החזרה הגנרלית של צק ברקמן
צק ברקמן היה הבטחה ענקית בשנות ה-90 אבל אז הוא החליט לנסוע לניו יורק, ולבלות את שמונה השנים הבאות בלומר "לא" כמעט לכל הזדמנות שנקרתה בדרכו. עכשיו הוא חוזר לארץ (עם המבטים המשונים של הבחורות), לטלוויזיה (עם תפקיד ראשי ב"סוזנה הבוכייה" בהוט) ולמקורות (עם כיפה, שעולה ויורדת מראשו חליפות)
נטול חפצים אישיים, במכנסיים משובצים של שרלוק הולמס ובסוודר כבד מדי למזג האוויר האביבי - ברקמן, 33, נראה כאילו נשמט הרגע באקראי לכדור הארץ היישר מגלקסיה סהרורית בחלל. בשיערו הפרוע והמאפיר מעט ובהבעתו המהורהרת, הוא נראה כמו הכלאה בלתי אפשרית בין משורר אלכוהוליסט שנרדם על ספסל בכיכר מסריק לחננה ירושלמי שעדיין מחפש חניה בכחול-לבן.
שום דבר בברקמן לא דומה למשהו שאתם מכירים. אפילו אותה חזות חיצונית משונה שתוארה קודם מקבלת טוויסט בלתי צפוי כשמתגלות העיניים שלו - שני אגמי טורקיז ענקיים וחריגים ביופיים - ולפתע הוא נראה בכלל כמו ויקינג נורדי שקפץ לסיור בלבנט.
הסתירות האלה, המפתיעות, צצות אצלו גם בחזיתות נוספות. למשל, הוא איש דתי באמונתו ובאורחות חייו, אבל לא חובש כיפה. הוא מדבר על שופן בלהט אבל גם מחקה הליכה של תרנגול הודו חיגר באותה תשוקה ממש. הוא מעשן סיגריות אבל גם שותה מיץ גזר. הוא משחק בדרמות טלוויזיה אבל גם בתיאטרון גשר. הוא משוכנע שמשחק הוא הייעוד שלו, אבל גם משיק אוטוטו אלבום עם שירים שיצר. בקיצור, האיש, כמו שאתם בטח מבינים, הוא חתיכת סודוקו למתקדמים.
ברקמן, וממש לא מופרך לטעון זאת, היה אמור להיות היום ליאור אשכנזי. ה-כוכב השרמנטי והכובש של הטלוויזיה והקולנוע הישראליים. תנו מבט אחד ב"סוזנה הבוכייה", המיני סדרה הטרייה (ראשון, הוט 3), אשר נעשתה לפי ספרה של אלונה קמחי, ותבינו מיד שלא מדובר בסופרלטיב מוגזם. ברקמן נושא את כל הסיפור על כתפיו, ומפגין תוך כדי את כל הנתונים הנדרשים: כישרון משויף ומרוכז, צ'ארם וכריזמה נדירים, ואותה איכות חמקמקה שיש רק למי שנולדו להיות סטארים.
אבל ברקמן היה על מסלול הליאור אשכנזי אל המיינסטרים הלאומי כבר בשנות ה-90, כשאשכנזי בכלל לא ידע שהוא הולך להיות מה שהוא. אז למה זה לא קרה בסוף? כי לפני שמונה שנים, בדיוק כשכוכבו החל לדרוך, החליט ברקמן לעזוב הכול ולנסוע לניו יורק כדי ללמוד משחק.
ככה קרה שלפרמיירה של "היה או לא היה", סרטם זוכה האוסקר הישראלי של לינה וסלאבה צ'פלין שבו כיכב בתפקיד ראשי, הוא אפילו לא הגיע כי לא היה בארץ. את ההצעות שהגיעו אחרי שכיכב ב"בעל בעל לב", הדרמה המוערכת שיצרו איתן פוקס וגל אוחובסקי, וב"הצל
אפילו תפקיד ב"אהבה מעבר לפינה" היה לו, כשהסבונייה הייתה בשיא הצלחתה. אבל ברקמן לא מינף אף אחת מהאופציות הרבות שהונחו בפניו, כי הוא פשוט לא היה כאן. "ברור לי שיכולתי להיות היום במקום אחר לגמרי", הוא מודה, "אבל עשיתי בחירות אחרות ואני לא מתחרט עליהן לשנייה. למי שמתבונן מהצד אולי נראה שטעיתי, ונכון שפספסתי פה דברים, אבל אם באמת יש בי כישרון ואני נמצא במקום שאני צריך להיות, הוא ייצא גם עכשיו".
מה רע בללמוד משחק בניסן נתיב, נניח?
