הגברים בורחים בלילה: רון קופמן ואיציק זוהר על חוויה של "פעם בחיים"
קחו שני סמלים של גבריות עכשווית, רון קופמן ואיציק זוהר, ושלחו אותם לשבוע בחברת שני גייז מוצהרים וטרנסג'נדר ("פעם בחיים", יס) מה קיבלתם? רונה הדראג קווין (קופמן), והומופוב מבוהל שנמלט בהיסטריה לבית מלון (זוהר) על הדרך, תרוויחו גם אבחנות אלגנטיות כמו התפ"ש (תסמונת הפות השני), או מהם כישוריה החשובים באמת של אישה ("שתהיה חלקה. לא דב")
איציק זוהר (39) ורון קופמן (50) הם שני גברים מתקדמים עם טסטוסטרון נפיץ, שיודעים היטב שנינוחות זה שליחות. או במילותיו של קופמן: "גברים רוצים שיהיה נוח. מה נראה לך, שגבר מחפש אחת שתצטט לו את 'כשניטשה בכה'?".
שניהם גרושים פלוס שניים ועובדים בערוץ הספורט. האחד מטופח, כדורגלן עבר ופרשן, השני מנופח, עיתונאי ותיק ומנחה שלא מתבטא בלי לעלות בעשן. כל ההרמוניה הזכרית הזאת הייתה יכולה להמשיך להתקיים כסדרה. קופמן היה ממשיך לתעב מעודדות ולאהוב אלכוהול, וזוהר היה ממשיך להתעודד עם מעודדות ספוגות אלכוהול. אבל גברים, לפי קופמן, "לא מחפשים רגשות, אלא ריגושים".
ואז, באדיבות העונה הרביעית והחדשה של "פעם בחיים - ירושלים" (ראשון ורביעי ב-21:30, יס), שוגרו השניים לדוג ריגושים במשך שמונה ימים בדירה אחת עם שלושה גברים שאוהבים גברים. שם, בדירת הנצנצים הוורדרדה, בעזרתם המסורה של איתן, מפיק וגיי, אושרי, שף וגיי, וקייגלונג, מעצבת, זמרת וטרנסג'נדר - עזרו השניים לארגן חתונה. במקרה של קופמן זה נגמר בזהות בדויה בשם רונה הדראג קווין. אבל כשזוהר, מטרוסקסואל, מתחבר עם הומוסקסואל, נוצר זן חדש של גבר: אלקטרוסקסואל - גבר שהוא גבר ויודע מה זה גבר. חשוך, בועט, עם ביטים.
וכך, בזמן שרון "הקוף" קופמן הפך לאשת איש, איציק "איצקו" זוהר סירב לישון על המצעים הוורודים. הקוף רקד מדונה ("דווקא מוצא חן בעיניי, אולי אלך על זה אם ישלמו לי"), איצקו היה פרימדונה ("אני מרגיש פיזית לא טוב"). וכשהקוף תהה בעניין "איך זה לחטוף בתחת", איצקו, כהרגלו, היה בעיצומו של התקף פאניקה. זה מוזר, כי לפחות על פני השטח, הקוף הוא קוף וזוהר מבין זוהר. אבל זה החוק הראשון בגבריות המתקדמת: כל הפוזה היא כולה פרוזה. אפשר להאזין, אבל ממש לא חובה להאמין.
שלושת רבע שעה של איחור, פעמיים, שזה שעה וחצי במצטבר של המתנה על קפה פושר - זה הזמן שלקח לי להבין שלגברים האלקטרוסקסואלים כבר לא אכפת לתת לאישה לחכות. גם זוהר וגם קופמן הם אלקטרוסקסואלים, רק משתי קצוות הסקאלה. זוהר הוא אלקטרוסקסואל פנימי שמתפרץ בעת משבר, קופמן הוא אלקטרוסקסואל ייצוגי שבבסיסו הוא יותר נשמה מבהמה. שניהם, בהתאם לספר בראשית פסוק אגו, לעולם לא יודו בזה בקול.
