אסי כהן: מספיק עם חמודי
הוא הכוכב הגדול של הפריים טיים, הזכר שגורם לנשות ישראל להתקף הורמונים, הבחור שלאף אחד אין מילה רעה להגיד עליו. אבל אסי כהן עדיין חרד: מההצלחה, מהליקופטרים, מהיום שיפסיק להצחיק. עם עליית העונה השנייה של "מסודרים" הוא מסביר למה נמאס לו להיות המאמי הלאומי
ומשונה, כשהטאלנט מספר אחת בטלוויזיה והאיש ששמו הופך כל אישה בישראל לשלולית אסטרוגן נוחת אצלך בסלון, לא הוא שאמור להיכנס למצוקה. אבל כהן, איש שטוען שפאניקה היא שמו השני, מעמיס על עצמו את התפקיד. מאכזב, אבל הקשר בין כהן במציאות לדימוי הפריים טיים הנינוח שלו מקרי עד כאב. ככה הוא בתלת ממד: לחיץ כבקבוק קטשופ ריק.
בעולמו הפנימי של כהן (34), קריירה זה מלח חיץ. חופש זה מלחיץ. מקומות זרים זה מלחיץ. משקאות בטעם תות זה מלחיץ. העולם, באופן בסיסי, מלחיץ. לכו תבינו: מתברר שגם כשהוא גוזר קופון בפריים טיים, זוכה למעמד אליל נשים רותח, ונהנה מאהבת הקונצנזוס הבוגדני הישראלי, כהן מעט מתקשה ליהנות מהמעמד. מספיקה תפאורה לא נכונה ופתאום יוצא ממנו אותו ילד כאפות חסר ביטחון מאשדוד, זה שהיה חוטף מכות בשכונה, ואף פעם לא מחזיר.
"הרבה פעמים אני פשוט פחדן, שפן", הוא מתפנק בסופרלטיבים. "ופחד ופאניקה זו דרך חיים. יש לי חוסר ביטחון מובנה. לא יודע מאיפה זה מגיע, אבל כל מי שגדל איתי לא מאמין שאני במקצוע הזה. הייתי ילד חסר ביטחון וגדלתי להיות גבר חסר ביטחון. אני יכול להגיד שהיום המצב הרבה יותר טוב ושאני בתקופה טובה. החרדות באות בעיקר במקומות חדשים שאני מגיע אליהם עם אנשים חדשים.
"באופי שלי אני שקט, מופנם, מסתכל מהצד, לא מדבר במפגשים חברתיים. עם השנים, וכמה שקיבלתי יותר ביקורות חיוביות, זה השתפר מאוד. אני מרגיש היום מאוד רחוק מאותו חוסר ביטחון עמוק כי אני עובד במקומות שנעימים לי. ועדיין, אני תמיד מיוסר בפנים, תמיד מתיש את כולם, את עצמי. אני כבר לא מפחיד את עצמי עם החרדות של עצמי".
איך?
"אני מתעלם מעצמי. מחכה לחרדה. יאללה-תן את החרדה, סבבה, קיבלתי, ועוברים הלאה. קצת התמתנתי. אני כבר לא הפסיכופת שהייתי לפני עשר שנים בעבודה".
ניסית טיפול?
"ניסיתי כמה פעמים, לא התחברתי. אני לא רוצה שזה יהיה ראיון דכאוני. אני לא שם".
ובכל זאת, משהו אצלך נשאר לא ממש מפוענח. התחושה היא שאתה הבחור הכי מחוזר בסביבה, ועדיין יש בך משהו שמתנצל על קיומך.
"קצת מוגזם מה שאת אומרת, אבל יש בזה משהו... הנה, זה מלחיץ אותי עכשיו. מה את רוצה שאני אעשה? אזרוק טלוויזיה מחלון של מלון? אין משהו שאני רוצה ואני לא עושה. אבל עם כל זה שהתגברתי על החרדות האלה, ברור לי שהביטחון יכול ללכת לי בשנייה".
ההקדמה הזו מלמדת משהו על כהן, מהדורה מיוחדת לקיץ 2009: מוצר מדף מורכב, הכלאה בין פרימיום לעממיקו, חרדתיות ובידור קל. אחרי שצבר מוניטין של ביישן, חיישן וחששן, כיום הוא כבר מרשה לעצמו-בזהירות-לשים לרגעים את חוסר הביטחון בצד, ולנסות להיות מבסוט כמו שמגיע לו.
