אטלס ישראל: לו יכלו הגבולות לדבר
האטלס שיצרה רוני לוית מספק נתונים כמו קריאות גנאי במשחקי כדורגל, שלא תמצאו בשום אטלס אחר. מבין דפיו עולה אהבה לחיים בישראל ורצון לאתגר את דפוסי המחשבה השגורים בה. תוך כדי עבודה הבינה לוית שאובייקטיביות היא מושג מופרך
ולנו יש פלאפל, מתוך אטלס ישראל צילום: רוני לוית
"זה התחיל כפרויקט גמר לבצלאל", מספרת לוית, 29, מעצבת גראפית ומרצה בבצלאל ובבית הספר מנשר לאמנות. "הייתי אז מאוד פעילה פוליטית, ונהגתי לעמוד במשמרות של 'מחסום ווטש'. היינו נוסעות לירושלים וכל פעם היינו בצד אחר, וראינו את החומה מצד אחר. לא היה לי ברור באיזה צד אני. הרגשתי שאני גרה במקום הכי מסובך בעולם. הייתי מבולבלת מאוד".
הפעילות במחסום ווטש עוררה את לוית לחשוב על סוגיית הגבולות. "השאלה מהו גבול וכיצד הוא מיוצג הופעת מסובכת לאין שיעור במדינה שמעולם לא נקבעו לה גבולות רשמיים", היא כותבת בהקדמה לאטלס, אבל הפוליטיקה במפות המאוגדות בו היא לא רק מדינית. מפותיו מאירות העיניים והמשעשעות של האטלס כוללות תנועות אוכלוסייה לצרכי קניות, פואטיקה מצוירת לכדור הפלאפל, מפת הפחד לפי יישובים, דרגת הכיסוי בלבוש באזורים שונים ומתי פוגשים החילונים את המתנחלים, המתנחלים את הערבים והערבים את היהודים.
"בכוונה בחרתי בפורמט של אטלס שהוא כביכול אובייקטיבי", מסבירה לוית. "אני כאילו לא אומרת את הדיעה שלי אלא מציגה את הנתונים כפי שהם, כשהאחריות על הסקת המסקנות היא של הקורא".
למעשה, לוית התכוונה (והצליחה) לחתור תחת האופן בן מוצגים הגבולות במפות רשמיות, ולהפוך אותם לסמנים תרבותיים, לביטוי נוקשה של הדרה חברתית, של אלימות בין מגזרים, של קירבה וניכור. כאילו היו הגבולות על המפה מדברים את השימוש שנעשה בהם.
מאזן דמוגרפי צילום: מתוך אטלס ישראל
"אני מאוד מניפולטיבית", אומרת לוית, "והאטלס שיצרתי הוא שימוש ציני בפורמט שנהנה מהילה של אובייקטיביות". קשה לעלעל באטלס של לוית ולהישאר אדישים. היא מציפה אל פני השטח בהומור מרענן את מה שלא נהוג לראות או להגיד על המציאות הישראלית המורכבת, וחושפת תוך כדי כך את המניפולציה והיחסיות שקיימת בכל מפה שמישהו כתב או יכתוב אי פעם.
איך קיבצת את הנתונים שמופיעים באטלס?
"התבססתי על כל מיני נתונים יבשים ורגילים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שמוצגים כמובן תוך אינטרפרטציה. אבל דברים שאי אפשר למדוד, כמו למשל מפת הפחד שהיא מן הסתם לא אמפירית, נולדו בעיקר מתוך שיחות עם אנשים. הבנתי שהפחד הוא תלוי זהות, כלומר אפשר להיות בשטח מסוים ולפחד נורא אם אתה פלסטיני או להיות באותו שטח לא לפחד כי אתה יהודי".
למה בחרת להתמקד בקונפליקט המדיני ולא להציג יותר חתכים אתנוגרפיים או מגדריים, כמו למשל גבולות פנים ישראליים בין אשכנזים למזרחים?
