אנטיביוטיקה: סיפור מאת מירי שחם
הגיליון ה-11 בספרי "מסמרים" עוסק בארוטיקה. בגיליון מתפרסמים שיר ואיור של רוני סומק, טקסט של פרופ' בן עמי שילוני על המיתולוגיה היפנית וסיפורים מאת זין עדאקי, עדנה שמש ורבקה קרן. סיפורה של שחם מתחקה אחר תחנת הגבול של ארץ הבגידה
אולי זו עסקת חליפין: אנחנו סטטיסטים בסרט שלהם, הם סטטיסטים בסרט שלנו. אולי. הזמינו אותנו לחנוכת בית, היה ברור שנלך. קניתי במתנה זוג פמוטי זכוכית, בתקווה שהרבינוביצ'ית מחבבת כמוני קווים נקיים, מינימליסטיים. למען האמת בכלל לא הזיז לי אם היא תאהב את זה או לא, העיקר למלא את הידיים במשהו עטוף יפה ומיותר בעליל, העיקר לא להגיע אליהם בידיים ריקות.
באותו ערב, בוודאי תזכור, כאב לך מאוד הראש. הנזלת שנטפה ונטפה מאפך ללא הפסק נשאה באחריות למצב-רוחך, שהיה עגמומי מתמיד. היית מותש, אחרי שבוע קורע בעבודה, מה רצית בסך-הכול, רצית שכולם יניחו לך, והצעת בזהירות שאולי אלך בלעדיך הפעם. הסכמתי. לא מוזר בעיניך שהסכמתי? נכון שמוזר? לא נעים מהרבינוביצ'ים, אמרנו. אבל שכחנו לומר, מה לנו ולהם.
הגעתי באיחור, כי לא היה מי שידחק בי להזדרז ולצאת. למרות החושך הרועש, הצלחתי לזהות כמה פרצופים מוכרים. כל-כך התגעגעתי אליך באותם רגעים, יואבי, זוגות רקדו ואני עמדתי והסתכלתי, מתחפרת בפינה כדרכי, נאחזת בכוס יין אדום כבקרש-הצלה מפוקפק. המוזיקה הלמה בעוצמה פושעת, מוזיקה מהגיהינום. הגוף שלי הופיע ונעלם בתאורת תעתוע. בנסיבות כאלה פשוט אי-אפשר לסמוך על חושים רגילים כמו ראייה ושמיעה, מתקיים הכרח להידרדר אחורה, אל הבסיס העיוור, המגשש, כך שהייתי מוכנה, וכשהאיש הזה נעמד מולי, קצת יותר נמוך ממני, עם כתפיים רחבות, זה כל מה שהצלחתי לקלוט באותה שעה וסימן לי ללכת אחריו, הלכתי. הלכתי כמו ניצול שמתאחד עם צוות-חילוץ מקצועי.
אולי הרגיש שגם אני לא מפה, זה לא משנה, הרעש והחושך ממילא מנעו את ההיאחזות הרגילה בנימוקים רציונליים. רק למטה, כשיצאנו מחדר-המדרגות אל הרחוב, והאוויר נעשה קר וצח, נשמתי עמוק ושאלתי אותו למה. אמר שהיופי שלי שנוי במחלוקת, זה למה, והוא מתקשה להחליט, וצריך עוד לבדוק ולהגיע בהמשך למסקנות חד-משמעיות. כבר אז הייתי צריכה להיפרד ממנו בנימוס ולהגיד שמחכים לי בבית אבל לא אמרתי כלום כי כשדיבר, הסתכל עלי במבט כזה שכבר מזמן מזמן לא הביטו בי. בדיוק התחיל לטפטף, ופנסי הרחוב נהיו אלכימאים זקנים כפופים שהפכו גשם פשוט לזהב.