"איצקו, אני מת עליו", מסביר קופמן. "אבל הוא נער מעברות באופיו. חשוב לו מה יגידו וכאלה. אני נער פנימיות, לנו יותר קל. לא מעניינת אותי הזהות המינית של אדם, מעניין אותי האדם. אני מכיר הומוסקסואלים, אני גר בתל אביב, בתקשורת יש לא מעט, יש לי חברים סטרייטים שעברו קבוצה כי נשים כונפות הובילו אותם לשם".
מה?
"כן. נשים רעות! רעות רעות. אני לא הומו, אבל יש טיפוסים חלשים שנשברים בדרך. איציק נכנס, ראה חדר ורוד, התחיל לבכות. כוסית, לא אהבתי את הקטע. מבחינתי זה היה כישלון שלא הצלחתי לשכנע אותו לשחק את המשחק, להתנהג כמו בנאדם. לא הבנתי את הדבר הזה, שהוא נלחץ. הרגיש איזו פגיעה בגבריות שלו, אני יודע? אין לי מושג".
מה שבטוח, זוהר עבר טראומה. "אין לי בעיה עם הגבריות שלי, אבל מהמקום שאני בא ממנו הומו זו קללה", הוא מודה בכנות באחת הסצנות. "לא
בסצנה משובבת אחרת, בניסיון להתיידד, הוא מפרגן לדוכן הנקניקיות שבבעלותו של אושרי השף. "יש לך את הנקניקיות הכי טעימות", הוא מחמיא בתמימות, כשקיי-לונג, דראגיסטית עצומה עם תלתלי שירי מימון, מייד משחילה "הנקניקיה של אושרי הכי טעימה". זוהר, מבועת להחריד, קופא במקומו ופוקד "בואו לא נעבור את הגבול!". באותו הלילה, וגם בלילות הבאים, הוא נמלט לישון במלון.
גם עכשיו ניכר בזוהר שהפעם בחיים הזאת הייתה פעם אחת יותר מדי. עם משקפי שמש קבועים ("מה, אין עלי איפור?! לא, אני פשוט חצי נרדם, נו"), כשהוא "בא מלילה ארוך של שתיה ובדרך לעוד לילה ארוך של שתיה", וממלמל בשובבות לסלולרי "אוי, יש פה מישהי שאני בערך יצאתי איתה והיא לא מפסיקה להתקשר, אז אני מסנן" - זוהר לא ממש שש לשחזר את השהות בקרב אושיות שכמעט קראו לו "זוהרה".
"היה לי קשה מדי", הוא מתפתל. "חשבתי שאוכל להתמודד עם הסיטואציה, ופתאום זה היה יותר מדי ריאליטי בשבילי. היה לי לא נוח לחיות עם אנשים שאני לא מכיר ולחלוק איתם את אותם שירותים ואת אותה מקלחת. וכל ההערות. כשאתה אומר שלום למישהו ברחוב זה לא מגיע לרמות האלו, ופתאום לקחתי צעד אחורה ואמרתי וואו, וואט דה פאק? הלו, לא מתאים. לא רציתי להגיע למצב שאני מתפג רץ עליהם, זה לא לעניין".
אבל התחילו איתך הומואים, לא?
"כן. תראי, אני מכבד כל אחד. אבל זה לא מגיע למצב כזה. הם יכולים להגיד איך אתה נראה טוב, כאלה, אבל לא כזה הרבה מתחילים איתי. אבל צאי רגע מהקטע של ההומואים. בואי תספרי לי עלייך קצת. בת כמה את?".
קופמן, גבר זועף ("לא על הכל, אבל על הרוב, מלקרוא נאצי לאפיפיור אני יכול להגיע לאורגזמה קוסמית"), מתנדב לפרשן. "איציק ילדותי", הוא מבהיר. "אבל אני כועס על עוולות, ואיציק לא עשה עוול לאף אחד. פגע בשלושתם, זה כן. והעמדתי אותו על מקומו בקטע הזה".
