לא לפי הספר: ספר ביכורים בגיל שישים
בגיל 61 הוציאה נועה זית ספר ביכורים, שנדחה על ידי אינספור הוצאות וזכה לבסוף בפרס ספיר. זה בסדר גמור, היא רגילה להיות יוצאת דופן
נועה זית. צילום: יגאל לוי
"גם אני גדלתי בקיבוץ. אנא היפגשי איתי". זית נאותה לבקשה. "לכל מקום שאליו הספר שלי שולח אותי, אני הולכת", היא אומרת. "אני כותבת כדי להניע משהו בנפשי ובנפשות של אחרים. כל יצירת אמנות נעשית בשביל האנשים. זה הקיום שלה. מבחינתי זה הפרס הגדול".
והנה הגיעה הבשורה על הזכייה בפרס נוסף: פרס ספיר. נורית, גיבורת הרומן האישי "ארבע אחר הצהריים" (הוצאת מטר), היא ילידת ארץ ישראל ושנות חייה נושקות לשנות המדינה. הספר מגולל פרקים מחייה ומלווה אותה דרך מסע הקמת המדינה, חלום הקיבוץ והשבר הגדול של ההתפכחות מהאשליה.
היא עוזבת את הקיבוץ לחיפה ולתל אביב, אבל אינה מוצאת את מקומה. הזרות משתקפת בטיפוסים שהיא פוגשת, בחוויות מטלטלות ובמערכות יחסים בלתי אפשריות, שבסופן היא חוזרת ללדת לבדה בקיבוץ.
זית, 61, נולדה בקיבוץ גשר שעל גדות הירדן, על רקע מטחי ההפגזות הירדניות של 1948. אמה נפצעה באורח קשה כחודש לאחר שילדה אותה, ואושפזה לתקופה ארוכה. הפעוטה היטלטלה בין מנזר בחיפה לבית סבה וסבתה בגבעתיים. את אביה ראתה פעם בשנה, משום שהקיבוץ לא התיר מעבר לכך. בין לבין חלתה בפוליו. עם תום המלחמה הוחזרה ללינה המשותפת בקיבוץ.
כאשר היתה בת 24 עזבה זית את הקיבוץ לטובת חיפה, שם למדה באוניברסיטה פילוסופיה וספרות כללית ועבדה כמורה. לאחר עשור נדדה לתל אביב. בסופו של דבר שבה אל הקיבוץ כשכרסה בין שיניה, תוצאה של יחסים עם חבר שהחליטה לעזוב. בימים בהם הצירוף "חד הורית" עוד לא היה מוכר, זית החליטה ללכת על זה.
"חד הוריות היתה בימים ההם דבר מאוד יוצא דופן, אבל הקיבוץ היה המקום היחידי שבו רציתי ללדת", היא אומרת. "הרגשתי שאני צריכה ללדת במקום שבו נולדתי, ולגדל שם את בתי תומר. נכון שהקיבוץ היה כמו דת חילונית עם קודים נוקשים, היה ועודנו, אבל קיימת בי גם משיכה לאדמה שגדלתי עליה, לנוף, לדשאים ולריחות".
הדמיון בין סיפור החיים האישי לרומן הזוכה אינו מקרי. "אני לא יושבת וכותבת יומן חיים שלי. אני לוקחת חומרים מתוך החוויות שלי, אבל רק בתנאי שהם עולים בי ומתאימים לסיפור שאני רוצה לספר", מבהירה זית. "זה לא דיווח, זה עיצוב של חוויות. יש לי את החופש להמציא. כתבתי בתנאים מאוד קשים מבחינה נפשית. בדיוק פיטרו אותי מעבודתי בקיבוץ, והיה קשה לשבת בבית ולכתוב. מכל הטראומות, זו אולי הטראומה הכי קשה שעברתי".
את כתב היד שלחה אל הוצאות ספרים רבות, רובן השיבו בשלילה, להוציא "מטר". " אני לא ידועה, לא מפורסמת, אין לי קשרים או פרוטקציות", אומרת זית המפוכחת, "אבל לא הרגשתי ממורמרת. הרגשתי שעשיתי משהו טוב וחזק שצריך להגיע לידיים הנכונות".
ומה בעניין הפחד מפני "מה יגידו השכנים"?
" גם כאשר כתבתי וגם כשהוצאתי את הספר, אמרתי לעצמי שלא אחשוב על הקוראים ועל מה יגידו בקיבוץ. ידעתי שאם אכנס לזה אפילו לשנייה אחת,
אפול לבור. אחרי שהספר כבר היה בדפוס היו לי חלומות קשים. נתקפתי פחד, אבל עודדתי את עצמי בכך שהוצאתו לאור היא חלק מהכתיבה".
ומה באמת אמרו השכנים?
"היו כאלה שאמרו שהם נורא נהנו, היו שאיחלו מזל טוב, היו שהתעלמו, היו שמאוד כעסו ולא מדברים איתי בגלל הפרק על הקיבוץ של היום. לי זה לא משנה כל כך. אני עוברת תהליך התבגרות ונדהמת מכמה שנים נדרשות לאדם כדי להתבגר. אולי אפילו חיים שלמים".
נא להמתין לטעינת התגובות