אני לא יודעת איך לכנות את זה, בגילי זאת אומרת, אשה נשואה בגילי, נישואים טובים בסך-הכול, בטח לא גרועים. זה מטופש, איך לכנות את זה, מה אני מבינה בעניינים האלה. יש מילים שרצוי לא להחריד משלוותן, מילים כמו להתאהב, שעצם נוכחותן במשפט מפירה את כל האיזונים העדינים, ומרגע שזומנו שוב אי-אפשר להיפטר מהן, כמו קרובות-משפחה טרחניות מדרגה שלישית. אתה יודע מה יואבי, בוא נשאיר את זה בינתיים כך, כתם רטיבות מטושטש על קיר התודעה. אולי עוד נחזור לשם. בינתיים הוא ואני מצאנו עצמנו צועדים ברחובות, אתה קולט?
קצין מלגיון-הזרים ומלכה אחת גולה, ואפילו רבנו מי מבין שנינו יגלם את תפקיד חולה-השחפת הגוסס אל סופו הטראגי. בסוף ויתרתי לו, הוא היה חולה-שחפת מצטיין, עם שיעול עמוק, גיאולוגי, ושליפה תיאטרלית מהכיס של ממחטה מבד אמיתי. מה פתאום תל-אביב, שאלו אותי עיתונאים בינלאומיים, בעוד הצלמים שהתלוו אליהם סחטו עד הסוף את לחצני המצלמות. אני עונה תשובה מטופשת, מטופשת ומלכותית:
ויכולתי לבוא בפשטות ולספר לךָ יואבי, בתוך שלוות התה בנענע שקטפת לפני חמש דקות מהגינה, ביתי הוא מבצרי ביתך הוא מבצרך ביתנו הוא מבצרנו, ובעוד העוגה בתנור תופחת כמו שהבטיחו במתכון, והניחוח הדבשי שלה מתפזר בחדר ומגן עלי, בעצם עלינו, עלינו הוא מגן, יכולתי בפשטות, להודות, בשקט, כן פגשתי מישהו לפני כמה ימים, וזה היה, נו, זה היה, זה היה, כי עם מי לחלוק את הטלטול אם לא איתך, יואבי, הא?
אז איפה להציב את נקודת הזינוק. שולי הדרך מתייצבים, והמסלול נמתח מכאן והלאה. עכשיו, אני דוחקת בעצמי, עכשיו. שלוש ארבע ו... אתה בטוח שאתה מוכן, יואבי?
כמו בכל בוקר, גם בבוקר ההוא התעוררת כמה דקות לפנַי. הקפיצים במזרון שלנו חרקו קלות והעירו אותי כשהתגלגלת אל הצד שלי, טפחת לי קטנה על הטוסיק ולחשת, יום-הולדת שמח, עטרה, ויד אחת שלך כבר עיסתה לי את השדיים, וניסית להדביק לי צרפתית, אבל אני, אפילו מתוך הערפול המתוק של מוקדם בבוקר זוכרת מצוין שאצלי אין דבר כזה נשיקה על הפה לפני שמצחצחים שיניים, הסטתי במהירות את הראש ואמרתי, נו נו, יואבי, בגילנו זה קצת מטופש לעשות עניין מעוד יום-הולדת, לא? והלב בכל זאת רטט מעט, כי זכרת.
זרקת מעליך את השמיכה וזינקת החוצה נמרץ, רעב, ואני נשארתי עוד קצת להידגר בקן החמים של שמיכת הפוך. אחר-כך בדרך למטבח, בשיער לח, מפיץ סביבך ריח טוב של בוקר, הודעת שיש לך יום עמוס ו"תקני לעצמך משהו יפה ממני, מתוקה".
והלכת.
אני לא זוכרת על מה חשבתי אחר-כך. מן הסתם ערכתי את הרשימות הרגילות בראשי, חישבתי לוחות זמנים, זכרתי לבלוע חמש-מאות מיליגרם אנטיביוטיקה כי הרופא אמר שאסור להפסיק באמצע ואם מתחילים חשוב לסיים את כל המנה, ואני מבטיחה ומקיימת, את כל המנה עד הסוף, למרות שכבר מזמן אני בריאה ולמרות סרחון-התרופה המופרש בפיפי, והתחושה שהריח הזה דבק בי ושופע ממני החוצה דרך כל נקבובית אפשרית בעור.