סיבות באמת לא חסרות: הוא כוכב ענק. חוזה הטאלנט שלו בקשת הניב עונות מוצלחות ב"ארץ נהדרת", בין הקולגות שלו הוא מוכר כמוכשר מאוד, כזה שאי אפשר להגיד עליו מילה רעה. ובעידן של נפיחות בצורת כוכבי אינסטנט, כהן עשה מסע כומתה ארוך לפסגת הפריים טיים, שהפך אותו למותג ללא תאריך תפוגה, לפחות בינתיים.
חזרתה של העונה השנייה של "מסודרים" ביום שלישי האחרון, שבה הוא מגלם את תומר לוי, מיליונר, ערס וטייקון נכלולי, תאפשר לכם להכיר אותו גם כחתיכת טינופת. ומי שהתרגל לכהן כנינט בגרסה הגברית, יופתע לגלות שהדמות של לוי יושבת על כהן יופי. הסדרה עוסקת בארבעת נערי היי-טק (אסף הראל, ערן זרחוביץ ומאור כהן) שהנפיקו עצמם בגדול.
"תומר הוא חתיכת חרא מניפולטיבי", מודיע כהן. "יש לו מטרה גם אם הוא יפגע
אז מה? החלטת להרוג את המאמי סופית?
"לא. אבל מי שמכיר אותי מקרוב יודע שאני מניאק גדול. אני לא כזה טוב לב. זה פשוט טייפקאסט שהתאים לי, כי אני מופנם וביישן. אבל המנעד שלי הרבה יותר גדול. לדמות הזו נכנסתי לגמרי. נהייתי תומר. אפילו הסתובבתי על הסט ואמרתי לאנשים, ?אני יכול לפטר אותך! אתה מפוטר! אתה הולך הבית".
בפרויקטים קודמים היתה תחושה שאתה מפלרטט עם דמות הערס בעל לב הזהב. זה התפקיד הראשון שלך שחורג מהטיפוס.
"אני לא מפלרטט עם זה. זה אני. הערסיות של תומר יוצאת ממני בכדורגל. בחיים אני יותר בצד, שם יוצא ממני בן אדם אחר: אני מנהל את העניינים, אני צורח, אני מקלל, אני מנהיג במגרש. אני התקפי".
לא מפחיד אותך שתפקיד כזה קצת יסדוק את מעמדך כמאמי הלאומי?
"אני נורא אהיב. למה? אנשים אומרים שזה בגלל שיש בי משהו לא מאיים. אז יאללה, אני לא אהיה החמודי. חמוד זאת מילה כזאת... מה יש בה? תפקידי המניאק החינני, המוסכניק החינני... די עם החינני. באמת. הייתי רוצה לעשות איזה תפקיד אפל, רחוק ממני. ועדיף בקולנוע. זה בוער בי".
חלוק איתי רגע של חברות אמת.
"לפני העונה הראשונה עשינו גיבושונים כי לא הכרנו. השתכרנו, קיבלנו הצעות לאורגיות. ברור שברחנו. היתה איזו מישהי שנטפלה אלינו ורדפה אחרינו ברחוב. אבל היא רצתה רק אותי, את אסף ואת מאור, ומערן (זרחוביץ) היא התעלמה. והוא מאוד נעלב. היום הוא במצב טוב יותר נראה לי. הוא כבר מוכר. עכשיו אנחנו רק בצחוקים".
תאר לי את יחסי הכוחות על הסט.
"אסף עובד ואנחנו באים להפריע. הוא המבוגר האחראי, ואנחנו עושים כיף. בדרך כלל יש גיטרות, ממציאים שירים, צחוקים. אנחנו כבר לא צריכים הרבה. כשאנחנו נפגשים ארבעתנו זה תמיד הולך למכנה המשותף הכי נמוך. לא מדברים על איך אתה מרגיש. כדורגל, פורנו, בחורות, כאלה. לצערי, אני לא מומחה בפורנו, אבל בהחלט יש עניין. תכל'ס, עד הסדרה היה לי סכסוך סמוי עם אסף. הוא ירד בתוכנית שלו על 'איפה אתה חי' התוכנית של ארז טל (שבה השתתף כהן), אז אמרתי זה מניאק, אני לא מוכן לשמוע עליו. ואז הכרתי אותו. נהיינו חברים מאוד טובים. מדברים כל יום".
היו רגעי משבר על הסט?
