מה שנחוץ לרווקה הישראלית
יונתן למזה חייך מהשנינות של עירית לינור ב"מה נחוץ לרווק" והצטער שהסרט "גאווה ודעה קדומה" נחקק לו בראש וקלקל חלק מההנאה. המדריך המלא לקראת הסדרה החדשה של הוט, שתעלה הערב
במשך שישה פרקים מנסה לינור לשרטט עיבוד מודרני לספר. את נופי ה"קאונטרי סייד" של אנגליה מחליפים הצימרים של עמוקה, את הכרכרות - מכוניות ספורט יוקרתיות ואת תארי האצולה הבריטיים מחליפות חברות היי-טק משגשגות (כנראה שזו האצולה של ימינו).
למרות שההשוואה ליצירה המקורית מתבקשת (ועוד אעסוק בכך רבות) אני מוכרח לציין שידיה של לינור יודעות לצייר סיפור עצמאי, שבו דווקא היכרות עם היצירה המקורית עלולה להזיק. עדיף שלא לעסוק כל הזמן בהשוואה, ופשוט ליהנות מהרומנטיקה המודרנית שתלווה אותנו בשבועות הקרובים, מהשנינות שבכתיבה והאמונה שגם בימינו אפשר כך להתאהב.
ובכל זאת, ב"מה נחוץ לרווק" שני הגיבורים: דארסי ואליזבת שונו באופן דרמטי. האריסטוקרט דארסי הפך לנמרוד ארצי (דן שפירא) שבבעלותו חברת היי-טק בשם די.אר.סי (וואו, זה ממש דומה לשם דארסי, איזה קטע, לא שמנו לב). אליזבת בנט המרדנית הצעירה, שבמילים עדינות לא שמה &*#@ מה אנשים חושבים עליה, הפכה לאלונה שדה (יעל הדר), גרושה מבוגרת עם ילדה.
סיפור המעשה עוסק בהתאהבות, הבלתי אפשרית כמעט, של ארצי באלונה, וגם ההפך בסופו של דבר. ברקע מפריע בעלה לשעבר של אלונה, אותו מעריצה בתה זוהר (זורקי). שתי דמויות חדשות, שאמורות, אולי, להעשיר את דמותה המורכבת של אלונה.
העיבוד הופך את הסיטואציות לממשיות במציאות הארצי-ישראלית. כך שבמקום שהשניים יפגשו לראשונה בנשף ריקודים באחת האחוזות, המפגש ביניהם מתרחש בזמן שאלונה משתינה ב"שירותי שדה" כמו פלאחית.
"לחץ החתונה" הוא אחד המרכיבים המרכזיים
דווקא שתי דמויות משנה מבריקות בהופעתן. למרות שהיה מדובר בדמויות צבעוניות כבר ביצירה המקורית, מצליחה לינור לספק להן תוכן חדש וללהק אותן בצורה מדהימה. הכוונה לגברת בנט, שהפכה לאורה בגילומה של חנה לסלאו, וקולינס שהפך ליחצ"ן אביקם בגילומו של גורי אלפי. אז הן אולי מעט מצועצעות, אבל זו הרי המטרה על המרקע, לפגוש בדמויות גדולות מהחיים - והשניים עושים עבודה מדהימה.
בתה של אלונה, זוהר (לירון כרקוקלי), שאין לי ולו מילה רעה אחת לומר על השחקנית עצמה, היא, בעיניי, דמות מעט בעייתית. ככזו שלא מופיעה ביצירה המקורית היא צריכה לשפוך אור חדש על אלונה, ללמד אותנו דברים שרק דרכה אפשר להבין על הגיבורה, ואני לא בטוח שזה המצב. מעבר לכך, היא ה"טרקטוריסט" הראשי בעלילה (חופרת, סלנג שלה). ולמעשה, באופן מעט מאולץ כל המשפטים שלה כוללים סלנג לא מוכר, ולכן גם יש צורך להסביר אותו (מתגנב – מגניב, סרטי ים – סרטים כחולים, ארגז חול – ילדותי, והרשימה עוד ארוכה).
נכון, ישנו גם את הספר ההוא משנת 1813, אבל כיצירה טלוויזיונית היא מתכתבת, בעל כורחה, בעיקר עם הסרט משנת 2005. כמיני סדרה, שהיא ארוכה בהרבה מסרט בן שעתיים, ובהתחשב בכך שלינור בחרה לחסוך מאתנו מספר דמויות (כמו האחיות הנוספות של אליזבת), הייתה אפשרות ליצור דמויות עמוקות בהרבה.
מנגד יש תחושה רבה של יתירות, כמה פעמים אפשר לשמוע את קארין (יעל דואני) מסבירה שכולם מלבדה פרובינציאלים, הבנו, אתם מנסים להסביר שיש הבדל מעמדות. "תראה איך הם מתלבשים", אבל אמרתי כבר, הבנו. וגם, בלא פחות משלוש וריאציות מופיע המשפט "גבר שיש לו הכל, מה הוא צריך – אישה", כאמור, הבנו.
למוטיב החתולים שנוסף למיני סדרה, נו, באמת, תרשו לי הפעם לא להתייחס.
או במילים יותר גסות: חבל
• חבל 1: הסרט משנת 2005 מתחיל ב- ONESHOT מרהיב, כלומר צילום אחד ארוך ומתמשך דרכו אנו נחשפים לאליזבת ולכל עולמה, דרך סיור בביתה ועד היכרות עם בני משפחתה. ב"מה נחוץ לרווק" אנחנו מתחילים בצילום בתוך האוטו, של אלונה ובתה, שנקטע באופן כמעט שרירותי לטובת צילומי עצים (אינטר-קאט) רק כדי לחזור לאותה שיחה באוטו.
• חבל 2: הסרט טומן בחובו שימושים רבים לנגינת הפסנתר שמלווה אותו, תוך הצדקות שונות. במיני סדרה, הנגינה נותרה בעיקר במוזיקת הפתיחה, כהדהוד עייף לסרט.
• חבל 3: יש גבול לכמות השוטים של שמיים ועצים שאני מסוגל לראות בסדרה כאמצעי אומנותי של מעבר זמן או סיום סצנה.
• כאשר נמרוד לוקח את אלונה מביתה של סימונה ליברמן-ארצי (הלוא היא לכאורה הליידי קתרין) הם לא נפרדים מהמארחת לשלום. מאוד לא מנומס, וסותר את אפיון הדמיות שנוצרו.
• בנוסף, ארצי, הלא זורם, הוא זה שמציע לאלונה לרקוד – שוב מעט סותר את האפיון שלו.
ועדיין, לינור מצליחה לשמור על חיוך במהלך כל החוויה, או כמו שאומרת נטע, אחותה של אלונה: "אם הייתי נשואה לאידיוט, אז מה זה אומר עליי?".
"מה שנחוץ לרווק", מהערב (א') בהוט 3.
נא להמתין לטעינת התגובות