הריפוי הרבה יותר גרוע מהמחלה עצמה. אין דבר, מקלחת וארוחת בוקר קלה ולאחריהן חלון לחוץ של חצי-שעה לקניית חולצת כפתורים לבנה חדשה, כי אי אפשר לדחות את הקנייה הזאת יותר, ואחר-כך נהיגה של שעה לפחות אל הכנס הארצי בנושא "שיטות לימוד בבתי-ספר ניסוייים", כי מצליח ביקש שאייצג את בית-הספר, ו"זה חלק מהתפקיד שלך בתור סגנית-המנהל ואני לא רוצה לשמוע לא הפעם". ואחר-כך, הקול התקיף מתחלף ומתדקק והופך לקול מתחטא של ילד אבוד, אין לו מושג עד כמה אני מתעבת את הקול המפציר הזה שלו, "תראי שתיהני עטרה, הייתי בעצמי נוסע אילו יכולתי להשתחרר מארוחת הצהריים החגיגית עם נציגי אגודת התורמים". ולהספיק את כל אלה, וגם לנוח, כי בלילה יש מסיבה אצל הרבינוביצ'ים ומוכרחים ללכת כי הם היו בבר-מצווה של תום.
בינתיים, המים חמימים ואני מתעכבת עוד קצת, והיד מעבירה את הסבון על הגוף שמציין הבוקר ארבעים ושבע שנים, רק מציין, בלי לחגוג, ואף-על-פי-כן אני מסתבנת ביסודיות ומתוך כוונה מיוחדת, יום-הולדת הוא זמן טוב לחשוב על הפחד. מכיר אותו? כבר התוודעת אליו, יואבי, אל הפחד לפספס את האושר?
אנשים מתעוררים באמצע החיים ומתפרקים בבת-אחת מכל מה שיש, משליכים לאחור בלי להניד עפעף, רק כדי להתחיל לגלגל את אותה האבן מחדש במקום אחר. איזה שיגעון. זה הפחד, אתה מבין, זה הפחד, אצים להחתים חותמות של אושר בדרכון האושר הקטן שהם נושאים איתם תמיד, וחושבים לעצמם, אולי הפעם, יואבי, אולי הפעם, ואז, כדרכן של מחשבות, סטייה בלתי-אפשרית – חריקה-אובדן-שליטה-מאוחר-מדי-התנפצות. זה קורה לי כשבאה לי פתאום המחשבה הזאת, בעודי מחליקה את הסבון על הבטן המעט-גבשושית שלי, מעניין איזה איבר בגוף הזה יבגוד בי ויקרוס ראשון.
הלב? השד? הרחם? וסוף-סוף אני סוגרת את הברז, ונמלטת אל חלוק המגבת.
אז איפה היינו? צועדים, גשם. צעדנו כל הלילה מתוך הבנה שקטה שאם נפסיק, ניפול, ולא נמשיך יותר אף פעם. הוא דיבר, ואני שתקתי, הפעם ידעתי לשתוק נכון, אתה תמיד אומר שיש לי שתיקות חכמות. אמר שהוא לא איש של עיר. סיפר על מקום אחד, המקום שלו, שמשקיף על הנופים המוחלטים של ים-המלח – או כחול, או צהוב. אין ביניים. זה לא מקום של תיירים, אמר.
בקיץ מתבשלים ובחורף הרוח מחייה את האבק ומחפשת קורבן. הוא לא ניסה לגעת בי, אפילו לא הסתכל. ובכל זאת הייתי שלו, לגמרי, של הקול שלו שנכרך סביבי, נכרך והתהדק. סיפר שהוא סופר מתחיל. עשה גם דברים אחרים, כמובן, אבל עכשיו הוא כותב, "והמילים מתחילות להיענות לי, אם כי עדיין אני מוצא בהן חריקות, הסתייגויות, זיופים". לא סיפרתי לו שגם אני רוצה, שיום אחד, אולי גם אני. אם רופאים נשבעים להציל חיים, וקוסמים נשבעים לא לחשוף את סוד הקסם להדיוטות, על מה יישבעו סופרים? רק על האמת. אבל אפילו את זה לא הייתי מסוגלת לעשות.
