיה בשנה הבא, כי בתחרות האוסקר הישראלי מתמודדים 26 סרטים, רובם של במאים חדשים. זה דבר לא רגיל בקולנוע בארץ, לראות כל כך הרבה יוצרים חדשים, והכל בזכות התנופה של הקולנוע הישראלי, בתמיכה של משרד האוצר ושל מועצת הקולנוע הישראלית".
ולפסטיבל יש תפקיד בזה? חשיבות אמיתית לישראל?
"אני חושב שלפסטיבל יש חשיבות בלתי רגילה מבחינה תדמיתית, מכיוון שהוא מגיע לא רק לקהלים ישראלים ויהודים. הוא משמש ככלי הסברתי מצוין, ומראה את ישראל הלא מוכרת, לא זאת המוצגת בתקשורת האמריקאית".
יוצר יש מאין גם עשרות שנים אחרי פירוק "כוורת", קל לזהות את פניגשטיין. שיבה זרקה בשערו, אבל הוא לא ממש
אתה לא מתגעגע לימים האלה? ליצירה המוזיקלית?
"כל מי שתשאלי יגיד לך שהוא מתגעגע לימים שבהם היה צעיר. אז לא יוצא לי יותר לנגן, כי אני עסוק מדי עם הפסטיבל, אבל במקום לנגן שירים, אני מקרין סרטים. זה מספק אותי ברמה היצירתית. כשיש זמן, אני מתופף על מערכת התופים המוזנחת שלי, אבל זה לא קורה לעתים קרובות מדי".
מזהים אותך עדיין כשאתה מבקר בארץ?
"תתפלאי, אבל כן. לא מורטים שיער ומתחילים לצעוק כשרואים אותי, אבל בהחלט מזהים. בביקור האחרון שלי בארץ, עברתי ברמת החייל בתל אביב ושתי בחורות בשנות ה-20 שלהן עצרו לידי ואחת מהן צעקה: 'אוי, אני לא מאמינה. זה אתה!'. הודיתי שזה באמת אני והיא ממשיכה: 'אני לא מאמינה. אני קמה איתך בבוקר והולך לישון איתך בלילה והנה אתה מולי, חי".
נו, אז גילויי ההכרה האלו לא חסרים לך כאן, בארצות הברית?
"לא ממש. אני לא חושב שזה הכי נעים להיות סלבריטאי בארץ, אבל זה נחמד לראות שעוד זוכרים אותי".
אפשר לחשוב שמקץ 24 פסטיבלים, פניגשטיין יחלוש על אימפריה כלכלית קטנה, אבל האמת היא שהוא רחוק מלהיות מיליונר. "אני לא עושה את זה בשביל הכסף", הוא מדגיש. "קשה מאוד להתקיים מפסטיבל סרטים, אבל אני פשוט מאוד נהנה מזה. יש הרגשה שאני יוצר יש מאין, וזאת הרגשה מופלאה. אני חושב שיצרתי כאן משהו חשוב ועושה לי טוב לראות אנשים יוצאים מבית הקולנוע עם חיוך על הפנים".
נא להמתין לטעינת התגובות