"שום דבר, רק שאני רציתי ללמוד אצל מורה שקוראים לו מייקל האווארד והוא במקרה נמצא בניו יורק. אבל תשמעי, זה לא רק הלימודים, רציתי לחיות, לחוות, לראות דברים אחרים. יש אנשים שנוסעים להודו אחרי הצבא. אחרי הצבא מיד התחלתי לעבוד. לא למדתי משחק בבית ספר מסודר, ואחר כך ישר נכנסתי לתיאטרון גשר. באיזשהו שלב, אחרי שלוש שנים שם, היה לי ברור שאני חייב משהו אחר. לא רק מבחינת לימודים, כי הייתה לי תאווה גדולה מאוד להעמיק ולשכלל את עצמי, אלא גם פשוט לנשום. להכיר. להתנסות".
ולא היה לך אכפת לשלם על זה מחיר?
"פשוט לא תכננתי. תמיד היה לי קשה לתכנן במקומות האלה. יש שחקנים שעובדים ככה: הם עושים את התפקיד הזה, כדי שזה יפתח להם את הדלת לתפקיד הבא ואחר כך לתפקיד הבא. אני לא. אני עושה מה שבא לי. לטוב ולרע".
היו רגעים שתהית אם אולי אתה טועה?
"בטח. כל הזמן. אבל לא משנה כמה שאלתי את עצמי, עובדה שמצאתי את עצמי בפועל נשאר שם. היום אני יודע שיש לי קבלות ושלא אכזבתי את עצמי, שלמדתי ועשיתי. שיחקתי שם למשל בתפקיד ראשי במחזמר שנקרא House of Love and Prayer שביים דיוויד שכטר, שעשה גם את 'אופרה בגרוש', שזה הישג לא רע. כך שאני לא מצטער, אם כי יכול להיות שהיום הייתי עושה דברים אחרת".
מה למשל?
"אם הייתה לי פרמיירה היום בארץ לא הייתי עוזב לניו יורק, למשל. זהר (יעקובסון, הסוכנת של ברקמן-א"ל) הייתה מתקשרת אליי מדי פעם לניו יורק ואומרת: רוצים אותך לסדרה/ סרט/דוגמנות, והייתי אומר: אבל אני פה, והיא הייתה אומרת: אבל זה גם חשוב, וזה גם כסף, ואני הייתי אומר: אבל גם לי זה חשוב".
מה חיפשת, בעצם?
"את היכולת להיות יותר מתוחכם במה שאני עושה. לרדת להארד קור של הדברים, ולעבוד עם מישהו שמלומד בזה כדי להבין. רציתי להיות תלמיד, להיות לא יודע, להקשיב למישהו שיש לו טכניקה וניסיון".
אז למה בעצם חזרת?
"כי החיים שלי פה, המשפחה שלי פה. מה גם שלעבוד ולחיות בניו יורק דורש המון ביורוקרטיה וזה לא פשוט. קיבלתי ויזה של אמן שמוגבלת בזמן והייתי שם לפעמים 'שחור', עבדתי באופן לא חוקי. זו הייתה הרפתקה מוגבלת בזמן, ותמיד היה ברור שהארץ היא הבית".
אתה מרגיש שעכשיו אתה הולך לשים גז לקריירה שלך כאן?
"אני תמיד מפחד מההגדרה הזאת. אני מרגיש שאני מאוד מוכן ורעב למקצוע הזה, ושיש לי המון כוח ועומק לתת. לשים גז מזכיר לי אוטו מקרטע, משהו מכני. אתה שם גז, נוסע, לא חשוב לאן ואיפה. ואני, הדבר שהכי מפחיד אותי זה לגלות שאני עובד על אוטומט. אני רוצה לדעת שמה שאני עושה, אני עושה מתוך בחירה, ולא מכוח האינרציה".
התפקיד ב"סוזנה הבוכייה", אם כן, הוא הקאמבק של ברקמן לתודעה המקומית. הוא מגלם את נאור, האמן וסוחר האמנות שמגיע לארץ מניו יורק וכובש את סוזנה ואת אמה המגוננת מדי, ודמותו הספרותית מורחבת כאן ותופסת נפח משמעותי הרבה יותר. "מה שאהבתי זה את הדיכוטומיה - בחור שנמצא בלחץ אטומי כי הוא בחובות עצומים, אבל מעמיד פנים שהכול מצוין ומעולה ושהוא איש העולם הגדול".
על אף שבמציאות הוא צייר די מחורבן ("בסדרה נאלצו להביא לי מורה מיוחד לרישום, ועדיין התוצאות היו מביכות"), האמנות לא זרה לברקמן. למעשה, היא הוחדרה למחזור הדם שלו כבר מינקות. הוא גדל בבית ספוג תרבות לאב שהיה עיתונאי, אם שהיא מורה לבלט ואחות שהיא כנרת. אביו, שאליו היה קרוב מאוד, נהרג לפני עשר שנים בתאונת דרכים. "כשהעוגן הזה הולך ממך, אתה מבין כמה התפקיד שלך בחיים של הקרובים לך משמעותי. כמה יש לך יכולת להשפיע, לעזור, לתמוך".