"פעם אחת אסף עשה לי סצנה, כשהגעתי לסט בהנגאובר. הייתי מזעזע. הלכתי לבלות בזמן צילומים. כמו כדורגלן שחוטא לפני משחק. אז הוא עשה לי פרצוף וזה הספיק. הוא מאוד עדין, אסף. הוא לא אומר כלום, אבל הרגשתי שהוא כועס עליי. ודפנה (לוסטיג, זוגתו של הראל) אמרה לו, 'מה אתה רוצה ממנו, תהיה יותר קליל. אז הוא שתה קצת, מה קרה. אל תהיה כזה כבד'".
אגב צחוקים, איך שרדת את הצרפתית בינך כאיווט ובין טל פרידמן כמנחם בן בספיישל האחרון של "ארץ נהדרת"?
"האמת היא שטל היה מאוד בלחץ מהאירוע. אז לקחתי אותו לשיחה, ישבנו על ספסל בבית 'האח הגדול' והסברתי לו בבגרות שלא יילחץ ושיהיה בסדר. ואז הוא הוציא סוכריית דובדבן, נתן לי אחת. שיהיה נחמד. בסוף היה סבבה, הוא כבר נכנס לזה, דחף קצת לשון, היה צריך לעצור אותו".
וטלפון מליברמן כבר קיבלת?
"לא, אבל הוא קרא לנו חבורת מנוולים בזמנו. זה לא מפחיד אותי. האיש מביע דעות קיצוניות והיינו חייבים להתייחס לזה. העמדה של המערכונים ברורה. לא בטוח שזה מוביל לתוצאה הרצויה, עם מספר המנדטים שהוא קיבל, אבל זה הקו שבחרנו. הדעות שלי הן מהמרכז שמאלה. זה לא שאתה מנסה למשוך את כולם שמאלה, אבל אתה מנסה לשים את הספוט על נקודות מסוימות. ותכל'ס, איווט קיצוני. לא יודע כמה הוא יכול ליישם את זה בפועל. ושמעתי שהוא איש מאוד נחמד ביומיום".
ב"ארץ נהדרת" ניסיתם להנהיג קו ביקורתי תוך כדי המלחמה והבחירות, והתוצאות לא משהו. יש לכם השפעה בכלל?
"במקרה של ליברמן אני חושב שאנשים פשוט רצו שהדמות תמשיך. הם בחרו בדמות (צוחק). אם אנחנו מראים את המציאות אבל ישראלים אוהבים כוחניות-משהו שמבחינתי לא רצוי ולא נכון-אין מה לעשות. אני לא יודע מה מידת ההשפעה שלנו. אנחנו מנסים לחדד נקודות שבעייתיות מבחינתנו. אני חושב שאנשים כן רוצים לדעת איך התוכנית מתייחסת לדברים מסוימים. ולצערי, אנשים אוהבים את הדמות של ליברמן. יש תלונות ופקסים, היו גם איומים על אחד מהשחקנים מצד הימין הקיצוני. אבל אני לא יכול לדבר על זה, חוץ מלהגיד שכולם בסדר".
מילים גדולות, ועדיין: יש כאן גם איזה תחושת שליחות פוליטית, או שיאללה, כולה בידור?
"תכל'ס אני מקבל דמות ועושה אותה כמו שבניתי אותה עם הכותבים והצוות. אני לא חושב באותו רגע אם יש לזה השלכות. ואגב, אני אף פעם לא מצליח להביא אותה בפעם הראשונה בחזרה. רק כשנדלקות המצלמות ויש קהל אז פתאום משהו קורה לי. כבר התרגלו לזה".
מי צלצל אליך אחרי חיקוי?
"אורי גלר צלצל ורצה לעשות איתי מופע. אמר שהוא מאוד אהב את זה ושהוא רוצה שנעבוד יחד. דיוויד ברוזה התקשר ורצה להזמין אותי להתארח במופע שלו. זה די מבהיל למצוא את החיקוי שלך על הקו".
היו אנשים שחיפשו אותך?
"אבי נמני, שמאוד לא אהב את החיקוי שלו. דידי הררי שהוא חבר שלו, הביא בתוכנית שלו חקיין שחיקה את נמני והעלו אותי לשידור חי. התפתלתי שם. יצאתי הכי לוזר. הפלתי את הכל על מולי (שגב, עורך התוכנית). אמרתי 'אני רק משחק, זה ההוא, מולי, מ'קרובים קרובים'. אני לא קשור לזה'. הוא אמר לי, 'מה זה, צוחקים על הילדים שלי?', רציתי למות. אמרתי לו שהייתי מתחלף איתו עכשיו ונהיה כדורגלן. בקיצור, נפלתי לחנופה זולה, יצאתי הכי לוזר".
איך התמודדת עם החיקוי שלך כתומר ב"שבוע סוף"?
"קצת היה לי קשה לראות את זה. לא נעים לראות חיקוי של עצמך. זה לא היה חיקוי פוגעני. מקובל. זה החיקוי הראשון שעשו עליי. התקשרו אליי לפני להגיד לי שזה עומד לקרות. שאני לא אדאג. כי בכל זאת, יש חשש שזה יהיה מעליב. ואני הרי מחקה את כולם אז אני אמור להיות הכי קול לגבי זה, ועדיין יש את החשש מה יהיה".
לוזר, באופן כללי, היא אחד התארים החביבים על כהן לתיאור פכים קטנים מחייו, סתם קטסטרופות או סיבות לחוסר ביטחון. הוא גדל באשדוד, "בשכונה בעייתית ביותר, נכנה זאת כך", הוא מטעים, "ילד שלא מדבר. גמד, חלשלוש, רזה, רבע עוף. ערס קטן, לא ממומש, בקטנה. קצת כמו הדמויות שאני עושה היום. ילד טוב כזה, שומע זהר ארגוב וגאנז אנד רוזס. עם תליון 'צאתך לשלום שובך לשלום', מהמתאהבים בטירוף.
"הייתי מאוהב בכל ילדה בכיתה ובכל ילדה בחלון וכמובן שלא מממש את זה ומתייסר והיא לא תדע לעולם. חטפתי מכות ולא החזרתי. חשבתי בעיקר איך אני אנקום. למה הרביצו לי? לא כי הייתי מעצבן. מספיק שמישהו בא ואומר לך 'מה הסתכלת', ואתה לומד איך להגיע לבית הספר בדרכים יותר בטוחות. לא להסתובב עם כדור, כדי שלא ייקחו לך אותו. זה נגמר בגיל 14, כשעברתי שכונה".
למה לא החזרת?
"את לא מבינה את הסיטואציה. אתה מקבל, לא נותן. אתה סותם את הפה, מקבל כמה סטירות, מחכה שהרגע הזה יעבור, והולך הלאה. מה זה עשה לי? מספיק שאני זוכר את זה".
אתה מרגיש שייכות לאשדוד?
"אני מת על העיר הזאת. ההורים שלי, חברי הילדות שלי שם. הים. בתל אביב, כדי לגור על הים צריך להיות ב'מסודרים'. אני מרגיש אשדודי, ואני יכול לזהות אשדודי מקילומטרים. אנשים אומרים שאני גאוות העיר".
את הפריצה הוא הביא עם גורי אלפי. אז גם עבר לרמת גן. "כנער, תל אביב בשבילי היתה בילוי. יום כיף בתל אביב. הולכים לשחק משחקי וידאו וחנויות מאווי עם בגדי גולשים. כשהגעתי הכל נראה לי בקצב כפול. והיו לי תמיד רגשי נחיתות כאלה שלא למדתי משחק וכולם כאן כאלה מבית ספר לאמנויות. הכי בסיסי.
"עד היום זה מפריע לי לפעמים, שלא למדתי. אבל אני קצת ציני כלפי שיעורי המשחק האלו. למדתי סמסטר אחד בימוי תאטרון באוניברסיטת תל אביב. פרשתי בשיא. הייתי בשיעורי משחק של לדבר לנקודה בקיר. זה מצחיק אותי. מה, לשחק עציץ? יכול להיות שזה פותח אנשים אחרים. מצד שני, אני בטוח שמי שהתחבר להיות עציץ יכול אחר כך לעשות כל דבר. אולי שווה לנסות את זה פעם".
אז אתה מגיע לעיר. מתי אתה מתחיל לתקתק בחורות?
"אף פעם. זוגיות לא היתה לי כל התיכון. הייתי כזה עם כל כך הרבה אהבה לתת, אבל אין לי למי. היתה מישהי בצבא שהתאהבתי בה ברמות מטורפות, באתי אליה הביתה עם פרחים. משהו הזוי, באלוהים. נראתי כמו האובססיבים האלו חולי הנפש. איזה אידיוט. אם מישהי היתה עושה לי את זה הייתי בורח. אני לא יודע להתחיל עם בנות. הייתי מייבש אותן שעות. לא ניגש לעניין.
"אם לא מתקיפים אותי זה לא היה קורה. בחורה היתה אומרת קר לי, הייתי שואל אם היא רוצה שמיכה. חם לי, אז להביא לך ארטיק? זו היתה הרמה. עם החברה הראשונה היתה נשיקה אחרי שלושה חודשים".
