זעקי ארץ: ראיון עם האמה טומה
40 שנה אחרי שנאלץ לעזוב את אתיופיה, האמה טומה לא מפסיק להתגעגע אליה. במקביל הוא לא מפסיק להפנות כלפיה ביקורת. בסיפוריו הוא מתייחס לאימה ולאבסורד שבמשטר מנגיסטו (ותודה לישראלים שלימדו את כוחות הביטחון איך מענים ביעילות), ואת השלטון הנוכחי הוא תוקף בעל פה. ההרג נמשך, גם סתימת הפיות
האמה טומה צילום: Ghennet Grima
ואז הופל מנגיסטו, שלטון חדש, חופשי יותר, התבסס באתיופיה. ועלאמיהו? עדיין פרסונה נון גראטה, רק שהיום כבר לא זוכרים את שמו המקורי, כולם קוראים לו האמה טומה. "אני מקווה שמשטר רביעי, לכשיעלה, יבטל את ההגליה שלי", הוא צוחק צחוק עצוב מביתו בפריז. "אני מבטיח שאם לא, אתחיל לחשוב שאולי זה אני שלא בסדר, לא הם".
עד כמה חזקים הגעגועים?
"לא עובר יום שבו אני לא חושב על אתיופיה. יותר מכל דבר אחר בעולם הייתי רוצה לחיות בה. זה הבית שלי ותמיד יהיה. ניסיתי בהתחלה לחיות לידה, באוגנדה ובסודן, אבל גם זה היה מסוכן מדי, השלטונות האתיופיים היו יכולים להגיע אליי. צרפת פתחה את שעריה ונתנה לי מקום לחיות ולכתוב בו ואני אסיר תודה לה ואוהב אותה על החריפות האינטלקטואלית שלה והתרבות הפוליטית המתוחכמת שלה. בנוסף בת זוגי חיה פה ונולדה לנו כאן ילדה, אז חיי שייכים לפה עכשיו. אבל כמו שאתה רואה מהספר שלי, בלבי אני באתיופיה".
הספר הוא "פרשת המכשף הסוציאליסט" (אחוזת בית), קובץ סיפורים שבו, בעיקר באמצעות שילוב בין אירוניה לכנות, חושף טומה את הזוועות של שלטון מנגיסטו - הרדיפות, המאסרים, החקירות, העינויים, הרציחות - לצד היסודות האבסורדיים שאפשרו לממסד להציג גם את האזרח התלוש ביותר כאויב האומה, שכמובן ייענש בחומרה. טומה בחר למקם רבים מהסיפורים בין כותלי בית המשפט, כי "מבחינה ספרותית", הוא מסביר, "הסיטואציות בבתי משפט הן ההזויות ביותר ולכן המצחיקות ביותר שיכולות להתרחש במשטר טוטליטרי.
סיבה נוספת היא הסימבוליות: בתי המשפט היו אמורים להיות מקומות של צדק ושל נאורות ובתקופת הדיקטטורה הצבאית היו בדיוק ההפך מזה. הם היו המקום שגזל ממך את זכויותיך באמתלות חוקיות שונות ומשונות. ועוד סיבה היא האותנטיות: בתקופה ההיא באמת הרבה מאוד מחיי האזרח התנהל סביב בתי המשפט. שם גם היו חלק מהחוויות המעצבות שלי כסטודנט צעיר, וכושל, למשפטים, ואני מאמין שחוויות מעצבות ראשונות של סופר הן בסיס חשוב לכתיבה שלו".
יש איזו דואליות ביחס שלך למערב. מצד אחד אין הרבה ביקורת כלפיו בסיפורים, מצד שני כבר בעמוד הראשון מופיע פתגם כאילו עממי שמזהיר מפני הלבנים: "אם אתה שוכח את דרכי אבותיך, האדם הלבן ישכיב את אמא שלך, וגרוע מזה, אתה תקרא לו בלי בושה אבא".
"חשוב לזכור שמעשי הזוועה באתיופיה נעשו על ידי אתיופים בהוראת אתיופים, והיסטורית זו הארץ האפריקאית היחידה שמעולם לא היתה קולוניה של מדינה מערבית, ולאתיופים יש גאווה לאומית רבה בשל כך. בניגוד להרבה סופרים אפריקאים ואפרו-אמריקאים, התנגשות עם האדם הלבן היא לא חלק מההיסטוריה האישית שלי. מצד שני היחס למערב וההשפעה של המערב על אתיופיה הם בכל זאת משמעותיים. היא בפירוש שימשה כלי משחק בידי המערב בתקופות שונות ולפי אינטרסים שונים, כמו שאר המדינות באפריקה. לכן הביקורת בספר היא בעיקר פנים אתיופית, אבל יש גם חצים שמופנים כלפי המערב".
חץ מחודד במיוחד נועץ טומה בישראל, שסייעה לשכלל את אמצעי הדיכוי באתיופיה עוד מתקופת הקיסר סלאסי. בקטע מצמרר הוא מתאר את הבדלי האיכות בין החוקרים והמענים שלמדו אצל האמריקאים, שמסתמכים על "השטות הזאת שנקראת פסיכולוגיה", לעומת אלה שהתלמדו אצל הישראלים, שמסתמכים על ברוטליות וכאב. זו הסיבה, אומר טומה, שהיחס של אתיופים לישראלים הוא אמביוולנטי. "יש בדיחה באתיופיה שאנחנו כל כך עניים שאפילו אלוהים אין לנו משלנו, לכן נאלצנו לשאול את זה של ישראל", הוא צוחק, "כך שבאמת יש הרבה קרבה. אבל מצד שני ישראל אימנה את כוחות הביטחון שהיו אחראים להמון זוועות שנעשו לאזרחים.