דווקא בגלל האובדן?
"כן. כי אם למישהו שהיה קרוב אליך היה - ועדיין יש - כזה אימפקט עליך, אתה מבין כמה לך יש השפעה כזו בעבור מישהו אחר, ואתה מרגיש שאתה צריך לנצל את ההווה כדי למקסם את זה. החוויה הזאת מוציאה אותך מעצמך, ועוזרת לך להבין את זה".
מהאב שאיבד למד לבחון את הבחירות שלו, להטיל ספק, לקבל החלטות שמתאימות לו, גם אם הן לא תמיד פופולריות. מהאם למד על מחול ועל כוחה של האמנות. בגיל חמש כבר למד פסנתר. הבילויים המשפחתיים כללו קונצרטים, הצגות, גלריות. זה בלי קשר לעובדה שהוא למד בתיכון לאמנויות בתל אביב. "אני לא מכיר משהו אחר", הוא מושך בכתפיו.
היית רוצה להכיר?
"לא יודע, אני זוכר את הילדות שלי כחיובית וכנותנת השראה. רציתי ללכת לקונצרטים, מאוד אהבתי את זה, וגם את הגלריות והתיאטרון והסרטים. מצד שני, גם מאוד אהבתי את הים והחבר'ה. אני חושב שזה דבר טוב, שגם את הילד שלי הייתי מחנך ככה.
החינוך הזה לאמנות ולהתבוננות אמנותית הוא חשוב. יש ילד שלקרוא מחזות וללכת לקונצרטים יהפוך אותו למהורהר ולקודר, ויש ילד שיוכל להכיל גם את זה וגם לטפס על עצים וללכת לים ולהבריז מבית ספר. אני מסתכל על האחיין שלי, בן ארבע, והוא ילד מוגלי כזה. אחותי גרה בקיבוץ טירת צבי והוא גדל בטבע, בלי נעליים, שיער מתבדר ברוח, מטפס על עצים. ויש שם טווסים! את יודעת? הולכים ככה בלהקה! והוא מדבר איתם, ויש לו גם סוס! ותרנגולות! את קולטת?".
האמת היא שקשה לדמיין את ברקמן, טיפוס מעודן, אינטלקטואל ורומנטיקן, עולה על מגפי גומי ומתחח ערוגות של לפת בדממה זועפת של קיבוצניקים. הרבה יותר קל לראות אותו ספון באיזו ספרייה מעלת עובש, נובר בכתבי ברכט. "אל תעשי ממני כזה כבד", הוא מתקומם, "אני לא רק כזה".
צר לי, אבל אתה כן.
"אני גם, אבל אני פשוט לא טוב בשיחות סתם. אם כבר לדבר שטויות, אז שכל השיחה תהיה שטויות. אבל אם מדברים, אז שלשיחה תהיה איזה משמעות, איזה תוכן".
בטח היית גם תלמיד כזה. חופר בראש.
"את טועה בגדול. הייתי הליצן של הכיתה. היו לי אז מלא אנרגיות, לא הייתה לי סבלנות לשבת בכיתה".
והבנות?
"אויבות, עד גיל מסוים. עד שבכיתה י"א התאהבתי פעם ראשונה באיזו סיגלית אחת. אהבה לא ממומשת, שנידונה לכישלון, ייסורי ורתר הצעיר, עם כל הדרמה. זה היה כמו בסרטים של החנונים, שהיא מגיעה וצועדת במסדרון עם השיער המתנפנף ואתה אומר לה 'שלום!' והיא אפילו לא טורחת לענות לך, ואז אתה נובל לתוך עצמך. הייתי רומנטיקן כזה מהספרים, שמתאהב כל שנייה במישהי אחרת, ובדרך כלל במקרים הכי לא מושגים, כדי שאפשר יהיה לסבול באופן הרואי".
תרשה לי להניח שבנות התחילו איתך הרבה.
"היו גם כאלה דברים, כן. תראי, ברגע שאתה גדל בסביבה אמנותית, אז כולם כאלה מטורפים ודרמטיים והכול חצי אופרות סבון. יש פגיעות ודמעות ומעבירים לך פתקים בשיעור, ואז אתה פותח וכתוב שם: אני מאוהבת בך כבר הרבה זמן. ואז אתה מסתובב לאחור, והיא קופאת במקום, ואתה מסתובב בחזרה, והכול נורא טעון במשמעות. ואז אתה מתעלם, כי אתה נורא נבוך, כי אתה לא באמת רוצה אותה, ואז אתה נהיה אובר נחמד, שזה הכי גרוע, והכול נהיה נורא".
