אין כל חדש בכנס הפיס לתרבות
דווקא מכיוון שהתרבות בישראל כל כך זקוקה להכוונה והיגוי, דווקא משום שמצבה כל כך רע, דווקא מכיוון שכל כך הרבה אנשים חשובים הטריחו את עצמם לכנס היה מתסכל לצפות בדיון ולדעת ששום דבר לא יצא ממנו
מפגינות מול כנס הפיס צילום: יורם בלומנקרנץ
יערי דיברה בדם ליבה על מצב התרבות המדורדר אבל כדרכם של היושבים במגדלי השם האקדמיים לא הציעה שום הצעה אופרטיבית לסדר היום, מיקי גורביץ הציע שהתיאטרון יתכנס לתוך עצמו, יעלה פחות הפקות וינסה פחות להריץ אותן ברחבי הארץ בדומה למצב שקיים בתיאטרון החאן אותו הוא מנהל בהצלחה אמנותית רבה ומסחרית סבירה רק שזו עצה שלא ניתן ליישם בתיאטרון מסדר הגודל של הקאמרי או הבימה ושתפגע מין הסתם בכמות ההפקות ועל ידי כך בכמות העבודה שתתאפשר ליוצרים חדשים. וכך הלאה וכך הלאה.
בקיצור, כל אחד בא להשמיע את אותן הטעות שהוא משמיע כבר שנים ושנוגעות רק למקום ממנו הוא יושב ורואה את העסק. וכולם צודקים אגב. עודד קוטלר ביכה את מצבן של ההפקות שלא שומרים עליהן ואת מצבם של הבימאים שמרוויחים פרוטות ותלויים בחסדי המנהלים והציע להעביר כספים מהתיאטראות הממוסדים במרכז הארץ לטובת יצירתן של קבוצות תיאטרון מקומיות וצעירות שיעלו הפקות מקומיות ויצמצמו את הצורך של התיאטראות הגדולים מהמרכז להגיע לכל פינה בארץ.
עם זאת, סביר להניח שלו היו שואלים את האזרח מהפריפריה שמכספי המיסים והארנונה שלו אמור לבוא השינוי אם הוא מעדיף קבוצת תיאטרון מקומית וצעירה או שיביאו אליו את ההצגות הפופולאריות ביותר מהמרכז עם הכוכבים שהוא מכיר מהטלוויזיה אותו אזרח היה טוען שמקפחים אותו לרעה. בתל אביב אפשר לראות את ליאור אשכנזי ומיה דגן על הבמה ובאשדוד להסתפק בקבוצת תיאטרון מקומית?
אחר כך תקף קוטלר את אורכן הרב של כהונות המנכ"לים והמנהלים האמנותיים במה שהפך להיות סוג של בון טון לאחרונה ועורר תהיה, על אף שעיקרון התחלופה הוא נכון בעיקרו (ומתרחש אגב ברוב התיאטראות הקטנים יותר בארץ כמו באר שבע, חיפה, החאן, המדיטק וכך הלאה), האם באמת הפתרון לתחלואי התרבות של ישראל הוא לשלוח דווקא את המנהלים הוותיקים הביתה? כשקוטלר רמז בדבריו למנהל שמתגאה בכך שיש לו 85 אחוז הכנסה עצמית, כבר תהיתי אם הוא רציני.
עודד קוטלר. תוקף את כהונות המנכ"לים. רענן כהן
אחר כך עלתה פינס לבמה בדיון ארוך על הקריטריונים של משרד התרבות, ענתה לקוטלר את התשובה הרגילה שלה, לפיה הוא מוביל אותנו לתיאטרון כמו באירופה, כלומר מעניין ומאתגר רק בלי קהל ודיברה על האיזון הדרוש בין הפקות מסוגים שונים. דברים נכונים, רק לא ממש חדשים, ולא ממש פותרים את הבעיה הקיימת ללא ספק שהיא ירידה הדרגתית ומתמשכת ביכולתו של הקהל לעכל יצירות מורכבות. ירידה שהיא תופעה עולמית ובלתי מורגשת בתיאטראות אירופאים רק בשל גודל הסבסוד הממשלתי שמגיע לעתים עד ל-90 אחוז מתקציב התיאטרון.
חצי פרומיל מהתקציב
לימור לבנת, בנאום שאמנם היו בו כמה עקיצות פוליטיות, אמרה כמה דברי טעם. היא הציגה מספר עניינים נקודתיים שאותם היא מתכוונת לשנות במסגרת תפקידה כמו ביטול הצנזורה או העברת יותר תמלוגים לידי יוצרים על העתקות בלית חוקיות אבל בעיקר דיברה שוב על הצורך באיזון. על העובדה שמחד גיסא כולם מדברים גבוהה גבוהה על הרצון בתרבות מאתגרת ומושכת קדימה ומצד שני מה לעשות יש קהל והקהל ברובו רוצה יותר בידור ופחות איתגור.
בסופו של דבר השאלה הבסיסית לגבי הכנס היא שאלה פילוסופית כמעט ורלוונטית לכל תפיסת החיים. האם אנחנו עוסקים ברצוי או במצוי. אם עוסקים ברצוי הרי שלכל הכנס אין בכלל טעם. במדינה שבה התרבות זוכה לחצי פרומיל מהתקציב, שבה תקציב הביטחון הוא עשרות מיליארדים ותקציב התרבות הוא פחות מחצי מיליארד שקל, לעסוק בהיגוי תרבות זה מגוחך כמו תוכנית מתכונים ללחם וחמאה.
כמה
כבר אפשר לעשות. התחושה היא של סוג של עלה תאנה ובעצם כולנו היינו צריכים להפנות את האנרגיות ללכת לכנסת אם כבר אנחנו בירושלים ולהטיל עליה מצור עד שיכפילו פה את תקציב התרבות (מה שאפשר לעשות בערך בתקציב הבורקסים בישיבות חיל התחזוקה או משהו) ועד שזה לא יקרה פשוט אין טעם.
מצד שני, אם להיות חיובי ולעסוק כאמור במצוי, אזי לכנס הייתה בכל זאת חשיבות קודם כל בעצם קיומו ובעושר הרב שהציע (אם כי היה משהו צורם בקידום העצמי שמפעל הפיס עושה לעצמו תחת כל עמוד רענן בתיאטרון ירושלים כשהוא מפרט בדיוק את הסכומים שנתן לכל תחום) ובתחושה שבכל זאת יש תרבות בישראל שחשובה לכמה אנשים. לשנה הבאה כדאי לדעתי לצמצם ולמקד את קבוצות העבודה כדי להצליח ולצאת בסופו של דבר עם נייר עבודה בסיסי שאותו אפשר באמת להגיש לממשלה ולכנסת כדי לראות אם אולי בכל זאת אפשר לעשות משהו עם לחם וחמאה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם