בן אדם אחרי קוף: על האלבום החדש של גרהאם קוקסון
רגע אחרי שהשלים עם דיימון אלברן ושנייה לפני שהם מאחדים את בלר, גראהם קוקסון מנפק אלבום סולו שביעי רווי פולק. בשניים זה עובד יותר טוב
גרהאם קוקסון. צילום: אי-פי
הקטע הוא שגראהם קוקסון הוא ממש לא אחד האדם, ועכשיו יש לו גם את "The Spinning Top", אלבום הסולו השביעי שלו, לנפנף בו מול כל מי שיאתגר אותו בסוגיה.
אולי העובדה שהשניים השלימו לאחרונה והודיעו על איחוד להקת האם היא שגרמה לגיטריסט שבקוקסון להתפרץ באלבום החדש בצורה הפולקית ביותר שאפשר לדמיין. ואולי זו פשוט הנטייה הטבעית והמוכרת שלו לשנות סגנון מוזיקלי, כמו גם אורח חיים, בכל פעם מחדש.
האלבום מביא לפרונט יכולות ספציפיות מאוד ומהפנטות של קוקסון, והוא מצליח לרגש גם בשירים הפחות מוצלחים.
אינטימי וחם
הוא מגיש 15 קטעים שמצליחים לעבוד כיצירה שלמה המתאפיינת בחום ואינטימיות, כשהוא נע בין סינגר-סונגרייטריות פסטורלית (עם המיצג הבולט שפותח את האלבום "Look into the Light") לרוקריות פסיכדלית (כמו בשיר שמרפרר לימי פינק פלויד הלא עליזים, "Caspian Sea"), ולא מפחד לחשוף את השראתו משועי אומה כמו ניק דרייק ופול מקרטני.
וידאו: גרהאם קוקסון - In the morning
אז נכון, יש קטעים שבהם קולו הלא מכוון נשאר מעט עירום, אבל ברגעים היותר מלאים הוא עובד יופי, כמו בשירים הקאנטריים "Sorrow's Army" ו"In the Morning".
השיר השני באלבום, " This House", הוא הדבר
הכי קרוב לבלדה סטייל בלר - מרגשת ושבירה, מעמידה את השערות על הידיים וגורמת אוטומטית להזלת דמעה נוסטלגית ולגעגועים לימים יפים יותר.
עם זאת, ולמרות אווירת הפולקיות הכוללת, הפייבוריטים שלי הם דווקא "Want Me If You" הרוקי והמעט פסיכדלי ו" Dead Bees", שכנראה קיים על תקן "יוצא הדופן" של האלבום. מחוספס, מגניב ומגיע קריספי במיוחד עם מלודיה ווירדית וכמות נדיבה של שבבי פסיכדליה מעל.
מי שאוהב את כל מה שקוקסון עושה ודאי ייהנה נמרצות מהאלבום. מי שמעדיף את האינדי-רוקר שבו, כמוני, ייהנה מחלקים נרחבים ממנו.
גראהם קוקסון - " The Spinning Top"
(Trancegressive)
נא להמתין לטעינת התגובות