בטוח שברת מלא לבבות.
"עדיין יש לי פטיש גדול ואני שובר כל הזמן. באת לפגישה שלנו עם אופניים או שהם לא שלך?".
זה היה ממש עלוב, הניסיון הזה להעביר נושא.
"מה, נו? רוב הזמן הייתה לי חברה, ובכלל, אף פעם לא היו לי חגיגות פרועות, בניגוד למה שאת חושבת. אני לא אוהב את המקום הזה. כשמסתכלת עליי בחורה במבטים כאלה, כאילו מנסה להתחיל איתי, זה מיד מצחיק אותי. זה לא נעים לי, זה פתטי בעיניי. זה מצחיק".
למה?
"הרבה יותר מושך אותי באדם, וגם בבחורה, העובדה שהוא מורכב. שיש בו משהו שאני צריך לפענח, שיש לי איזו אמביציה להכיר אותו, שאני ארצה לשמוע מה הוא חושב על דברים מסוימים, נקודת המבט הייחודית שלו. זה מה שחזק בעיניי".
את בעלת נקודת המבט הייחודית שלו, אגב, ברקמן כבר מצא. קוראים לה צביה, והוא הופך לחצי אפילפטי כשהשם שלה מוזכר, כי "הבטחתי לה לא להגיד עליה כלום", אבל בסוף מספר שהם נפגשו בירושלים דרך חבר משותף, סוגרים שנתיים יחד, וביוני הקרוב הם עומדים להתחתן.
"זה כמו דאוס אקס מכינה, משהו שהוא מעל החיים, חיצוני, שמגיע ומשנה את הכול. זה תהליך מרגש, שאני לא יכול להגיד לך שאני מבין אותו עד הסוף. זה מסתורי. תמיד חייתי עם עצמי, פרטי, אינדיבידואל, ופתאום לחוות זוגיות ברמה הזו זה מרגש מאוד".
איך הצעת?
"לקחתי אותה לגינה יפה בירושלים וקראתי לה משהו שכתבתי, שבעיניי היה מרגש ודיבר על האיחוד הזה בינינו. מאוד התרגשתי כשקראתי את זה מהדף, זה גם סחט כמה דמעות מהצד השני, ואז התחילו זיקוקי דינור - לא, סתם, נו".
בתקופת התיכון התחיל הרומן של ברקמן עם הדת, שהפך מאז לזוגיות סוערת. היום הוא מנהל אורח חיים דתי ולומד יהדות באוניברסיטת בר אילן. רק הכיפה באה והולכת מראשו מדי פעם. "אני לא משחק עם כיפה, כי זה מונע ממני להשתחרר ולהיות מה שאני צריך להיות. לי זה דווקא מאוד טבעי, ההחלטה להניח ולהוריד אותה לפי התחושה".
ולסביבתך המקצועית?
"התגובה הראשונה היא 'זה לא מתאים לך'. אנשים אוהבים לקבל הכול כפי שהם מכירים, הם לא יכולים להבין שאתה אדם כזה וגם כזה. ואני לא אחד שרוצה לצעוק את זה. אף פעם לא צעקתי את עצמי, גם כשהייתי טינאייג'ר, לא היה לי שיער אדום ועגילים. המרד שלי היה פנימי יותר ושקט. אנשים מתפלאים איך אני יכול להיות גם שחקן וגם אדם דתי, אבל אני חושב שאפשר לשלב. אולי לא כל אחד יכול, אבל אני כן. זה לא קל, אני חושב על זה הרבה ותוהה ומתייעץ ומתעסק בזה לא מעט, אבל אני מאמין שאצליח".
ברקמן גדל בבית מסורתי והלך לגן דתי, כך ש"הדת לא נפלה עליי כרעם ביום בהיר ולא גיליתי את האור. הייתי הולך ביום שישי לבית כנסת ואחר כך למסיבה עם חברים, וזה היה יפה בעיניי, השילוב הזה. בתיכון גם התחלתי להניח תפילין. הייתי רץ בהפסקות להניח תפילין בבית, כי גרתי קרוב, או בבית של חבר".
יש סיכוי שתלך עד הסוף, שתתחרד?
"אדם מתחרד כשהוא מרגיש שהוא לא עמוק מספיק, ואני לא מרגיש את זה. להפך. אני רוצה להתקדם במקצוע שלי דווקא מתוך המקום שבו אני נמצא, לחיות בעולם שבו השם שם אותי, עם חברים שלי, החילוניים, ולנסות לשלב. בינתיים זה מצליח".
נא להמתין לטעינת התגובות