סטוצים?
"מה שקרה בעיקר היה שהותקפתי על ידי בחורות לא נאות במיוחד וזרמתי עם התקיפה. אני יכול להגיד שלאשתי נתתי. שכבנו לפחות פעמיים".
בשביל פרנסה, הוא עבד אז בעסק המשפחתי, מפעל לציפוי מתכות. ההורים, מצדם, רצו שהילד יהיה רציני. "אבא שלי רצה שאלמד הוראת נהיגה כי צריך מקצוע. אבל נפלתי במבחני הפסיכולוגיה. לא יודע מה לא עשיתי טוב. הכי משפיל בעולם. כאילו, גם לזה אתה לא יכול להתקבל? איזה לוזר. ארבע שנים הייתי הולך לצוותא בערב ובבוקר עובד במפעל, אפשר להבין את הרצון שלהם שיהיה לי איזה גיבוי. שאתפרנס".
אחרי שנים במכרות הסטנד-אפ אסי וגורי נחתו ב"רק בישראל" ומשם ב"שידורי המהפכה" והפכו לקאלט דו ראשי. שבע שנים משותפות הספיקו לאלפי, שהחליט לפרק את הזוגיות. כבר נכתב על הדיכאון אליו צלל כהן אחרי הפרידה. כיום, מהמקום הבטוח בפריים טיים, הוא קצת יותר נונשלנטי: "ישבתי בבית שנה והתבאסתי. הדיכי ההוא היה תגובה ילדותית לעניין הזה. אבל כזה אני. עם האופי שלי החסר ביטחון, ניתק הקשר ואולי אתה לא שווה כלום לבד. ראיתי שחור ולבן. התוכנית שלנו מצליחה. אנחנו צמד. האידיוט הזה קם, הולך, לא רוצה. מעליב אותי בטירוף. מאכזב, פגע בחברות.
"כיום, אני יכול לחשוב שכמו שאני יודע שאני מתיש אנשים בעבודה, אולי גם התשתי אותו. אולי לא היה לו כוח אליי. בראייה יותר בוגרת, אני מבין. אבל מהמקום הזה פרחתי, כי אמרתי או-קיי, מבחינתי נגמרה הקריירה, יותר גרוע מזה לא יכול לקרות. ואתה גם ככה בתהום, אז מה כבר יכול להיות. אחרי שנה שלא רציתי לקחת שום הצעה, הסכמתי להנחות במקום קיציס ב"אקדמיה לצחוק". זה שחרר בי משהו מהמקום שפחדתי ממנו. היום אין שום מצב שאני יכול להרגיש ככה. אני מקווה".
אתה וגורי הייתם נורא קרובים. הוא לא היה חסר לך?
"היה בינינו נתק לא קצר. היה ריחוק. התקרבנו מחדש. זה גם אותה תעשייה, גרעין קרוב, הנשים שלנו נפגשות בלעדינו שנים. בשבוע שעבר עשיתי איתו חלטורה באילת. בכיף. עשינו כבר איזה חמש-שש הופעות. החומרים הישנים שלנו, אולי ייצא מזה משהו. הוא לא אמר בוא נחזור. זה בא יותר ממני. ראינו ששוב כיף לנו ביחד".
יחסי הכוחות בינך לבינו השתנו. אז גורי היה הדומיננטי, היום אתה כוכב הפריים טיים.
"לכל אחד יש את המקום שלו והוא בטוח במקום שלו. כיום אנחנו באים ממקום אחר, פחות מחויב. פעם זה היה בסיס האם. ואם לא ילך, כל אחד ילך לדרכו ונהיה שלווים ושמחים בחלקנו. אין את הטראומות של אז. למרות שהוא משדר ביטחון, גורי הוא זה שמשלשל מאחורי הבמה, ואני יותר קול. זה לא היה ככה בהתחלה. הייתי אז יותר שקט על הבמה. פחות מעז".
התעמתת איתו על העזיבה ההיא?
"לא. גברים מדברים על כדורגל ובחורות. אלא אם כן הוא יעליב אותי שוב. אז הוא באמת יסתבך".
אתה מדבר הרבה על חוסר ביטחון ועל רגשי נחיתות. מה ההבדל ביניהם?
"זה משולב, אחד גורר לשני. על רגשי הנחיתות די התגברתי. בחוסר ביטחון יש משהו שעדיין איתי".
