פרק מתוך "המפץ הקטן" לבני ברבש
אסף, ילד חריף בעל פוטנציאל להיות מדען, עוקב בהשתאות אחרי המפץ הקטן המתחולל יש-מאין בחיי אביו ומחולל שינויים מרחיקי לכת בחיי המשפחה. רומן קומי חדש של בני ברבש רואה אור בספריה החדשה
אמא עמדה מול הראי והחליפה שמלה רביעית, כי לאירוע כמו זה שהם הולכים אליו אי-אפשר לבוא בסמרטוטים כמו שאבא לובש, "וכדאי שתחליף את החולצה, כי אני לא נכנסת אתך ככה לשם", ולאבא לא הזיז אם היא תיכנס אתו או לא, כי ממילא העדיף להישאר בחוץ, הוא לא סבל את המסיבות הנפוחות האלה, לכבוד ספרים שאחרים כתבו, ואז יצאה אמא מהחדר בשמלה החמישית וביקשה שלפחות יתגלח, ובינתיים היא תגהץ לו מהר את החולצה האפורה שעושה אותו חתיך מהמם כמו שהוא היה כשהם רק הכירו.
ואם יש משהו שממש מעציב את אבא, הוא שמזכירים לו שפעם היה חתיך מהמם, כי בכך אומרים לו באופן סופי ומוחלט, שעכשיו הוא כבר לא, ואמא תיכף הבינה את הטעות שעשתה, ולכן החליטה להשתמש ב"נשק יום הדין", זאת-אומרת, להסתכל באבא בעיניים עצובות ומיואשות, ולהגיד לו בקול שנדמה ששפכו עליו בקבוק של סירוֹפּ מייפּל, שהיא מתחננת, ממש מתחננת. כשהיא מפעילה נגדו את הנשק האיראני הזה, הוא לא מסוגל להמשיך להתעקש. ההתנגדות שלו מתפוררת בַּמהירות של מגדלי התאומים בטלוויזיה.
אבא גרר את עצמו בחוסר-רצון לחדר-האמבטיה והתחיל להתגלח, ונאנח בקול חזק כדי שאמא תשמע ותבין עד כמה הוא מוכן לסבול בשבילה, וכשהוא יצא מגולח ליטפה לו אמא את הלחיים ונתנה לו את החולצה המגוהצת, והוא התלונן שהיא עוד חמה, ואמא ניערה אותה, ונשפה עליה כאילו היא מקררת את האוכל של נוגה שמייללת ששורף לה, וכשאמרה לאבא שעכשיו היא כבר לא חמה, הוא עיקם את הפרצוף ואמר שהיא בטח לא תעלה עליו, ואמא הרגיעה אותו שהוא בכל-זאת אחרי תקופה של דיאטות,
"וממש עוד רואים את זה עליך", וגם הזכירה לו שהם קנו אותה בסקוטלנד, והמוכר הכניס לשקית בטעות חולצה גדולה בשני מספרים מזו שהוא מדד ושישבה עליו בול, זאת-אומרת שהחולצה הזאת, שאבא הסתכל עליה בינתיים כאילו היא יצור מכוכב אחר, גם תשב עליו היום פֶּרְפֶקט. היא השתמשה באנגלית, כי לפעמים נראה לה שמלים באנגלית נשמעות יותר משכנעות, ואבא נזכר בטיול ואמר: "הסקוטי האידיוט ההוא..." ואמא המשיכה להרגיע אותו ואמרה, "מה זה חשוב, אידיוט או לא, הוא מכר לנו סחורה עתידית, תיכף תראה כמה הוא דייק לגבי היום",
ואבא הכניס את הידיים שלו בלי חשק למנהרות השרוולים, כמו שהוא קורא להן כשהוא מלביש את נוגה, ופילס בתוכן דרך בקושי, כי אמא גיהצה את השרוולים כמו שמַכבש מהדק כביש, וכשכפות הידיים של אבא הופיעו בצד האחר, היא נשמה לרווחה, אבל אז התחיל אבא להזיז את הכתפיים לכל-מיני כיוונים, להוכיח לאמא כמה לא נוח לו עם החולצה, אבל אמא חייכה אליו כי היא צדקה, החולצה באמת ישבה עליו פיקְס וגיהצה את קפלי הגוף שלו והסתירה את כל גבעות השומן, והוא נראה ממש אַחלָה, כאילו הדיאטות באמת עזרו לו.
