השוביניסטים חוששים מהתוצאות בקאן
מכיוון שהערב מוטלת הענקת דקל הזהב על חמש שחקניות, שניצר לא בונה על החלטה רציונאלית. אבל אם זה היה תלוי בו, "הסרט הלבן" של מיכאל האנקה היה המועמד היחיד בפסטיבל קאן הנוכחי
ובכל זאת, הערב תיערך חלוקת הפרסים באירוע הקולנועי החשוב של השנה, ואם השופטות, בצירוף השופטים הנלווים אליהן, יעדיפו את האיכות הפילמאית, ברור שיש רק מועמד אחד ל"דקל הזהב": "הסרט הלבן", יצירתו המעמיקה והרצינית של מיכאל האנקה, הצוללת אל תהומות הנפש הגרמנית, על מכלול גילויי הצייתנות המאפיינים אותה.
אך התנאי ההכרחי להענקת הפרס לסרט של האנקה הינו צוות שיפוט אמיץ, שלא יירתע מהעדפת סרט קשה לעיכול, לא מסחרי ומצולם בגווני שחור-לבן. בעשור האחרון נמצאו כבר צוותי שיפוט שהעניקו את "דקל הזהב" ל"רוזטה", " אלפנט", "הילד" או "שלושה חודשים, שני שבועות ויומיים", כולם עבודות קולנועיות המאתגרות את הצופה, כאלה שלא התכוונו לחייך לאף אחד. ממש כמו "הסרט הלבן" המעולה.
בהנחה שהמהלך האידיאלי הזה לא יתחולל הערב, נותר "עשב פרא" של אלן רנה כמועמד הסביר ביותר לפרס הראשי. רנה, שמציין בשבוע הבא את יום הולדתו ה-87, ביצע השנה גיחה לא שגרתית לקאן. מאז הציג פה את "הירושימה אהובתי" ב-1959, והפסיד אז את הקרב ל"400 המלקות" של פרנסואה טריפו, נמנע רנה להשתתף בתחרות הרשמית והעדיף להתמודד בזירות ידידותיות יותר כמו פסטיבל ונציה. עתה הגיעה אולי שעתו של רנה, שאגר עם השנים פרסי הוקרה מרובים, לצרף לארון הגביעים שלו גם את מדליית הזהב של קאן.
למרות ש"עשב פרא" הוא פנטזיה צרפתית מצוחצחת ואלגנטית, הביקורת הצרפתית מעדיפה על פניו את "הנביא" של ז'אן אודיאר.
במשאל בין 15 המבקרים המובילים בצרפת, נקבו מרביתם בשמו של אודיאר (שיצר את "ליבי החסיר פעימה") כזוכה הוודאי. "הנביא" הוא סרט ארוך מדי, המתחולל בבית כלא, ועוקב אחר פושע צעיר, העובר מסע אישי קשוח מיצור חסר מודעות לאדם בעל עמוד שדרה מוסרי. זוהי עבודה מקצוענית להפליא, שגרתית באופייה, שתעניק קרוב לוודאי לטאהר ראחים את פרס המשחק המצטיין. אך קשה להאמין שצוות שיפוט, אפילו כזה שהגברים לעולם לא יוכלו להיכנס לראש שלו, יניח עליו את הכתר.
באורח מוזר מצטרפים גם המומחים הבינלאומיים להנחת העבודה ש"הנביא" ראוי לפרס, אלא שאצל הבריטים והאמריקניים בולטת התלהבות בלתי מובנת לסרטה הבינוני-שאבלוני של ג'יין קאמפיון, "כוכב בהיר", המתחולל בראשית המאה ה-19 באנגליה, ומספק לשחקניותיו הזדמנות לעטות על עצמן שמלות מלמלה ולשתות המון כוסות תה מסוגנן. סרט ריקני זה, אם יזכה חלילה, יותיר מעין כתם על הרקורד המצטבר של הפסטיבל.