במהלך השנים אתה מקיף את עצמך באנשים כמו גורי, שבא ממשפחה מאוד מעורבת בברנז'ה, ארז טל, מולי שגב, אסף הראל. כולם מאוד מסודרים. זה מקום שקל להיכנס ממנו לרגשי נחיתות. להיפגע.
"אני חושב שלפני עשר שנים הרגשתי את הפערים. אני נמשך לאנשים שהם מעליי במובן האינטלקטואלי, הם מושכים אותך למעלה".
כילד, כהן היה זעיר מידות, אבל גם פריק של גלישה. וכמובן שגם שם, הוא היה "גולש לוזר ביותר. הייתי בעיקר מבזבז את הזמן בלהתחמק מהגלים במקום לעלות עליהם". אפשר להגיד שהוא משתמש באותה אסטרטגיה בקריירה. הנטייה המיידית שלו היא להגיד לא להצעות שהוא מקבל, כולל הראשונה שהגיעה מ"ארץ נהדרת".
"אני מכבד את זמן המסך שלי. לכן אני בעד כמה שפחות ממנו, וכמה שיותר טוב", הוא מנמק. "תמיד קודם אני אומר לא. רק שהיום אני קורא שוב את ההצעות שאני מקבל".
שלא לדבר על העובדה שכבר מזמן יכולת לעשות משהו לבד משלך.
"ממש לא חשוב לי להיות סוליסט. אני שואל את עצמי: מה אתה מחפש? תהילה לעצמך? בקבוצה אני מרגיש הכי נוח, כי יש על מי להישען. לא מחפש את האסי כהן שואו".
כמה שכהן ירצה - והוא רוצה - קשה להתעלם מההשפעה שלו על בלוטות הרוק של הישראלית. אחרי "אהבה זה כואב" הוא הפך למייצג של מאצ'ואיות רגישה ולא מאיימת. מנגד, זכרים מקומיים ישמחו מאוד לשתות איתו בירה. "אני לפעמים לא ממש יודע מתי להפסיק לשתות", הוא מהרהר. "כבר הרבה זמן לא השתכרתי ממש, אבל כשזה קורה, אני נהיה דביל: מחבק ומנשק ומתחנף ומוכן למכור את בני ביתי. אבל זה קורה מעט מאוד".
כבר עשר שנים שהוא בזוגיות עם ליאן, מתוכן חמש כזוג נשוי. עכשיו הם גם מאובזרים בשתי בנות, אלי, בת שנתיים, ודני, בת תשעה חודשים. "שנים לא אהבתי את איך שאני נראה, אבל כיום אני חושב שאני דווקא בסדר", הוא עונה לשאלה אם הוא מבין למה נשים מחבבות אותו.
אתה אומר שאתה מרגיש ממש בסדר. מצד שני, סצנות עירום זו חתיכת טראומה.
"זה מביך. ב"אהבה זה כואב" היה מביך בטירוף כי זו היתה הפעם הראשונה. אני לא מאלה שנהנים שמסתכלים עליהם עירומים ורצו שיהיו אורגזמות וכאלה. אז יצאו החרדות שלי. היינו עירומים לגמרי אחד על השני. בסוף זה יצא עדין לגמרי. היום אני מבין שזה חלק מהעניין.
"מה היה הכי מביך? הסצנה ב'מינכן' הודיעו שהתפקיד שלי, של ניצב, אמור לכלול עירום מלא, פרונטלי, אחורי, הכל. אז אמרתי, ספילברג יכול לקפוץ לי. ואז התחילו ויכוחים במשפחה: כן, לא, זה ספילברג. אמרתי לא עושה! כי מה זה? אני צריך לנופף באיבר מיני! ואז הם חזרו ואמרו טוב, רק תחתונים. כשהגעתי לשם כבר לא אמרו לי כלום. ביום הצילום אני עם תחתונים על הסט, וספילברג אומרים לי 'אתה יכול להוריד את זה', אז אמרתי ברור. זהו. אני עירום שם, היא בלי חלק עליון. רק פחדתי שיראו לי את הביצים מאחורה... באמת! יש לי שק גדול וכבד. היה עוזר במאי ישראלי, אמרתי לו שיטפל בזה".
נראה לי שרוב הנשים בארץ יסכימו שאתה נראה ממש בסדר.
יש כאלה שבאות ואומרות 'חבל שאתה נשוי' או 'לא אכפת לי שאתה נשוי'. או מישהי שבאה ואמרה לי שהיא רוצה את הטלפון שלי כדי לתת לילדה חולה. נראה לי לא אמין. או גברים שאומרים, 'אשתי חולה עליך' אז יאללה, אני אומר, בוא תקדם את העניינים, אדוני".