אבל כשאג'נדות כמו "הומו זה מעליב", מגיעות לטלוויזיה, זה לא תורם לתפישה הכללית?
"בקטע הזה אני איתך, זה עוול. יש הרבה מאד אנשים מקובעים שחושבים ככה. אבל איציק הוא לא מחוקק, ממחוקק אני מצפה להרבה יותר פתיחות. לקהילה ההטרוסקסואלית זה לא מפריע, והקטע החד מיני, סטטיסטית, יצא בעשרה אחוז באוכלוסיה, ועוד שלושים אחוז בארון. התורה שבכתב הרבה יותר סובלנית מהתורה שבעל פה. יש איסור, אבל זה לא מנע מדוד ומיונתן לזיין אחד את השני. חיו עם זה בסדר, בסך הכל. לאיציק אין בעיה איתם, הוא רק אומר, לא לידי. וזה הרוב. ניתן להם, רק שלא יהיו לידי ואני גם לא אהיה אקטיביסט בעניין הזה. אני מוכן להיות אקטיביסט. כי אני לא אוהב את הקטע שאנשים מתערבים, בכלל".
זה מה שהדראג היה בשבילך, אקטיביזם?
"כן, תראו שלא עושים מזה עניין. בואי נאמר שלא יחשדו בי שאני הומו, נכון?"
ובאיציק כן?
"לא. לא. ממש לא. אני מדבר עליי. הוא מטופח, אבל יש הרבה מטופחים. לא, איציק לא הומו. נשים עולות עליו כמו על עץ הדעת. כל אישה ברחוב רוצה לזיין אותו".
הגבר האלקטרוסקסואל כבר התחתן, עיבר, התגרש, התחדש קרייריסטית, ספג יותר מדי קולות ושתה הרבה יותר מדי וויסקי. עכשיו הוא יודע בדיוק איך גבר אמור להישמע. קודם כל, אינפנטילי. "אני ילד קטן", יורה קופמן.
"נתקעתי על גיל 25 וזהו", משלים זוהר. זה לא ממש משתלב עם משפטים כמו "אני בגיל שכבר עברתי הכל, זה לא שמשהו מחדש לי משהו" (קופמן) או "אני ראיתי גם את הפאלי וגם את העץ, אני פשוט אוהב נורא את המטבע" (זוהר), אבל נו, קונטיניואיטי זה סתם מושג של סם שפיגל.
גם בנשים יש לאלקטרוז העדפה ברורה: שיהיו מיקסים. "אני אוהב בחורות עם טירוף בעיניים", חושף זוהר. "וואלה, קלילה כזאת, זורמת, שלא מנסה להמציא את הגלגל מחדש. זרימה טוטאלית, שאין בה שום מועקות. כיף זה כיף, מוזיקה טובה זה מוזיקה טובה, זה לא משנה באיזו שפה היא מנגנת". גם קופמן, כהרגלו, מפגיז. "גברים מוכרים אישיות, נשים מוכרות לוק", הוא פוצח. "חשוב שהחזות הכללית שלה תהיה מעוצבת. ושלא יהיו שערות, אנחנו רוצים אישה חלקה, תמיד. בלי שום שערה. לא דוב. ושיהיה סבבה. את יודעת לבשל?"
לא.
"לא טוב. אישה צריכה לדעת לבשל. אמצע הלילה, התאמצתי, אני רעב, מה אני אמור לעשות? להכין כריך זאת גם אמנות. אה, ואישה צריכה רכב. שאני אסיע אותה באמצע הלילה? אנחנו לא נכנסים לעומקים, כפרה, מבינה?"
לא. איך על זה אתה לא נלחם, בתור אב לבנות? איך האפיפיור הנאצי יותר מפריע לך מהיחס לנשים?