צעדנו, כל הלילה צעדנו. אתה בטח לא מאמין, חושב שאני מגזימה. אבל ככה זה היה. בעודך מתהפך במיטה הזוגית שלנו, מיטה כפרית כזאת, רחבה, בחרנו אותה יחד, זוכר? והמזרון שכבר חמש שנים צריך להחליף. מכיר "צריך"? צריך. ומה עם הצרכים האחרים, הסמויים? אני, עם גבר זר, מתאמת צעדים על מדרכות רטובות, כופה על עצמי לזכור הכול, כל נים שהתעורר לחיים וכל שערה שהרוח העיפה לתוך העיניים. בזה אני עסוקה, אובססיה של תיעוד: להקיף את כל המראות, גם את אלה שמאחורי, שמעלי, לא לאבד אפילו גרם אחד של זכרונות, כי מי יודע אם ייצא לי שוב, והכול צריך להיות מתואם ובו-זמני ודו-ערוצי, ערוץ אחד מיידי בשידור ישיר וערוץ אחד למען הנֶצח.
השעה כבר היתה מאוחרת מאוד, מרגע לרגע האפלולית העמיקה, עד שהחושך אטם כמעט את הכול. הקור היה בלתי-נסבל. בכל הזדמנות אחרת הייתי מקטרת על כך נוראות, ואילו עכשיו, כולי פליאה, אני עסוקה בדברים אחרים, בצבירת רכוש – הרחובות שלנו, הכבישים שלנו, המכוניות החונות, פנסי הרחוב, לוחות המודעות, תחנות האוטובוס – הכול שלנו. מדי פעם מגיחים פרצופים אחרים, לא מעיזים להביט, זו שעת העיניים המושפלות, השעות הקטנות של הלילה דוחקות לכוון סנטרים אל קצות הנעליים ולמהר אל עבר היעד.
גם אני במקומם הייתי נוהגת באופן הזה, גם אני יודעת שאנשים שפויים נמצאים במיטות שלהם בשעות כאלה, ואני, זאת אומרת, מה לי ולכל זה. בעלי הכלבים שביניהם מוליכים כלביהם בחוסר סבלנות, בעיניים טרוטות, ואני בבגדים של מסיבה, תכף יעלה השחר, ולא ברור מי מוליך את מי אל מזח הדייגים הישן.
טיילנו על המזח. הוא החזיק את הז'קט שלו על כתף אחת, והפנים שלו נעשו בבת-אחת שמוטים ועייפים כמו של שחקן-קולנוע צרפתי, כשהבמאי צועק לו במגאפון, עכשיו תירָאה מיואש, ז'אן-פול. הצטערתי שחורף עכשיו, כי אם היה קצת יותר חמים הייתי חולצת נעליים ומשחררת את הלחץ שהצטבר בכפות הרגליים. מזל שחורף עכשיו, ואי-אפשר לעשות מעשים מטופשים, כמו להתפתות לשחיית טרום-בוקר עם זר גמור. המזח נראה נטוש לכל אורכו, עם ערמת ערפילים מגובבת בקצהו. הוא שאל אותי, "את מריחה?" והסיט את אפי בעדינות לכיוון הנכון. מתוך אחד הצריפים שעל החוף בקע ניחוח פלפלים מטוגנים, עט על הנחיריים חריף ומרוכז, וכבר חשים את צריבתו עוד בטרם מגע, תוקפני מאין כמוהו.