וכשהוא כיפתר אותה הפתיעה אותו אמא בעניבה, שכבר היתה קשורה בלולאה ורק היה צריך ללכוד את הצוואר שלו בלאסו שלה, והתחילה להדק אותה מתחת לסנטר הרזרבי שלו, והתעלמה מהתלונות שלו, וכשגמרה התרחקה ממנו קצת והסתכלה בו בחיוך גדול, כי סוף-סוף הוא נראה כמו בן-אדם, אבל פתאום נעשתה רצינית מאוד ושאלה אותו:
"מה יש לך שם באוזן?"
"מה יש לי?" שאל אבא בחזרה.
"לא יודעת..." והיא התקרבה קצת, "מבצבץ לך משהו".
"מבצבץ לי משהו?" שאל אבא בבהלה, "מה פתאום מבצבץ לי משהו?"
"אולי אם היית מנקה אותן כל יום..."
"אולי במקום להטיף לי, תסתכלי מה בדיוק מבצבץ לי", אמר אבא בכעס.
"זה בדיוק מה שאני עושה", היא אמרה וקירבה את פניה אל האוזן של אבא, ואז, מבלי להפסיק להסתכל,
סבתא היתה מהופנטת כל-כך מהוויכוח שהתנהל בטלוויזיה בין שירלי לאמנון, ואולי בין ליאור לדניאלה – קשה להבדיל ביניהם, כי כולם נראים, כפי שאמר סבא שלי, כמו שיבוט של טיפוס אחד – עד שלא יכלה לקום מהכיסא מרוב מתח, ולכן שאלה את אמא אם היא לא רואה שהיא עסוקה עם נוגה, כי נוגה הסבירה לה את הקטעים המסובכים.
ובינתיים המשיכה אמא להסתכל, ואבא שנבהל כהוגן מכך שאמא מזעיקה את סבתא, כי היא מזעיקה אותה רק במקרי-חירום קיצוניים, שאל את אמא כמה פעמים, "מה זה, תגידי מה זה", וניסה למשש את האוזן שלו, אבל אמא תפסה חזק את ידו ואמרה, "שלא תעז לנגוע בדבר הזה. כמה משונה, הוא לא נראה כמו משהו שנכנס לאוזן מבחוץ".
"הוא לא נראה כמו משהו שנכנס לאוזן מבחוץ", חזר אבא על הדברים וניסה, בלי הצלחה, לשחרר את ידו מהלפיתה של אמא, "את מוכנה להסביר מה זה? מה את רואה שם?"
"זה נראה כמו משהו שיוצא מהאוזן החוצה", הסבירה לו אמא.
"משהו שיוצא מהאוזן שלי החוצה? מה זאת-אומרת יוצא החוצה?"
"משהו שמגיע מבפנים", אמרה אמא וביקשה ממנו להתכופף ולסובב את הראש אל המנורה.
"נו", האיץ בה אבא, "את מוכנה לענות לי כבר?"
"אני מסתכלת, מה אתה רוצה". רק עכשיו היא שיחררה את היד שלו.
"זאת רק אוזן, לא גלקסיית שביל החלב, מה כבר יש להסתכל שם הרבה כל-כך?"
"תתפלא... יש פה עולם שלם, מתי בפעם האחרונה ניקית אוזניים?"
"תיכף אני אבדוק ביומן ואדווח לך", רטן אבא, "אולי כבר תוציאי את הדבר הזה ודי?"
אמא ניסתה לתפוס את הדבר הזה ולמשוך, אבל אבא פלט צרחה כזאת, שהיא מיד עזבה את הדבר הזה בבהלה, ואולי זו הטעות הכי גדולה שלה בכל הפרשה המשונה, כפי שיסביר להם בקרוב אבו רוּג'וּם, כי זאת היתה ההזדמנות האחרונה לעקור את הדבר הזה לפני שיהפוך למאחז לא-חוקי, שהוא הדבר שהכי קשה בעולם לפנות.
אבל את זה עוד לא יכולנו לדעת, ברגע זה ידענו רק שאמא אומרת לאבא, "סליחה, לא התכוונתי, לא חשבתי שהדבר הזה תפוס חזק כל-כך בפנים", ואבא עונה לה בעצבים שאולי תפסיק לקרוא לדבר הזה הדבר הזה, "הוא בטח משהו מסוים, אז תבדקי מהו ותתחילי לקרוא לו בשם שלו". כי הפחד הכי גדול של אבא היה תמיד מדברים שאין להם שם ולכן לא ידוע עליהם שום דבר, ובספרייה שלו הוא החזיק טוֹנה של מילונים ומגדירים ולקסיקונים, כדי שיוכל להגדיר בעזרתם דברים שלא יודעים מהם בשום דרך אחרת, ואז גם אפשר להפסיק לפחד מהם, אף-על-פי שההיגיון אומר ההיפך, כי אם אתה לא יודע כלום על משהו, אתה גם לא יודע שאתה צריך לפחד ממנו, וההוכחות הן הפעם שנוגה רצתה לשתות את בקבוק האקונומיקה, והפעם שאני, כשהייתי קטן, כמעט הכנסתי מסמר לשקע של החשמל.