ביום שישי נחשף "הזמן שנותר", סרטו העלילתי השלישי של איליה סוליימן יליד נצרת, המייצג את פלסטין. כהמשך הגיוני לעבודותיו הקודמות של סוליימן ("כרוניקה
במסיבת עיתונאים שנערכה לאחר הקרנת הבכורה הסביר סוליימן שהוא מעדיף תמיד להטות את הדיון הפוליטי אל המישור האסתטי, ואף לא חסך ביקורת נוקבת מהעיתונות הערבית שמציגה אותו כמשתף פעולה עם הציונות. בתיאור מלחמת 48' מאמץ הפעם סוליימן את ראיית העולם של ההיסטוריונים החדשים בישראל, שבמחקריהם סותרים את הקלישאה המוכרת הגורסת שמלחמת העצמאות היתה מלחמת המעטים (היהודים) מול הרבים (הערבים). הסרט אף מבקר את עשירי נצרת, שהעדיפו לברוח מהעיר אל ארצות ערב, ולא לאחוז בנשק ולהיאחז בבתיהם. מהבחינה הזו, מצטרף איכשהו סוליימן לנראטיב הציוני הישן, המתעקש שלא בוצעו גירושים המוניים ב-1948.
ההרכב החד-פעמי של חבר השיפוט, יעניק קרוב לוודאי דווקא לשרלוט גינסבורג את פרס השחקנית עבור עבודתה ב"אנטי כריסט", סרטו היומרני-ללא-כיסוי של לארס פון טרייר. חשיפה עצמית קשה, בצירוף סצינה של כריתת דגדגן באמצעות מספריים, יש בה כדי להבטיח לגינסבורג את הפרס. הרי איזבל הופר עצמה, המכהנת השנה כיו"ר השיפוט, זכתה בפרס זה לפני כעשור עבור משימות דומות שביצעה במהלך הסרט "המורה לפסנתר".
החדשות הרעות השנה הן שיוצרים מובילים כקן לואץ', מרקו בלוקיו, פדרו אלמודובר, אנג לי, לו יה, ג'וני טו וצאי מינג ליאנג, הגיעו הפעם לריביירה הצרפתית כשאינם בשיא כושרם היצירתי. החדשות העוד יותר רעות הן שבסוף השבוע הוקרנו פה סרטיהם של גאספר נואה הצרפתי ("בתוך הריק") ואיזבל קואשט הקטלונית ("מפת הקולות של טוקיו"), והם ממש בגדר של בושה למקצוע. נואה ניסה לתזמר סרט בן כשלוש שעות המציג חיים בתוך הסמים, האורגיות והמוות, והתרסק לגמרי. קואשט, שבעבר עשתה את "הסוד שמעבר למילים", שיגרה לפסטיבל קשקוש רב?תרבותי, שעיקר עלילתו מתחוללת בטוקיו, ממש כמו הסרט של נואה.
היו גם בשורות טובות ביומיים האחרונים, והן שייכות באופן בלעדי לתעשיית הסרטים הישראלית. מחוץ לתחרות הוקרן "עג'מי", סרט הבכורה של סקנדר קובטי וירון שני, המתרחש ברובו ביפו הערבית. בימוי ערני, צילום מעין חדשותי, בצירוף משחק מרשים של צוות אלמוני לגמרי, יוצרים יחד תמונת מצב אמינה של עולם הפשע, שניתן לייחס חלק נכבד מהאלימות האצורה בו למשטר הכיבוש וליחסים המעורערים בין הצדדים הניצים בארץ. ל"עג'מי", שהתקבל באופן חמים ביותר על ידי הקהל והביקורת, יש סיכוי רב לזכות הערב בפרס "מצלמת הזהב" הניתן לסרט הבכורה המצטיין בכל מסגרות הפסטיבל.
סרטה הקצר של יעל קיים "דיפלומה", שמתאר ליל עוצר בחברון ומזכיר במקצת את הקונפליקטים המרכזיים ב"עג'מי", זכה ביום שישי בפרס שלישי בתחרות הסרטים הקצרים של קאן.
נא להמתין לטעינת התגובות
