אגי משעול עורכת ביקור בית
ספרה החדש של אגי משעול "ביקור בית" רואה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ושיריו מתעכבים על בית הוריה, על תבנית נוף מולדתה ומתחקים אחר הבית המטאפורי, פנימיותו של כל אדם. "כל ספר שירים", כותבת משעול, "הוא קודם כל על אודות השפה"
הספר הראשון שממש קראתי, לאט לאט, היו חמשת הכרכים של "ז'אן כריסטוף" מאת רומן רולאן. היה זה בעקבות המלצה, לאו דווקא אישית, של מורה לספרות שמאד אהבתי בתיכון, המשורר מאיר בוסאק ז"ל. את הכרכים עם עטיפת הנייר התכולה והפונט ההיסטורי (הוצאת שטיבל) מצאתי בחנות יד שניה באלנבי ושקעתי בהם בפליאה בתולית וראשונית של מי שמגלה כלא מאמינה הד לדברים שחשבתי שהם סוד פרטי שלי.
אגי משעול צילום: איריס נשר
והאחרון?
הספר האחרון שקראתי הוא "חייה ומותה של אסיה ג'" שכתבו יהודה קורן ואילת נגב. ביוגרפיה מרתקת וכתובה היטב אודות הצלע השלישית, הפחות ידועה מהשתיים האחרות – טד יוז וסילביה פלאת. זהו סיפור אהבה טראגית בין גבר קטלני ושתי משוררות שהתאבדו באותה דרך. אסיה גוטמן, ישראלית לשעבר שהייתה מיודדת גם עם יהודה עמיחי ואף תרגמה את שיריו, נקלעה בין שני איתני טבע ולקחה אתה אל מותה גם את בתה בת השמונה.
עניין אותי במיוחד כיצד משתקפים החיים בשירה, מה מתוכם הופך להיות שיר ואיך הוא יוצר את הפישוק בין האישי לאוניברסלי. לכן קראתי את הספר במקביל עם תרגומי שירתם: "שועל המחשבה" בתרגום סבינה מסג, "אריאל" בתרגום שמואל רגולנט ו"אלקטרה בשביל האזליאות" בתרגום אורה סגל.
עם איזו דמות ספרותית היית רוצה להיפגש?
הייתי בוחרת לפגוש את יוסף ק. מהטירה של קפקא. לשבת אתו בלובי של אותו מלון בכפר המושלג, לשתות איזה משקה מקומי שיוגש על ידי מלצרית כמו אולגה, ולשוחח אתו על הכוח המניע אותו לפלס את דרכו בעקשנות כפייתית כזאת אל הטירה. מה הביא אותו לכפר, למה הוא מצפה מבעל הטירה, מה הוא כל כך רוצה ממנו ולמה.
מה היה מקור ההשראה לספר?
בניגוד לפרוזה, מקור השראה לספר שירים אינו אחיד. זוהי הנשימה של החיים עם כל מה שהם מכילים, הפסקול המלווה אותם, כמו שכתב יהודה עמיחי: "תמיד משהו מופרש, לפעמים מוגלה, לפעמים שירה". המוגלה היא פרטית ואילו השירה היא מה שהצליח בתהליך של הטמרה להפוך לגביש.
למרות שהשער "ביקור בית" אינו הראשון בספר, אפשר לומר שהספר התחיל ממנו. למעשה ממשפט אחד ששמעתי את עצמי אומרת לעצמי שוב ושוב תוך כדי נהיגה הביתה בחזרה מטיפול פסיכולוגי: "אני בלהה, נולדתי מגומת החן של המוות ולעולם לא אפתח למשוגעת, בלב אני יכולה לגעת רק מבעד לכאבן של החיות".
רק מאוחר יותר הבנתי שהבלהה שבה מדובר היא השואה,
ואני - בת יחידה להורים ניצולים, היא זו שנולדה מגומת החן של המוות. הם ניסו בכל כוחם להגן עלי מכל רע ולא נהגו לדבר על העבר. אבל כעת אני, תשובתם הניצחת, פותחת למשוגעת. המשפט הזה התפרץ למחזור שלם שעניינו שנות החמישים דרך עיניה של ילדה, עולה חדשה, במושבה גדרה. זהו רק שער אחד מתוך חמישה, כאשר הראשון מעוגן כולו בטבע שבתוכו אני חיה, המשמש גם כפריזמה שדרך דימוייה אני מדברת את הטבע האנושי ואת החיים כאן בארץ, ויש גם פרק שכולו אודות יחסים, וגם הפוגה קומית על ענייני שירה, דמויות מן הספרות ופסטיבלים. עם זאת, ספר שירים – ולא משנה מהו הנושא שלו – הוא קודם כל אודות השפה.
באיזה רגע הבנת שהספר אכן קורם עור וגידים?
הספר קרם עור וגידים ברגע בו חשתי באיזו אווירה כללית אחידה שהיא שונה מזו של ספרי הקודמים. ברגע בו ידעתי – ויש רגע כזה (אצל כל אמן שהוא אלוהי יצירתו) של "וירא אלוהים כי טוב", שבו הוא יודע בוודאות כי תם ונשלם מהלך פואטי שהגיע לכדי אמירה חדשה. זהו הרגע שבו צייר מתקרב אל הציור וחותם.
ביקור בית, אגי משעול צילום: מתוך כריכת הספר
האם היו לך שותפים/יועצים בתהליך הכתיבה?
רק לספר אחד שלי, "יומן מטע", היה עורך, דוד וינפלד. בדרך כלל אני העורכת של עצמי. העריכה מבחינתי היא חלק בלתי נפרד מן הכתיבה. אינני נוהגת להתייעץ אבל יש לי כמה אנשים קרובים, לאו דווקא משוררים, שאני שמחה להביא להם כל שיר חדש כמעין מנחה של מי שקיבלה מתנה בעצמה, ואני מקשיבה מאד למה שיש להם לומר ולפעמים גם מוחקת או מתקנת.
על מי היית רוצה לכתוב ביוגרפיה?
לא הייתי מסוגלת לכתוב ביוגרפיה. זוהי עבודה לסופרים. משוררים הם אגוצנטריים מידי בשביל פרוייקט כזה. קשה להם להקשיב בו זמנית לשני זוגות חיים באותה רמה של אינטנסיביות.
נא להמתין לטעינת התגובות