"כי את זה לא אני יכול לשנות. ככה זה. אז אני אומר לבנות שלי, תבחרו גברים שיתייחסו אליכן בכבוד, ושיכבדו גם את האישיות שלכן. שלא תהיו בשבילם חפץ".
אפילו שגם אתה כזה, לשיטתך.
"למראית עין. בפועל, שתהיה התייחסות מכובדת, כמו שהתייחסתי לאמא שלהן. בשבילי אין אישה טובה ממנה, אבל זוגיות זאת פשרה, גמ"ח, גמילות חסידים. בזוגיות יש הרבה גמ"חים. לראות את ההורים, זה גמ"ח. לראות חברים, זה גמ"ח. מה שנקרא להוציא את הכלב לטיול, זה גמ"ח. ואם לא בא לך היא תגיד וואו, מה קרה? אני לא מושכת? אני לא עושה לך את זה? זה גמ"ח. וזה לא מתאים לי".
בשונה מקופמן, זוהר לא מנסה לזעזע. המוטו שלו הוא כיף עם אופציות, לא סתם הוא היה פרזנטור של בנק. "נראה אם אני אתחתן", הוא מושך בכתפיו. "אין אצלי משהו שהוא וטו. מה זה משנה, חתונה כן תשמור על הקשר? לא, זה לא משנה".
קופמן לקח את זה יותר רחוק. "אני לא מתאהב, מותק", הוא מטיח. "אני מדחיק, מנותק רגשית. באהבה אף פעם לא האמנתי. אין קשר בין נישואים לאהבה. זה רגש אחר. ברגע שיש ילדים, שזאת האהבה היחידה בחייו של אדם, אתה תקוע איתה. אנחנו פשוט מגדירים אחרת אהבה".
תגדיר.
"ארבע אותיות, שלוש הברות, שני דבילים ולב שבור אחד. אני מנוסה מדי ויודע מה יקרה אחר כך. ההיגיון אומר, עוד מעט היא תהיה כונפה, או טונפה, כונפה טינופת. זה לא בשבילי. בסוף זה תמיד מגיע, ואז בוא נדבר על יחסינו לאן. בקטעים האלה אני חלש. נורא חלש. וברגע שאני חלש, לא טוב לי להיות שם. למה סתם לחשוק? למה להתאהב?".
להתאהב זה רציונלי?
"אם אתה חוסם את עצמך בזמן, כן, זה קטע רציונלי. בתקופה של ההתאהבות אתה רק רוצה להפוך בטן גב, אתה לא חושב בצורה הגיונית, אתה ממוקד מטרה. ואז מתחילים ילדים, ונגמר הסקס. זה באסה. ואז מתחילים 'לעשות אהבה'. זאת בעיה, זה עושים כי צריך. נוסעים לצימר. מה גבר מחפש בצימר? לשים אתכן על הגב או על הבטן בג'קוזי, השאר לא מעניין אותו בכלל. בשבילכן אנחנו צריכים ליהנות מכל דבר, מהטיול בטבע, מהבקתה הכפרית, מהסלט הירוק שמוגש חתוך יפה. עשרים דקות כולה, אפשר לחזור הביתה. את הריגוש כבר עשינו, צריך משהו אחר. וריגושים נגמרים".
שקרן, אם ריגושים היו נגמרים היית מפסיק לצרוח מזמן.
"אבל אני נהנה מזה. אני אסביר לך מה זה גבר. יש מושג שנקרא תפ"ש. מה שנקרא בעברית, תסמונת הפות השונה. ברגע שאתה נמצא עם אישה איקס, וראית אישה וואי, אתה מרוגש בגללה, אוטומטית. היא תיקח אותך לג'קוזי, לקטוף דרדרים, לראות פרפרים וללקט פרחי אירוס, ואתה רץ איתה. אתה מתחייב, אז יש מונוגמיה, אבל בראש אתה לא מפסיק לחשוב. כל אישה שגבר רואה, על מה הוא מסתכל? על התחת".