אתה לא מרגיש לפעמים שסגרת את הבסטה קצת מוקדם מדי?
"האמת היא שאם הייתי רווק, ממש לא הייתי משתולל. אף פעם לא השתוללתי. לפני כמה זמן, למשל, הייתי בפאב, וניגש איזה בחור שיכור ביותר. חולצה ורודה פתוחה, שרשרת, נראה ססגוני ואופנתי. הוא שאל אם אני ההוא מ'מסודרים', אמרתי שכן, והוא הודיע, 'שתדע לך, אני מסודרים בחיים'. ואז הוא אומר לי, 'ואתה תראה, אני אקנה אותך'. הודעתי שאני אשמח, אבל שרק יידע, שאני לא זול. ואז הוא פשוט צועק, 'אני אתן לך מאה אלף שקל, בתנאי שאתה תזיין את אשתי'. המזל היה שחבר שלו, שיכור לא פחות, הגיע וגרר אותו משם. לצערי לא הספקנו לסגור את העסקה'.
דווקא הרבה כסף. אם לא היו גוררים אותו משם, היית שוקל?
"זרקת רעיון. אני אחשוב על זה".
וואללה.
"נראה לך? אין סיכוי. אבל זה מאוד מאוד הצחיק אותי".
ואת ליאן?
"אותה זה יצחיק פחות".
לא קשה לה לפעמים עם העירום? החרדות? הקריירה?
"עם סצנות העירום שלי היה קשה לה בהתחלה. אבל מריצים קדימה. עכשיו ב'מסודרים' מילה לא שמעתי בהקרנה. חינכתי אותה. היא מקבלת אותי עם כל הפאקים שלי. מכירה אותי. יודעת לחזק כשצריך. ואני מתייעץ איתה בהכל. הרבה זמן כבר לא היתה לי חרדה כזאת גדולה, אבל ברגעים האלה היא יודעת להגיד לי את הדבר הנכון. ואז, כמו דוגמנית, אני אומר לה, 'באמת? אבל באמת?' מתיש, מתיש. וחופר - אבל עשיתי ככה, עשיתי ככה. היא סוגרת את זה בפרצוף של יאללה, עזוב אותי מהשטויות האלו. והיא יפהפייה".
תן לי לנחש: אתה גבר רומנטי.
"לא ממש. אולי בהצעת נישואים. קישוט הבית, שמתי נרות, פרחים, כרעתי ברך. כל החארטה. כי היה אולטימטום. או שמתחתנים, או שדי. אז הלכתי עד הסוף. פחדתי, אבל בסוף פרגנתי ברומנטיות. אני די סולד מהדברים האלו, אבל לפעמים אין ברירה".
מה יודעים אחרי עשר שנים?
"מכירים את הבנאדם לגמרי. ויודעים שגם אם יהיה ריב הכל יהיה בסדר. יש מין ביטחון עמוק כזה שאנחנו ביחד לטווח ארוך. ברמה הכי בסיסית. יש כאן עוגן. יש חיבור בשורשים שהוא יותר עמוק. בריבים אני לא מצטיין. אין לי סבלנות, כמובן. היא טוענת שאני אף לא מבקש סליחה. אבל אם אני לא בסדר תמיד אבוא להתחנף. אני אשים יד שאומרת אני יודע שאני דביל והכל בסדר. אני מאוד איש של בית, זה מה שתמיד רציתי. תמיד רציתי להיות בזוגיות. אז זה טוב לי".
איך האבהות?
"כשזה מגיע, כל הקלישאות נכונות. בלידה הראשונה הייתי שיכור, כי היא לא היתה מתוכננת. וזה היה מעולה, כי הייתי הכי קול בעולם. אחרת לא הייתי עובר את זה. ובכיתי בלידה, מרוב התרגשות, שהנה, הפכתי לאבא. לנו הילדים באו מאוד טוב. פאניקה היא שמי השני בכל מצב, כמו שסיכמנו. אז חיכינו עם זה הרבה זמן. ממה פחדתי? בעיקר משינוי".
כבר ברגע הראשון הרגשת שזיש חיבור?
"ברגע הראשון שאלתי רק מה זה האף המטורף הזה? היא נולדה פחוסה כזו. נבהלתי. עכשיו הוא סולד ומדהים אבל אז אמרתי מה זה? אין חיבור מההתחלה. רק כשהיא התחילה לחייך ולהגיב. אני זוכר שאני מאכיל אותה איזה לילה, ולא יודע אם אתה מכריח את עצמך להתחבר, אבל היה לי איתה רגע שם. עם השנייה זה בא יותר בקלות.