אמא הסתכלה בשעון שלה וראתה שאם הם לא יוצאים מיד, אין להם סיכוי להגיע בזמן, והתחילה לנסות לשכנע את אבא שהדבר הזה קטן כל-כך עד שאף-אחד לא ישים לב אליו, ואת החקירה אפשר לדחות לאחרי שיחזרו, כי עד שהם כבר יוצאים פעם, אי-אפשר שדבר קטן כל-כך יהרוס להם את היציאה, ואבא אמר שני דברים: ראשית, שהוא כבר ביקש ממנה לא לקרוא לדבר הזה הדבר הזה, ושנית, שהוא לא יסתובב בין אנשים עם הדבר הזה שיוצא לו מהאוזן, הוא לא צריך שכל העיר תדבר על דברים שיוצאים לו מהאוזניים.
"אתה סתם עושה מזה עניין", אמרה אמא, "והדבר הזה גם לא ממש יוצא מהאוזן, הוא לא עובר את מפלס האפרכסת". אבא, שעד לרגע זה לא העז לגעת אפילו באפרכסת שלו, התחיל למשש בזהירות את תנוך האוזן ואמר שהוא מקווה שזה לא איזה גידול סרטני, ואמא אמרה בזלזול שלא נראה לה, והוא שאל אותה בכעס ממתי היא נעשתה מומחית לסרטן, ואמא, כדי לא להתחיל לריב אתו, קראה שוב לסבתא, שהבטיחה שתבוא עוד מעט, בפרסומות, ואז החליטה אמא לנצל את פֶּסק-הזמן עד לפרסומות וביקשה ממני להביא את זכוכית-המגדלת שלי, ואני כבר הבנתי שמה שקורה באוזן של אבא מעניין יותר מ"אהבה מעבר לפינה", שלא קורה בה כלום, ורק התפלאתי איך סדרה כזאת מצליחה להפנט אפילו אנשים כמו סבתא, שטוענים שהיא לא רק סדרה גרועה, אלא גם משעממת.
הבאתי את אוסף זכוכיות-המגדלת שלי, ושלושתנו עברנו לחדר-האמבטיה, שהאור בו חזק יותר, ואבא יוכל לראות בו במַראָה מה אמא עושה לו. ואמא, מצוידת בַּמגדלת פי-שניים, הסתכלה ממושכות ואמרה פעמיים, "מעניין", ואחר-כך, "משונה", ואחר-כך, "מוזר מאוד", וחזרה שלוש פעמים על "אני ממש לא מאמינה", ואמרה פעמיים, "זה לא יכול להיות", ואבא הזיז את הראש ושאל, "מה לא יכול להיות", ואמא אמרה שאם הוא לא יזוז לה כל הזמן, אולי היא תצליח להבין מה זה שם שצומח לו באוזן, והוא שאל בפחד, "משהו צומח?" והיא אמרה שזאת רק צורת דיבור, כי עוד לא יכלה לדעת שזאת לא רק צורת דיבור, ואז היא ביקשה ממני, "אָסָפִי" – זה אחד משמות החיבה שלי – "אולי תציץ גם אתה",
ואני הייתי גאה מאוד שהיא זקוקה לחוות-הדעת המקצועית שלי, ולקחתי את המגדלת פִּי-שלושה שלי, שיש לה גם פנס מצוין, ועליתי על כיסא וביקשתי ממנה לזוז, והיא זזה, והתחלתי להסתכל, ובאמת כשמסתכלים עם זכוכית-מגדלת לתוך אוזן, המראֶה מעניין לא פחות מגלקסיות רחוקות בטלסקוֹפּ,
וגם הצורה החלזונית מזכירה מאוד גלקסיה ספירָלית, וגם את ההסבר של סבא שלי על הפְרַקְטָלים, שהם צורות גיאומטריות שבכל אחד מהחלקים שלהן חוזרת הצורה של השלם, כי ככה גם הפְּנים של האוזן מזכיר את הצורה של כל הגלקסיה שבה היא שוכנת, וגם יש בפְנים פירורים שנראו בגודל של מטאורים ומטאוריטים, ובינתיים כבר שאלה אותי אמא, "אסף, מה אתה חושב שאתה רואה שם?" ואני אמרתי לה שאני רואה יקום שלם, והיא אמרה,