המשטר משקר
"אישית, אני מאמין שיש שני צדדים של ישראל. אחד שהוא תוסס, חיובי ומאוד מרשים. ושני, שאני לא אוהב, הוא הצד התוקפני, הכובש, זה שבשם האינטרסים הישראליים תמך במשטרים דיקטטוריים ורצחניים ברחבי העולם. אני לא מסכים עם הממשלה הימנית הנוכחית שלכם, לא הסכמתי עם מה שנעשה בעזה לא מזמן. אני מבין שהמצב הוא מסובך ולא אתיימר לפתור אותו בשיחת טלפון, אבל קשה לי עם כל סוגי הכיבוש והדיכוי, וישראל היא למרבה הצער חלק מזה".
אגב דיכוי, בהקדמה לתרגום העברי של הספר משווה פרופ' חגי ארליך, מומחה להיסטוריה
של המזרח התיכון ואפריקה, את משטר מנגיסטו לא רק לעיראק של סדאם חוסיין אלא לגרמניה של מחנות הריכוז וברית המועצות של הגולאגים. בדרך כלל העולם לא מתייחס לטרגדיות של אפריקה כמו שהוא מתייחס לטרגדיות של המערב.
"עקרונית אני מתנגד להשוואות מהסוג הזה. אין בהן טעם. הרג הוא הרג והוא טרגי וזהו. כל מקרה הוא מקרה עצמאי ומן הסתם נתפס כייחודי על ידי מי שחווה אותו. אם כבר נכנסים להשוואות היסטוריות, אני חושב שמנגיסטו היה דומה יותר לאידי אמין או לסדאם חוסיין מאשר לסטאלין או היטלר".
פרשת המכשף הסוציאליסט, האמה טומה צילום: כריכת הספר
הוא מבוסס על אפליה על רקע אתני ואין לו שום מסוגלות או עניין לקבל ביקורת על עצמו או אפשרות אמיתית להחליף אותו, שזה הבסיס והיסוד של כל דמוקרטיה. אז נכון שמספר הרציחות והמעצרים הלא חוקיים קטן ביחס לתקופת מנגיסטו. אז מה? האם אנחנו צריכים לקבל את זה ולהגיד תודה כי במקום לרצוח 400 איש בשנה רוצחים רק 40?".
בכלל אפשר לקרוא אותך היום באתיופיה?
"הספרים שלי מוברחים לשם מדי פעם על ידי אנשים פרטיים ומועברים מיד ליד. זה טוב כי ככה אני יכול להגיד לעצמי שאם לא הרבה אנשים קוראים אותם, זה לא בגלל שהם לא טובים אלא בגלל שקשה להשיג אותם. אבל אם להיות רגע רציני, הספרים שלי הם דוגמה מצוינת לשקריות של השלטון באתיופיה. אין צנזורה רשמית במדינה כיום, אבל אם הוצאת ספרים קטנה ופרטית תנסה להוציא את הספרים שלי או ספרים של סופרים מתנגדי משטר אחריי, היא תיתקל שוב ושוב ב'קשיים טכניים', עד שתתייאש".
"קשיים טכניים" כמו מה?
"פתאום משלוח הנייר נתקע ולא מגיע, פתאום הדרך חסומה ואי אפשר להפיץ את הספרים, פתאום יש שריפה במחסן וכך הלאה. הוצאה לאור שהיא קטנה ופרטית לא יכולה לעמוד בכאלה הפסדים ולכן היא מוותרת מהר. ההוצאות לאור הגדולות והממוסדות הן בבעלות המדינה ולכן ברור שלא יוציאו את הספר ויתרצו את זה ב ?שיקולים אמנותיים.? כך גם השלטון הנוכחי דואג להגן על עצמו ולסתום פיות לא פחות מהשלטונות הקודמים, רק עם הסתרה יותר טובה".
חווית אלימות מגיל צעיר. בבלוג שלך אתה מתאר את הגופה הראשונה שראית, בגיל שש, איש שנתלה על ידי משטרו של הקיסר. ואחריה באו עוד רבות. איך סביבת גידול כזאת משפיעה על ילד ועוד יותר
מכך על המבוגר שהוא הופך להיות?
"במשך שנים זו הייתה טראומה. לחוות את זה כילד קטן, לראות את התלויים - המוות הפחיד אותי. אבל כשהייתי סטודנט, אני זוכר שראיתי פעם גופה של איש זקן ומסביבה שיחקו ילדים. הם ידעו שהוא מת, אבל הם בכל זאת שיחקו לידו. זה נראה ונשמע נורא, אבל היה בזה גם משהו מנחם. דרך הילדים האלה הבנתי שהם לא פוחדים מהמוות כי הם באמת הפנימו את העובדה שהמוות הוא חלק מהחיים".
נא להמתין לטעינת התגובות