מה אתה עושה עם הילדות?
"צעצועים, שירים, מקלחות, ים. אבא הכי מגעיל. מצלם הכל בווידאו קם בלילה, מחתל. איפה פישלתי? פיפי, קקי, כאלה. פליטות. ומהקאות ממש נלחצתי. הייתי על סף להזעיק הביתה צוות רפואי. בשבילי! לא בשביל הילדה! אני מת מהדברים האלה. אמרתי פעם שכל נוד שלהן מרגש אותי, ואני זוכר שפגשתי את עינב גלילי והיא אמרה לי מה זה אמור להביע, ואחרי שהיא ילדה היא פתאום הבינה אותי. זה מרגש! כל שחרור גזים משחרר אצלך הרבה, בעיקר בגלל שאתה יכול לחזור לישון בארבע בבוקר".
אני חייבת לשאול: מה הספר האחרון שקראת?
"ספר על הלח"י, שהגניב אותי ביותר. ביזאר לחלוטין. בגלל גילי המתקדם, בחודש האחרון נתפס לי הגב כמה פעמים ושכבתי במיטה ראיתי את כל 'עמוד האש'. זכרתי שזו סדרה נחמדה, אבל הפעם הייתי מרותק. זה הדליק אותי. ההיסטוריה, המחתרות. והיה לי ספר בבית שאין לי מושג מתי קניתי אותו של נתן ילין-מור, ששאב אותי פנימה בטירוף. מגניב אני הולך לבקר במוזיאון הלח"י. זה עשה לי חשק כמו ילד מתלהב להקים מחתרת".
בלי קשר לתומר, גם אתה, כאסי, הסתדרת לא רע, למרות שלא נוח לך לדבר על זה.
"אה... מרגיש בסדר. לא מסודר. בהחלט לא יש ביטחון כלכלי, אבל כמו כדורגלנים, אתה יודע שזה ייגמר יום אחד. בואי נגיד שחוזה טאלנט זו משכורת קבועה, טיפה מעל שכר המינימום, וזה לא שלא נעים לי לדבר על זה עבדתי קשה מאוד בשביל זה. זה מאוד עוזר כשיש משפחה. אני ישן טוב בלילה".
וגם התברגנת, על הדרך.
"קצת. אני גר בגבעתיים, שוכר דירה במגדל, מרוויח טוב. דווקא גאדג'טים לא מעניינים אותי בשיט. קצת מבזבז על מותגים קניתי ג'יפ. אבל אני לא נהנתן גדול. מסעדות וכאלה. אני לא חי את החיים התל אביביים האלו. זה לא מדליק אותי. גם מעולם לא גרתי בתל אביב. בהתחלה מבעיות תקציב, ואחר כך נשארתי באזור. לא משך אותי אף פעם לגור בעיר, בבלגן, אף פעם לא הייתי מהמגניבים לא הייתי מהמשתוללים. מה שכן, אני משחק כדורגל וטניס".
טניס?
"זה בגלל קיציס! לקחתי מורה פרטי. לבשתי בגדי טניס, עד הסוף. אדידס לבן והכל קניתי מחבט מקצועי כשהתחילו טפטופי גשם פרשתי באלגנט ככה".
מפחיד אותך שיום אחד הטלפון לא יצלצל?
"הקריירה של שחקן יותר ארוכה מזו של כדורגלן, אבל עדיין, יש תקופת שיא כזו ואתה מקבל תפקידים ראשיים, אבל היא נגמרת לא חסרות דוגמאות לאנשים שפתאום העיפו אותם. דודו טופז, זה עצוב! עשר שנים בפריים ופתאום כלום. זה מפחיד. ברור שיום אחד הכל יפסיק, ולא יהיה חוזה טאלנט בערוץ 2. אבל יותר מפחיד אותי היום שאני אפסיק להצחיק בו. ואלה שגדלו איתי יבואו לראות אותי באיזה הצגת בידור כזו קטנה. אני לא מתמודד עם זה בינתיים. מדחיק. בכיף. אבל את יודעת מתי אני אהיה בטוח שאני בבעיה?".
כשתחזור לטניס?
"כשיהיה לי מנוי לקאנטרי. כשניפגש שמה כולנו בשבת, כל החברים. אני אדע שנגמר. אני בעל משפחה. וואו, זה יהיה בעייתי מאוד. אני ארגיש כמו ההורים שלי. ואז אבוד לי".
נא להמתין לטעינת התגובות