"כן, גם אני ראיתי, אבל תסתכל על הדבר הזה שצומח באמצע היקום ונראה כמו מין פתיל", ואני אמרתי שהוא דומה יותר לחור תולעת שאפשר לעבור דרכו מיקום אחד ליקום אחר, ואבא נבהל ושאל אם יש לו תולעת באוזן, ואמא אמרה שהלוואי, כי תולעת אפשר לפנות, אבל הדבר הזה יותר דומה... וכאן הפסיקה, כי לא עלה על דעתה שום דבר דומה למה שראתה באוזן של אבא, ולכן היא שאלה אותי לְמה זה הכי דומה לדעתי, ואני מיקדתי את האור ישר על הדבר הזה ולא האמנתי למראה עיני,
וגם אמרתי שקשה להאמין, אבל הדבר הזה נראה יותר כמו גבעול ולא כמו מין פתיל, ואבא, שהסתכל בי בראי מסתכל באוזן שלו, שאל איזה גבעול ואיזה פתיל נכנסו לנו בראש, ואז נכנסה סבתא לאמבטיה בהליכה מהירה, כדי להספיק לעזור וגם לחזור בזמן לטלוויזיה, כי המנוּולים שם עוברים לפרסומות דווקא ברגעים הכי מותחים, והיא חייבת לדעת איך ייגמר הקטע בין שירלי לליאור, או בין שירלי ליואב – היא לא מצליחה להבדיל ביניהם גם אחרי הסימנים שנוגה נתנה לה -
ומשום שסבתא נמוכה בהרבה מאבא, היא היתה צריכה למשוך אותו אליה, והיא משכה לו לא רק בכתף אלא גם עוד ועוד באוזן, ותוך כדי כך צעקה: "נוגה, תקראי לי כשהפרסומות נגמרות", ואבא התעצבן וביקש ממנה לא לצרוח לו באוזן, והיא אמרה שהיא לא דיברה אליו, היא דיברה אל נוגה, והוא שאל אותה אם היא חושבת שנוגה נמצאת בתוך האוזן שלו שהיא ככה צורחת לתוכה, והיא אמרה שהיא לא אשמה שהיא צריכה לצפות באוזן שלו בזמן שהיא צופה במשהו אחר, אז בבקשה, שלא יתלונן, ואבא כמעט ענה לה, אבל כאן כבר הגיעה האוזן שלו בדיוק לגובה העיניים שלה, והיא שאלה את אמא מה זאת התולעת הזוּ שמתפתלת לאבא בתוך האוזן,
ואני ואמא ענינו יחד שזאת לא תולעת, והיא הסתכלה שוב ושאלה: "אז מה זה? בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה", ונעצה באמא מבט מאשים ושאלה אותה אם אי-פעם ראתה דבר כזה, ואמא אמרה שלא נראה לה, וסבתא הביטה אליה בזלזול ואמרה שזה לא עניין של נראה או לא נראה, פעם היו מנקים אוזניים ובודקים את הניקיון שלהן לעתים קרובות, ולכן לא צמחו בהן תפוחי-אדמה, ואמא תפסה אומץ והביטה אליה בחזרה, אבל סבתא המשיכה במבט הכי מזלזל שלה, שאמר שמאז שאמא התחתנה עם הבן שלה היא גם נושאת במלוא האחריות לאוזניים שלו.
אי-אפשר לדעת איך היה נגמר קרב המבטים שלהן, כי נוגה צעקה לה מהסלון שהפרסומות נגמרות, אז בבקשה, שלא תאחר ואחר-כך תפריע לה בשאלות שלה, וסבתא נטשה מיד את חילופי המבטים עם אמא, ואת האוזן של אבא, וטסה לסלון, ושמענו אותה שואלת את נוגה אם הפסידה משהו, ונוגה ענתה לה: "שְׁשְׁשְׁ, אל תפריעי לראות", ואז עוד צעקה סבתא לאמא שכדאי להתקשר לסבא, כי הוא קוסמולוג בעל שם, ועל כך אמר אבא לאמא בביטול, שאפשר לחשוב שאבא שלו הוא רופא אף-אוזן-גרון.