אבל יש ריגושים אחרים, לא פיזיים.
"אצל גברים? אני לא חושב. גברים הולכים על פיזיות. משהו מוחשי להרגיש בידיים".
אז זה מה שמשנה?
"כן, רק תחת".
בשביל להבין את ההתלהמות המתוזמנת של קופמן, גבר כריזמטי ורגיש להפליא שברגעים נדירים של כנות יכול לנעור משהו כמו "עזבי אותך, הכל פראזות", או "תסתכלי על זה בתור סטנד אפ טראג'די, כמו סטנד אפ קומדי, רק ההיפך" - יש להיעזר בזוהר. זהו סדר העדיפויות של האלקטרוסקסואל, שיודע שיותר מכל, תדמית זאת אנדרטה. ואנדרטה לא משחיתים. זה פלילי.
"אני מניח שלכל בנאדם מפורסם יש דמות שהתקשורת מכירה", מעיד זוהר. "ויש בנאדם שהוא בנאדם. כמו שחקן תיאטרון, שעולה על הבמה וצריך להיות בתפקיד שתפרו לו, יש תפקיד שאני צריך לעשות. ברגע שאתה משחק תפקיד ואנשים מכירים אותך ככה, אז ככה זה. ואם פתאום אתה שם את הפן האישי שלך על הגריל, זה יוצר קונפליקט. לא בטוח שאני אעניין באופן אישי כמו שאני מעניין
באופן ציבורי, אז אני לא יודע אם זה נכון מבחינתי להגיד. ולרוב זה מחושב, אבל גם בלא מחושב יש משהו שמחושב. יש לזה מחיר, שופטים אותך אנשים שאתה בכלל לא מכיר, אבל אני מהתחרות של מיסטר פרפקט יצאתי מזמן".
אז אתה מעדיף שישפטו אותך בדרך שאתה בחרת, אבל לא להתחשפן לגמרי, כי אז, כשישפטו אותך, תוכל להיפגע?
"כן. אבל מצד שני, אני בוחר ממי להיפגע. ולא כל אחד יכול לפגוע בי. אז אני ממשיך את המשחק של הפרוע".
בינתיים, בזירה השניה, צ'יפופו ממשיך להשליך במבות יבשות. "אני גבר", מכריז קופמן בגיחוך. "אני קבעתי? אני שלחתי אתכן להזדיין עם הנחש? מה אתן רוצות מחיי, בשם אלוהים? אתן עשיתן מה שאתן רוצות, זה הגורל שנקבע. אתה רוצה כרגע מישהי שתעשה לך טוב, אז היא באה ועושה לך טוב ואז הולכת ואתה מבסוט. לא צריך לישון עם זה ולהתחבק עם זה וכל הבוג'ראס. ואת לא חייבת לענג מישהו. זאת לא חובתך, זאת זכותך. את רוצה לממש את זכותך?".
לפתוח את הרגליים?
"כן. רוצה לממש אותה? זאת זכותך. זה לא שיש פה איזה ציווי חברתי לפתוח את הרגליים, זאת זכות. הגברים מחפשים באישה כיף. מבינה? שתהיה מישהי שתעשה להם פאן, שתבשל להם, שתדאג להם. הם יצאו מהרחם והם רוצים לחזור לרחם, כל הזמן".
אז היית רוצה להיות אישה?
"ממש לא. אני יודע שעם כל השומן שלי ועם איך שאני נראה, בטלוויזיה, בתור אישה, היה לי הרבה יותר קשה. ומי צריך את זה? עם המחזור וההיריון הזה, אלוהים ישמור".
לפחות לנו אין מידלייף קרייסס, קטע גברי מטופש שהרבה נתקעים בו.
"ואתן לא הולכות ומשפצות חזה ומותחות פתאום את הפנים בגיל ארבעים ומשהו? ואנחנו בכלל לא אוהבים פלסטיק, נו".
נא להמתין לטעינת התגובות