"זה יהיה בספר הבא. האג'נדה שלי הייתה כזו באותו זמן, והייתי עקבית בעניין הזה. הגבולות בין אנשים בתוך ישראל הם גם מרגשים, מצחיקים ומעניינים, אבל הציניות שעולה מהחיבור בין הנושא הספציפי הזה לפורמט של אטלס הייתה לי מאוד חשובה. יכול להיות שאם אעסוק בדברים פנים ישראליים אתייחס לדברים אחרים, ואלביש את זה על פורמט אחר, שיותר יתאים".
פוליטי, אבל בעיקר מצחיק
מה גילית במהלך העבודה שאתגר את התפיסות שלך?
"גיליתי שכל הנתונים של הלמ"ס באופן גורף מחולקים ליהודים ואחרים. אין התייחסות למידת דתיות לא בתוך יהודים ולא לגבי דתות אחרות. היה קשה להתנהל לנוכח זה. הייתי צריכה להסתייע במחקרים אחרים. עוד גיליתי, שלכל אחד יש נקודת מבט ושאין דבר כזה אובייקטיביות במצב הזה שבו אנחנו חיים או במצבים אנושיים בכלל. זה לא פקטור בכלל. זו אמת שמתבהרת ככל שחיים יותר זמן בעולם".
רוני לוית. המקום שאני חיה בו גורם לי ליצור צילום: יח''צ
מצד אחד זה נוראי, כי בגלל זה אולי לא נעשה מהפיכה אף פעם. זה נורא פוסט-מודרני, תל אביבי, להסתכל על הדברים ככה. זה עצוב. מצד שני,יש בזה משום אופטימי, כי תמיד תהיה דיעה אחרת.
תמיד אפשר להסתכל אחרת על הדברים. כשאתה מבין שהדיעה שלך היא לא היחידה שיש, זה הופך אותך לאדם קשוב יותר, ועניו יותר, אני חושבת שזה כיוון טוב ללכת עליו ברמה האנושית העולמית".
בתקופת העבודה על האטלס התייעצה לוית עם אושיות פוליטיות כמו סייד קשוע או שלומית קופשטיין. "רציתי לתפוס כמה שיותר נקודות מבט", היא מסבירה. המלאכה המסובכת של הצגת הנתונים התאזנה בין נבירה במחקרים לבין שיחות עם האנשים שהמפות נועדו לתאר את מציאות חייהם. "סייד
קשוע מדבר המון על הערבוב שיש ביני לבין האחר. כל שיחה איתו זרקה אותי להמון מקומות. אז באופן כללי, קודם כל היו הרעיונות, ואח"כ השתמשתי בנתונים כדי לגבות את הרעיונות".
לוית עשתה הכל כדי שלא יהיה אפשר להתעלם מההשלכות הפוליטיות והאנושיות שיש לנתונים היבשים. היא יצרה מוצר שמודע לעצמו ומודע לריבוי האפשרויות שעשוי לחתור תחתיו. "אני רוצה שתהיה בזה חמלה, אני רוצה לצחוק על עצמי, אבל חשוב לי שירגישו שיש פה גם אהבה (הגאווה המטורפת שלנו בפלאפל, למשל)". חשוב ללוית להדגיש שהיא אוהבת לחיות בישראל, עם כל הביקורת. "ישראל היא מעניינת ואני מעדיפה אותה ככה, אולי קצת יותר הומאנית", היא אומרת.
קקופוניה של צלילי דו-קיום צילום: מתוך אטלס ישראל
"אני חיה בתל אביב ומסתובבת עם תל אביבים, אבל התגובות שאני מקבלת מעידות על זה שמה שעובר מאוד ההומור והרבה פחות הפוליטיקה. זה משמח אותי, כי בשנה שהפרויקט יצא, זה היה לפני ההתנתקות והכל היה הרבה יותר רגיש, וזה היה יותר פוליטי. אני גם כבר פחות פוליטית, אז זה יופי. אני מניחה שזה עשוי להכעיס הרבה אנשים, אבל אם יש לך הומור, אז הכל נראה אחרת".
רוני לויט, אטלס ישראל, ההשקה הרשמית: שבת ה- 30 במאי 20:00, דרך מנחם בגין 25 קומה 3. רוני והאטלס יקבלו דוכן גם בשבוע הספר
נא להמתין לטעינת התגובות
