הנקודה הגבוהה של הנקודה הנמוכה: על האלבום החדש של מרילין מנסון
הניסיון של מרילין מנסון להתרפק על העבר פשוט לא עובד, והאלבום החדש, The high end of low, לא מצליח להגיע לשיאים של אותה יצירה מעוררת מחלוקת מ-1996
מאז הספיק לסיים את טרילוגיית האלבומים שלו: בה פעם הוא יצור מכוכב אחר ב- “Mechanical Animals”, בסגנון זיגי סטארדסט של בואי, ופעם כיצור מעונה באלבום "Holy Wood" שמכוון זרקור אל ההיסטוריה של האלימות בחברה האמריקאית, זאת בעקבות ההאשמות המגוחכות שנאמרו בהקשר למנסון - שלכאורה השפיע על הנערים שביצעו את הטבח בבית הספר בקולומביין.
כמו כן, הספיק להוציא עוד כמה תקליטים לא משמעותיים - האחרון ביניהם הוא Eat Me Drink Me המלודי להחריד, שיצא בעקבות הפרידה מר'ייצל ווד, ולסיים כתיבה של שני ספרים שאחד מהם מעולם לא פורסם.
נראה שב-2009 מנסון כבר לא מפחיד או מכעיס אף אחד (אולי חוץ מכמה ארגונים נוצריים), זאת כי העולם בשנת 2009 הרבה יותר חולני ומעוות מהעולם של שנת 96, אולי בגלל האינטרנט שחשף את כולנו לכל אותם נושאים שהטלוויזיה לא יכלה לחשוף בעבר, ואולי זה מכיוון שמנסון בעצמו כבר לא מפחיד כפי שהוא היה בעבר.
מנסון הצהיר שהפעם הוא הולך לעשות תקליט מפחיד יותר מ"Antichrist Superstar". השאלה היא האם הוא בכלל צריך לנסות לעשות דבר שכזה, שהרי גם בתקליט הכי פחות "מפחיד" עם הסאונד היחסית ידידותי, “Mechanical Animals”, הוא הצליח ליצור קונספט מוצלח ומעניין.
התרפקות נוסטלגית היא לא בהכרח מה שיחזיר את העבר ומנסון לא מצליח להתעלות על היצירה ההיא. בתקליט החדש אין שום מקבילה לסרקסטיות, ולחולניות של "The Beautiful People”, או לשירים אחרים באותו אלבום שנבנו על פי קונספציית הגולם של הפילוסוף
מה שנשאר בסופו של דבר היא גרסה חיוורת של האלבום ההוא, אפילו החזרה של הבסיסט טוויגי רמירז, אחרי קרוב לשבע שנות היעדרות, לא מצליחה להפיח חיים חדשים במוזיקה של מנסון.
וורנר רצח במו ידיו את הפרסונה הציבורית שלו בתור מרלין מנסון, שברור שהגיעה לסוף דרכה כבר לפני כמה אלבומים. יש גבול לכמות השטיקים שניתן לחזור עליהם. מנסון היה צריך לעבור מטמורפוזה כבר לפני כמה תקליטים, ולפחות כמה שינויים סגנוניים מוזיקליים על מנת שנחוש שיש התפתחות מסוימת, ולא נסיעה בהילוך סרק.
עם זאת, מדובר באלבום לא רע בכלל למי שלא מכיר את מנסון, אבל עלול לשעמם את מי שמכיר: הסינגל הראשון “Arma-goddamn-motherfuckin-geddon” מזכיר באופן מפחיד את "White Weeding” של בילי איידול, למרות הפתיחה המרמזת על כיוון חדש, התחושה הזאת מתפוגגת לאחר כמה שניות של האזנה לשיר.
“Wow” מכיל סאונד קלידים ביזארי, אך יכול להפוך ללהיט של האלבום. “We're From America” מזכיר את בואי בתקופה האלקטרונית שלו. "Earthling”, שהוא גם שיר שכבר שמענו, אבל הוא גם מגיע לתובנות משלו: "אצלנו אסור לעשות הפלות/מכיוון שאנחנו צריכים את הילדים בשביל המלחמות".
אולי זה הזמן להיפטר סוף סוף מהדמות של מרלין מנסון או אולי להפוך אותה למעניינת יותר, המנסון של ההווה היא בסך הכל רוח רפאים של מנסון האמיתי שכבר נפטר, קצת אחרי שנת 2,000.
the high end of low-marilyn manson
נא להמתין לטעינת התגובות