אני מכירה את הריח הזה. אין מעורר ממנו. איש זקן במעיל-דובון כחול ודהוי רכן על פתילייה וטיגן פלפלים חריפים ירוקים כהים, עבי בשר, ושנינו התקרבנו אליו. אד דק של בוקר החל להתוות את קו השחר מעל לגג הצריף, ואנחנו החזקנו ידיים לראשונה, כמו ילדים שמתקרבים לאזור סכנה. לאיש היו זיפים לבנים ואפורים על בליטת סנטר, ופנים מוארכים ממוסגרים בכובע-גרב ישן. הוא הצביע על כסאות פלסטיק לבנים, והניף את ידו בתנועה רחבה, מזמינה.
רגע לפני שהתיישבנו ניגב הזקן במטלית את מי הגשמים המלוכלכים שהצטברו על הכסאות ועל השולחן במהלך הלילה, והניח לפנינו בזריזות צלחות, סכו"ם, וסלסילה גדושה בלחם לבן, טרי. הפה התמלא מאליו ברוק, בטווח הזה היה הריח סמיך ומשכר ממש.
תוך רגע הגיעו לשולחן הפלפלים, מסודרים ראש זנב בתוך פנכת מתכת, עדיין נוצצים מהטיגון, מנומרים בהרות חומות, הקליפה השקופה הדקה כבר נפרדה מעט מהבשר. כל אחד מאיתנו לקח פלפל אחד בידו, והכניס אותו לפה, ונגס, ואז, בתנועת משיכה אחת, על החיים ועל המוות, רק העוקץ נותר אחוז בין שתי אצבעות. החריפות הלמה בחלל-הפה, הצריבה היתה בלתי-נסבלת, הנשימה נעתקה, העיניים, האף, הגרון, הפלפלים הבעירו מדורה גדולה על הלשון ובחיך – זה היה...
זה היה חזק יותר מכל נשיקה אפשרית, אבל אנחנו לא הוצאנו הגה, מי היה מסוגל, הושטנו יד ולקחנו עוד פלפל, מתוך קבלת דין גמורה לקחנו פלפל נוסף והכנסנו לפה, ואחר-כך מעצמה היד לקחה עוד אחד ועוד, כי כבר אי-אפשר היה לראות שום דבר, הגרון שוּתק מזמן, הלשון רבצה כבדה בחלל-הפה, השפתיים שרפו אש, בתוך האוזניים התגבר הולם פעימות קצובות, כל-כך הזעתי מתחת לבגדים, ובכל זאת איש מאיתנו לא העלה בדעתו להושיט יד אל עבר הלחם או המים, אדרבא, שיבער, והדם בעורקים דהר כמו עדר סוסים חולים, מוכי שיגעון, ומתחת לשולחן יד התהדקה על יד עד שהאצבעות הלבינו, מי התהדק על מי, לא ברור, והאיש ליד הפתילייה הציץ בנו בסקרנות, מרחוק, אבל לא אמר כלום, גם אנחנו שתקנו, וכשהצלחת התרוקנה קמתי והסתלקתי משם, מונית עצרה לידי ואני טיפסתי עליה בקושי, בברכיים רועדות, צנחתי על המושב האחורי, ועוד לפני שהספקתי להגניב אליו מבט אחרון הנהג לקח את הסיבוב ונעלם בסמטה.
ואתה תגיד, מה, זה הכול? במין אכזבה מעושה, ואני אומר, כן, זה הכול ואקום ואלך למטבח לחתוך סלט, ובלב אחשוב שכנראה טעיתי ואתה לא מבין כלום, אבל אם תפלוט המהום לא ברור, ותלך להתבודד בפינה שלך על יד החלון, ותדליק סיגריה והמבט שלך ישקע עם השאריות האחרונות של אור-היום על הצמרות המתכהות של הברושים בוואדי, ואחר-כך תשתוק, הרבה זמן תשתוק ואני אדע שבכל זאת, בכל זאת לא טעיתי בך.
מסמרים, עורכים: אמיר רותם ועלית קרפ, מו"ל: נועה גלר דנציגר
נא להמתין לטעינת התגובות
