אמן זכר יקר, אנא צמצם נוכחותך
עבודת וידאו שיצרה האמנית רקפת וינר-עומר קוראת לאמנים גברים לחתום על חוזה שיחייב אותם להימנע מיצירה שתבסס את העליונות הגברית. דרישותיה המפורטות של וינר-עומר מלוות באקט מוסכם של ענישה ואלימות סימבולית. "השיח בארץ שמרני", היא אומרת
משנתה של סולאנס, שפרסמה שנה קודם לניסיון ההתנקשות את "מניפסט החלאה" S.C.U.M. Manifesto, משמשת את וינר-עומר כמצע לקובלנה עכשווית פעילה לנוכח השליטה הגברית במרחב האמנותי. בעבודת הווידאו נראית וינר-עומר, העלמה הרצחנית, כשהיא מחריבה קטלוגים של אמנים גברים, ביניהם יאיר גרבוז, נחום טבת, שמחה שרמן וגיל מרקו שני. "יש משהו נורא טבעי בלקשקש על קטלוגים", היא אומרת. "זה הדבר הראשון שכל ילד יעשה כשהוא יקבל ספר ליד".
כיף לשרוף קטלוגים של גברים?
"כן. מאוד. יש בזה משהו מלא תשוקה. הקטלוגים שבחרתי הם נורא יפים ומעוררי השראה. יש עם מה לגזור, לקדוח, לשרוף, מקומות ויזואלים עשירים לשחק איתם. לקטלוגים יש הדרה של קדושה, והשקעתי מחשבה במושג של מילה ושל ברית מילה, בהקשר של גבריות. קטלוגים של אמנים נותנים מעמד קאנוני מקדש למילה של הגבר. ההשחתה קוראת תיגר על סדר הדברים או על הטבעיות שלהם".
המניפסט של סולאנס נפתח במילים "היות שהחיים בחברה זו הם במקרה הטוב שעמום גמור, והיות ששום היבט בחברה אינו רלוונטי לנשים, לא נותר לנשים אכפתניקיות, אחראיות ושוחרות ריגושים אלא למגר את השלטון, לבטל את מערכת הכסף, לכונן מיכון מלא ולמוטט את המין הגברי". וינר-עומר נענית לקריאתה של סולנאס לערער את שלטון הגבריות בדרכים שונות, תוך שהיא פונה ישירות לגברים הפועלים בזירת האמנות הישראלית בדרישה להכיר בדורסנות הגברית.
"אני פונה אליך, אמן זכר יקר", כך הקול הקורא מבית וינר-עומר, "בתביעה לשיתוף פעולה מיידי... חוסר היענות מצידך לתביעות שלהלן תתפרש כחזירות שובינסטית גרועה ומסוכנת, או לא תתפרש כלל". רוב האמנים אליהם פנתה אכן שיתפו פעולה, בין אם מחשש שידבקו בהם אישומים
פמיניסטיים מהזן הנוקב ביותר ובין אם מתוך אמונה בצדקת הדרך. כולם, למעשה, חוץ מדורון רבינא. "פניתי אליו כי הוא אמן שמתאים לעשות איתו סוג כזה של חשבון, אבל הוא העדיף שלא להשתתף", היא מספרת.
רשימת התביעות המדוקדקת של וינר-עומר כוללת הסרת סממנים צבאיים מיצירות האמנות, ניקויין מסמלים המעידים על שליטה גברית ("לא תוצג בעבודה בליטה, חומר שפוך שעלול להראות כנוזל זרע. לא תוצג כל צורה ארוכה או מוגדרת מדי") והימנעות מהצגת מרחבים פתוחים "כדי לא לזרות מלח על פצעי נפשן של הנשים שמרחבן מוגבל והן סובלות מבעיות נשימה".
מה היה הטריגר להיווצרה של העלמה הרצחנית?
"פקטורי היא תערוכה קבוצתית בינלאומית שעוסקת בתהליכי ייצור והתקבלות ובמערכות יחסי הכוחות של עולם האמנות. ההשראה לתערוכה היא אנדי וורהול, ואני בחרתי להתכתב עם ואלרי סולאנס, כזווית הולמת לדיון ביחסי הכוח".
וינר-עומר לא יודעת מה גרם לאמנים להיענות לקריאתה ולתת היתר להשחתת הקטלוגים. "בעיניי זה מאוד יפה, זה מראה על יכולת לבחון את עצמם ומעיד גם על חוש הומור", היא אומרת ומוסיפה בחיוך: "אני מקווה שאף אחד לא יתנקם בי בחזרה".
הקערה הרי לא תתהפך על פיה.
"לא. אבל העבודה הזו יכולה לגרום אי נוחות".
עבודות קודמות שיצרה וינר-עומר עם השתמעויות פמיניסטיות רדיקליות עוררו תגובות שונות בקרב גברים ונשים. "היו תגובות מבוהלות, לחוצות. למשל ביחס לעבודה "זין בעין", שהיא פורנו הומואי שעשיתי עליו מהלכים, הפנתה חברה את תשומת ליבי לכך שהבהלה שנזרעה בקרב הגברים קשורה לכך שהזין נכנס לעין שלהם והם לא יכולים לראות באמת את העבודה".
איזה שינוי את מצפה לחולל בשיח האמנותי?
"אני מצפה קודם כל ליצור דיון או להחזיר את הדיון הקיים לרעננות מסוימת ולרוונטיות. הרבה פעמים בדיונים פמיניסטיים או פוסט-פמיניסטיים, גברים טוענים שזה אנכרוניסטי, ושייך לשנות ה-70. אני מצפה שתיעשה חשיבה מחדש על הרלוונטיות של אמנות עכשווית, לדברים הכי חמים בשנים האחרונות. הבינאלה בוונציה הייתה פמיניסטית מאוד, למשל. אלו מהלכים שברור לי שאין
ביחס לרמת הרדיקליות הפמיניסטית בזירת האמנות בישראל אומרת וינר-עומר שמאוד ייתכן שמפלס השמרנות בישראל גבוה מדי. "מצד אחד יש מקום מרכזי לאמניות כמו עינת עמיר, גליה יהב, מעין אמיר ורותי סלע שמייצרות תכנים פמיניסטיים רדיקליים, אבל הזירה היא בכל זאת שמרנית. אני לא יודעת איך זה עובד".
"כן, והקולות האלה לא מצליחים לחלחל בצורה משמעותית לדיון המרכזי. בל הוקס כתבה "פמיניזם זה לכולם", ואני מאמינה שמה שחשוב זה להכניס גם גברים לשיחה. למשוך להם בשרוול, ולהגיד להם שזו החברה שכולנו חיים בה ואסור להם לפטור את השאלות האלה ב'עשו את זה כבר בשנות ה-70'. אז אמניות רדיקליות מתקבלות ומתחבבות, אבל השיח בסופו של דבר נשאר שמרני".
נא להמתין לטעינת התגובות
