זה שמחכה: השפעה רבה מדי של גרוסמן
ספרו של יותם טולוב "זה שמחכה" השאיר את אריק גלסנר חצוי: יש בו לא מעט דברים יפים, אך גם השפעה כבדה מדי של גרוסמן ובחירה מניפולטיבית בילד כגיבור
השוואה מפורשת וישירה ביניהן לא נידונה כמעט בספרות הישראלית (למעט ב"האיש המאושר" של צור שיזף). לעומת זאת הולכים ורבים בשנים האחרונות הספרים העוסקים בישראלים שהיגרו לארצות הברית. ב"זה שמחכה" (כמו "אצלנו עכשיו בוקר" של דאה הדר), ההשוואה בין שתי המדינות נערכת במובלע ובשוליים.
זיזי, הוא רז, בן העשר, יוצא בשנות ה-80 עם משפחתו האורתודוקסית-מודרנית והבורגנית לבוסטון, שם קיבלה אמו המשפטנית עבודה באוניברסיטת הרווארד. זיזי הוא ילד ציוני נלהב, המתנגד לשהות משפחתו בגולה, שהות שאפילו איננה מוגדרת כ"שליחות". הוא מפנטז על חזרה מהירה לארץ: "החזרה שלו לארץ תהיה משמעותית. כמו שלא חוכמה לעלות לארץ בגלל גל של אנטישמיות בקישינב או בגרמניה. הגדולה זה לעזוב דווקא סיר בשר מלא משחקי אַרקייד".
אנחנו, המבוגרים, קוראים באירוניה את רישום המעקב אחר תודעתו של זיזי, לכן כדאי להתעכב לרגע על האפקט האירוני שהספר נבנה עליו. מהיכן הוא נובע ומה פירושו? פירושו שאנחנו, המבוגרים, יודעים לעשות הפרדה בין הפוליטי והציבורי לאישי - אנחנו לא לוקחים באופן אישי את הציבורי - ואילו אצל זיזי לא קיימת הפרדה כזו. בינתיים מגלה זיזי ערנות לסביבתו, אולי תימצא לו דרך לסייע לממשלת ישראל בפעילות ריגול מסעירה (קצת בדומה לפולארד שנתפס באותה תקופה).
שכנו היהודי, מיסטר פרוינד, המסתגר בביתו באופן מסתורי, מצית את דמיונו של הילד. עמדתי כלפי הרומן חצויה. הציפייה לגלות מה ניצב מאחורי דמותו המסתורית של מיסטר פרוינד, כלומר מה ניצב באמת, לא חזיונות הריגול של זיזי, היא המנוע של הרומן - והמנוע עובד. ההבדלים בין אמריקה לישראל, אף שהם לא מתפתחים לדיון עקרוני, מוסיפים עניין וחן לספר.
זיזי בוחן אם חברתו היהודית לורה ראויה לעלות לארץ במבחן של ישראליות כפי שהוא מנסח אותה מתוך קרעי שיחות של הוריו, ולורה, לפיכך, צריכה להפגין חוצפה ודוגריות כדי לעבור את המבחן. הרומן מבטא גם מחשבה שמרפרפת במעמקי התת מודע הישראלי שבמקרה של אסון בארץ "הם יגיעו לאמריקה, הפליטים, על ספינות משא ובהמה. באקסודוס, הם יבואו לבוסטון וניו יורק וסן פרנסיסקו" (כך אומר לזיזי, ארנון, הומלס ישראלי שמאזן בחמיצותו כלפי ישראל את המתיקות הציונית של הילד).
המתחים המתגלעים
אבל הנקודה האחרונה היא גם חולשה. זה לא רק ספר על ילד, זה ספר שיוצר אפקט של ילד שצועק "תראו, תראו כמה אני מיוחד". הקורא מרגיש שהוא נדרש להתפעל מהווירטואוזיות ולמחוא כפיים, ולעתים הוא אכן מתפעל, אבל זה מעייף. חולשה אחרת היא חוסר המקוריות. טולוב ישר בעניין הזה ומודה ב"תודות" בהשפעה הכבדה של גרוסמן עליו (אם כי יכולתו של גרוסמן, המשחזר בווירטואוזיות לשונית תודעה משובשת של ילד, מרשימה יותר).
אבל הבעיה בה"א הידיעה של "זה שמחכה" (שאינה נעדרת גם מיצירתו של גרוסמן), היא תחושת אי הנוחות שמעוררת יצירה שנכתבת מנקודת מבט של ילד. בסיפור כזה יש מניפולציה מובנית, רגשנות בסיסית (שאולי ניתן לתמצת ב: "איזה מתוק!") וצריך כישרון גדול במיוחד שיפצה את הקורא על התחושה שמנצלים את חולשתו לגיל של הגיבור. כאן אין פיצוי כזה.
נא להמתין לטעינת התגובות