אבל הוא נראָה דֵי מיואש, וכעבור רגע אמר לאמא שאולי בכל-זאת כדאי להתקשר לסבא, ואמא הסתכלה בשעון בעצב, ואמרה לאבא שלפני רגע הוא בעצמו פסל את הרעיון הזה, אבל אבא הזכיר לה שקודם היא ראתה באוזן שלו יקום שלם, ואמא חטפה ייאוש גם היא ואמרה שהוא ירד לגמרי מהפסים, ושאם אומרים על מישהו שהפָּנים שלו מאובנות לא מתכוונים שצריך להזמין גיאולוג כדי לטפל בו, ובשיא הזהירות הוסיפה שאם באמת צריך כאן מומחה, היא היתה הולכת בכיוון של בוטניקאי או חקלאי.
אבא הסתכל עוד פעם בראי וסובב את הראש בכל הכיוונים ואמר שלא רואים כלום, ואמא אמרה שבדיוק כך היא אמרה לו קודם, ובסך-הכל זה לא כל-כך נורא, סתם תפסנו פאניקה מוגזמת.
"אז מה את מציעה?" שאל אבא, ואמא הציעה שהם ילכו למסיבת ההשקה, ואחר-כך ישתו איזה משקה במקום נחמד, ויחזרו הביתה, וילכו לישון, ועד לבוקר הדבר הזה בטח כבר לא יהיה, ואבא שאל בהתלהבות, "את חושבת?" ואמא אמרה שהיא מקווה, ואבא הביט עוד רגע בראי ואמר שבעצם למה לא, יש הרבה תופעות שבאות ונעלמות, ובבת-אחת הפסיק להתבונן על האוזן, ויִישר לעצמו את העניבה, ואמר בחיוך שהיא דווקא נראית לא רע, וגם אמא חייכה, כי הבינה שבכל-זאת ניצלה היציאה, והם הלכו להם במצב-רוח ממש טוב, שדֵי נדיר שיהיה בו-זמנית לבני-זוג שנשואים שנים רבות,
ובמסיבה אף-אחד לא שם לב לאוזן של אבא, ואולי גם אבא שכח אותה – אבל שכח אותה בפעם האחרונה, כי למחרת בבוקר קפץ המראֶה גם לעיניים של מי שהתאמץ לא להסתכל – כמו שהורים אומרים לילדים שלהם לא לנעוץ מבטים בנכה או במפגר, ודווקא המאמץ לא להסתכל בולט יותר מן ההסתכלות - והראשונה שהתאמצה לא להסתכל, כי פשוט לא האמינה למראה עיניה, היתה אמא, שהתעוררה כמו תמיד לפני אבא, שהוא איש תם וישר, ולכן יָשַׁן שנת ישרים.
היא התמתחה לה בהתפנקות, ועל הפרצוף שלה היה מרוח החיוך הטיפשי שמופיע אצלה תמיד אחרי לילה שהם עושים את כל הרעשים האלה, שלקח לי זמן להבין שהם לא מכאיבים בהם אחד לשני אלא להיפך, כי אחרת למה הפרצוף של אמא דומה לסְמַיילי עד סוף היום? ואחרי שאמא גמרה להתמתח, היא הסתובבה אל אבא, כי מגיעה לו נשיקת בוקר-טוב, והיא התכופפה אליו בעיניים קצת עצומות, עד שפתאום הרגישה דקירה בנחיר והתחילה להתעטש, כי אמא אלרגית לפריחה, וכשגמרה להתעטש,
וניגבה את הדמעות מהעיניים, והתפנתה לבדוק מה דקר אותה, היא הבחינה בו, והוא היה משונה כל-כך, ובלתי-מתקבל-על-הדעת כל-כך, עד שהיא שוב עצמה את העיניים, ושוב פקחה אותן, ושיפשפה אותן כדי לוודא שהיא לא חולמת, כפי ששמעתי אותה מסבירה לחברה שלה תמר, אבל הדבר הזה המשיך לבצבץ מגומת האוזן של אבא, שהמשיך לישון כמו תינוק. ליתר ביטחון הרכיבה אמא את משקפי-הקריאה שלה, והתקרבה אל אבא עוד קצת, ואז היא כבר ראתה בבירור שמדובר בעץ זית זערורי, עם עלים פצפונים וענפים דקיקים, עדינים יותר מהידיים של נוגה, ואם הוא לא היה יוצא מתוך האוזן של בעלה, היא היתה חושבת שהעץ הזה ממש-ממש מתוק.
בני ברבש, 'המפץ הקטן', הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 125 עמודים.
נא להמתין לטעינת התגובות
