קריאת אנגלית מתורגמת כמעשה בגידה
מיברג מספר על התקופה המכוננת במהלכה הפסיק לקרוא בעברית. בהתחלה זה לא עבד כלל. אחר כך זה השתפר. בסוף זה הצליח. אין לו דבר נגד מילונים. אבל את הנהר הסואן של קריאה באנגלית הוא מעדיף לחצות לבד
המורשע הטרי, פיל ספקטור, גילם את עצמו ב"איזי ריידר" כמפיק מוזיקלי הבודק את הקוקאין של בילי וקפטן אמריקה. ביולי נחת האמריקאי הראשון על הירח רק משום שקנדי המנוח חשב שזה רעיון טוב. במקום לתכנן דרך מקורית לשנע לירח חלק מהאנושות ולהקים לה בית, נערכו כמה ביקורים דומים והבסטה נסגרה. מבחינתי, ואני אוהב את רעיון הירח, הייתה הנחיתה עליו הישג גדול, אבל לא פחות מ"טומי" של "המי". אבל זה אני. הקורא האנגלי הפצוע.
אף שלא התקבלתי ל"במחנה" משום שכתבתי בחוצפתי על רצח קנדי ולא על איזה מבצע גרמושקה, שבו הוביל רפול את חייליו לתת שתן מעבר לגבול וכולם שבו בשלום לבס סיסם, לא היה לי ספק לגבי העברית שלי. אולי לא תקנית. לא מדויקת דקדוקית. אבל גיליתי שאני יכול לגרום לקורא לחוש אותי כאשר ביקשתי לגעת בו. זה נראה קל, אבל זה היה קשה מנשוא. רציתי לפרוץ מעבר לחומות הגטו של העברית. אולי אחת השפות המוגבלות בעולם.
רציתי לקרוא את קורט וונגוט באנגלית. את ג'ק קרואק, פיליפ רות', סול בלו, טום וולף, האנטר תומפסון, ריימונד צ'נדלר, דאשיל האמט, את הביוגרפיה הראשונה של בוב דילן באנגלית, מאת אנטוני סקדוטו, 1971, ועל רצח האחים קנדי ומרטין לותר קינג. אף לא אחד מהספרים הללו תורס גם לעברית. ההנחה, הנכונה לזמנה, היתה שאף אחד לא יקרא אותם. חוץ מ"מלכוד 22" שכולם קראו. "מלכוד 22" של ג'וזף הלר היה "האח הגדול" של 1970. ישראלים התחממו לאור תבונתו העוקצנית כמו בקומזיץ. זה היה המנון הנח"ל שאליו הגעתי שנתיים מאוחר יותר אחרי שעברתי את מבחן ארם יוסריאן.
ההתעקשות על קריאה באנגלית, כולל הטרילוגיה "שר הטבעות" מאת רעואל טולקין, גרמה לי חלק מהזמן לפרוץ בבכי. הייתי שבוי באידאה פיקס; לא להשתמש במילון. האמנתי שאבין את שלא הבנתי מתוך ההקשרים. בהתחלה זה לא עבד כלל. אחר כך זה השתפר. בסוף זה הצליח. אין לי דבר נגד מילונים. אבל את הנהר הסואן הזה רציתי לחצות לבד. באותם ימים הגיעו לישראל הסרטים שהגדירו את התקופה. תמיד באיחור לא אלגנטי. תמיד מסורסים ויזואלית ומתורגמים באיכות קטסטרופלית.
אבל מה לעשות. במה שהמפיצים שילמו אז עבור תרגום סרט, את אהרון אמיר לא הצליחו לגייס. מכיוון שהייתי כבר עמוק בשפה החדה והמשכרת עבורי, לא יכולתי שלא להתכווץ במושבי בבית הקולנוע מול התרגומים הנוראים שהיו שעטנז
משום שאיני קורא צרפתית או רוסית, אף שהייתי רוצה, אני גורס שלקרוא ספר מתורגם מאנגלית לעברית הוא מעשה בגידה. הישראלי הקורא את קורמק מקארתי האופנתי בעברית, מפסיד חצי מהדקויות התרבותיות, כי אין להן תרגום. לא יכול להיות להן. אם עליך להסביר במשפט קשוח ורזה אחד מה זה פיקסאפ, רמינגטון משאבה, הואבוס רנצ'רוס וקטל דרכים, חבל על הזמן. גם הרעיון שהספרים הללו זוכים לעדנה משום שגרסתם הקולנועית בדרך, מעוררת קבס. רוב השנים אנשים לא קראו ספרים משום שדובר בכך שיעשו מהם סרט.
כאשר הספרים שקראתי באנגלית חברו לסרטים, לטלוויזיה, לתחושה של אמריקה מגוונת, אקלקטית ורחבת ידיים, נולדה בי האהבה לאמריקה. ההכרה שרק ביבשת כה גדולה, מגוונת אתנית ומסוכסכת עם עצמה, ניתן לממש את החיים מעבר לקרב טיטנים על מקום חניה זעיר מול הסופרמרקט. אבל אני נטפל לזוטות.
המישמש הייחודי הזה של דילן, ווילי נלסון, מאדי ווטרס, סם פקינפה, רוברט אלטמן, ג'ון פורד, סקורסזי, הגרייטפול דד ואחרים, מיצקו את התחושה שלא משנה כמה אלחם בעצמי, את היבשת הזאת אני רוצה ללמוד במעט הזמן שהקצבתי לעצמי. רציתי לנסוע בעקבות ג'ון סטיינבק. להבין את קרואק דרך עיירת הולדתו המייאשת. להיות קרוב דיי למוזיקה, להופעות, לסרטים, לניואנסים של התרבות.
אינני טוען שביקורי בוודסטוק 1994 היה חוויה אלוהית. אבל היתה בו סוג של המשכיות, לפחות מוזיקלית. וגשם ובוץ וסמים וטלפונים ניידים. מאז, כאשר צף ועולה משהו שאני רוצה לראות, רחוק ויקר, אני עורך את החשבון הבא: בגילי, מרבית חיי מאחורי. אבי נפטר בגיל שבו אהיה בחודש הבא. ממנו למדתי לאכול את החיים בשתי הלחיים. לאו דווקא במובן של אוכל, למרות שאני פרעסר בנו של פרעסר. אלא במובן של מה שלא תעשה עכשיו, שתחמיץ, שתניח למישהו קרוב אליך לשכנע אותך מדוע זה לא רנטבילי, מבחינתך לא ישוב לעולם.
כל אחד מאיתנו בא לעולם עם איקס כסף. חלקנו הפסדנו אותו, חלקנו הגדלנו. אל תעיזו אפילו לנחש לאיזה חלק אני שייך. אבל ללא קשר, אם יש הופעה שתמיד רציתי להיות בה בניו יורק, בוסטון או לונדון, אהיה שם. את הכסף שלא אוציא על עצמי, יוציאו אחרים על עצמם. ולא זכור לי שבתעודת הלידה שלי כתוב, למרים ואבנר מיברג נולד פראייר.
דאגתי לילדיי כמיטב יכולתי, ובינתיים אין להם על מה להתלונן. אהפוך את העולם להגן עליהם. תכונה נוספת של אבי שהרגה אותו בגיל כה צעיר. אני נהנה לנהוג במכונית החדשה הראשונה בחיי, אחרי שכמעט נהרגתי בקודמתה. אם יש משהו שאני רוצה לעשות יותר מכל ולא תמיד מסתייע, זה לשכב במיטה ולקרוא ספר טוב באנגלית.
