הסופר וגיבורו החליטו לא להכריע
ספרו של יותם טולוב "זה שמחכה" ראה אור לאחרונה בהוצאת כתר. טולוב מספר על ר' נחמן, שהיווה מקור השראה גדול ועל הזדהותו עם הילד זיזי, שעולה על רכבת בבוסטון ונוסע לבד לישראל
'צ'ארלי ומפעל השוקולד' של רואלד דאל. לא זוכר למה הספר כל כך קסם לי. אני אפילו לא אוהב שוקולד.
יותם טולוב צילום: יח''צ
והאחרון?
הביוגרפיה שקוונטין בל כתב על וירג'יניה וולף. ליאונרד, בעלה, החליט שהם לא ילדו ילדים כי וירג'יניה לא תעמוד בזה רגשית. עד כדי כך אפשר לאהוב. השורה האחרונה שהיא כתבה היתה עבורו - 'אני לא חושבת ששני אנשים יכלו להיות שמחים יותר משהיינו אנו', חתמה והלכה להתאבד. עד כדי כך אפשר למות.
עם איזו דמות ספרותית היית רוצה להיפגש?
עם ר' מנדלי, מוכר הספרים מ'ספר הקבצנים'. הייתי מצטרף אליו בשיטוטיו בגליציה וברוסיה. פוגש את עלובי החיים של השטייטל. עובר מבדיחה יהודית אחת לאחרת. בוחר כל יום מחדש בהזדהות ולא בלעג.
מה היה מקור ההשראה ל"זה שמחכה"?
קראתי את ספרו המרתק של אליעזר מלכיאל 'מסע אל הסוד' על ר' נחמן מברסלב. ר' נחמן החליט לפתע שהוא נוסע לארץ ישראל. 'כל מה שבביתי אמכור על הוצאת הדרך' אמר ויצא למסע מלא מכשולים. בעקבות הקריאה נולדה בי סצנה: ילד עולה על רכבת בבוסטון ונוסע לארץ ישראל. משם התחלתי לכתוב.
ר' נחמן, אגב, החליט חמש דקות אחרי שירד מהספינה, שהוא השיג את מה שהיה צריך להשיג בארץ ישראל והיה מוכן לחזור.
באיזה רגע הבנת שהספר אכן קורם עור וגידים?
עד לכתיבת הספר ניגשתי לכתיבה כמו אדם שמחליט בפעם המי-יודע-כמה להיכנס לכושר: מתחיל במלוא הכוח ונגמר אחרי קילומטר אחד שזה איפשהו בעמוד עשרים.
לפני שנתיים הכנסתי את עצמי למשמעת ריצה. סיימתי לכתוב
נובלה של 60 עמודים, ותכננתי לכתוב נובלה נוספת, ולשלוח את השתיים להוצאות ספרים. בעמוד 60 של הנובלה השנייה הבנתי שמה שהתחיל כריצה קטנה בגן סאקר הפך למרתון תל אביב. זה גם הרגע שהסיפור נהיה לספר.
עם איזו דמות בספרך את/ה הכי מזדהה?
זיזי. הילד שעולה על הרכבת לישראל. הילד שמדמיין לעצמו כל הזמן תרחישים פסימיים, כי מה שמדמיינים כבר לא יתגשם. הילד שרוצה להיות שליח של רעיונות גדולים ומגלה שהוא בעיקר שליח של עצמו. הילד שאמו אומרת לו שהוא צריך להכריע, אי אפשר להיות גם תמים וגם סקרן. שנינו החלטנו שלא להכריע.
זה שמחכה, יותם טולוב צילום: כריכת הספר
בשלבי העריכה היו לי כמה שותפים משמעותיים, בראשם העורכת שלי, שירה חדד. אבל את הכתיבה עשיתי תחת מעטה של חשאיות. אף אחד, מלבד המשפחה שלי, לא ידע שאני כותב. כנראה שאני מאלה שלא יגלו עד הלידה אם זה בן או בת.
למי היית שמח להעניק את הספר עם הקדשה אישית?
לסבא ולסבתות שלי שכבר לא בחיים. הם היו אוהבים את הספר מבלי שידעו מילה בעברית.
על מי היית רוצה לכתוב ביוגרפיה?
על הבית הקודם שלי. עובדיה סומך 32, נחלאות, ירושלים. הוא ראה לא מעט במאה שנות חייו: משפחות עם שישה ילדים מתגוררים בעוני בתוך חדר אחד. רווקות חרדיות. מוזיקאי עם פסנתר כנף. קורס בפרסית עתיקה. וספר שנכתב על בוסטון רחוקה. בעצם, כן היה לי שותף לתהליך הכתיבה.
נא להמתין לטעינת התגובות
