לי טריפון כובשת
לי טריפון רחוקה בערך שנייה מלהיות הבחורה הכי נכונה בשטח. בקרוב הפנים שלה יצוצו על מסך הטלוויזיה, בקולנוע, בקטלוג אופנה וכמובן, במדורי הרכילות. ועוד לא אמרנו כלום על זה שהיא אוחזת בחנות בגדים, שהיא סולנית להקת האינדי "אטליז" ושהיא נראית מיליון דולר. חשיפה ראשונה
טריפון, 28, היא הדבר החם הבא, זה שלרובכם עוד לא יצא לשמוע עליו. אבל בקרוב מאוד תתרגלו לראות אותה מציצה אליכם מעל הבמה, ממסך הטלוויזיה, בצילומי אופנה ובתמונות פפראצי. וזה לא פלא, כשלוקחים בחשבון את העובדה שהיא הסולנית של להקת הרוק האלטרנטיבי "אטליז" ונחשבת לאחת הזמרות האיכותיות בתחום המוזיקה האלקטרונית; שבבעלותה חנות הבגדים "קושקה", שמציעה בעיקר שדרוגים לבגדי וינטג'; שהיא מובילה את קטלוג האופנה של "קאלה" ושהיא עומדת לשחק בסדרה החדשה של אילן שושן בערוץ 2 (לצדו של נתי רביץ), תפקיד שיהווה את טבילת האש שלה בתחום המשחק. בקיצור, מדובר במישהי שרחוקה בערך שנייה מלהיות הבחורה הכי נכונה בשטח. וגם בסוג של הפרעת קשב וריכוז.
"הפרעת הקשב זה לגמרי נכון", היא אומרת, "אני באמת עושה המון דברים. אבל כל הדברים שאני עושה יוצאים נשכרים אחד מהשני, כי זה פותח את הראש ומוציא אותי מתוך עצמי. כשעסוקים, אין זמן לשקוע בתוך שטויות. צריך לקום ולעשות, אז קמים ועושים".
והעשייה כוללת גם ניחוחות חו"ל. להקת "אטליז" מופיעה ברחבי אירופה, ובשנה שעברה הקליפ הראשון שלהם, "אט רקטיב" (בבימויים של יובל ומירב נתן), שקטף את המקום הראשון בקטגוריית "קליפ האנימציה" בפסטיבל האנימציה הישראלי "אסיף" לשנת 2007, היה הקליפ הישראלי הראשון ששודר ברוטציה גבוהה ב-MTV אירופה. לאחרונה חזרה הלהקה מסיבוב מוצלח בברלין.
"סגרנו שם עם לייבל תקליטים גרמני", אומרת טריפון, "ועכשיו נצא בכל הארצות דוברות הגרמנית. משמיעים אותנו שם הרבה ברדיו וזה בונה לנו את הטור הבא באירופה. במקביל, התקבלנו לתחרות הסרטים העצמאיים Babelgum, שמנהל הבמאי ספייק לי, בקטגוריה של סרטוני האנימציה, עם הקליפ Hey שיצר הגיטריסט שלנו שהוא גם אנימטור מוכשר, גיא בן שטרית. לפני יומיים התבשרנו שזכינו".
מזל טוב!
"כן, זה די מדהים. בדרך כלל בתחרויות האלה אתה רק מוחמא ונדהם מעצם זה שהתקבלת מתוך משהו כמו 17 אלף הגשות, ואני לא מגזימה. אתה ממש לא מתכנן לזכות. אנחנו מקווים שזה יהיה סוג של כניסה לשוק האמריקאי. לא משנה כמה אתה מצליח במקומות אחרים בעולם, השוק האמריקאי מתנהל כמו בועה וקשה נורא לחדור אליו".
טריפון לא נותנת לזוהר ולהצלחה בחו"ל לבלבל אותה. את השבת שלפני הריאיון, למשל, העבירה בעשיית חשבונות שקשורים לחנות הבגדים שלה. "ברור שיש פרדוקס בין היצירה לבין היומיום", היא אומרת, "מצד שני, אם אשב כל היום בבית ואתעסק עם עצמי, יהיו לי פחות אינפוטים ורפרנטים להכניס לתוך המוזיקה. אני מרגישה שהמוזיקה היא כמו משפך שמרכז לתוכו הכול ושכל חוויה שעוברת עליי בחיים, חיובית או שלילית, מעשירה אותי כמוזיקאית".
לדעתך, מה יותר מעודד יצירה - חוויות טובות או רעות? סבל או אושר?
"זה כמובן תלוי בבן אדם, יש אנשים שיותר קל להם ליצור ממקום מאושר ורגוע, ויש כאלה שיוצרים רק מסבל ומכאב. אבל יש לי תיאוריה בעניין הזה: יש פה הבדל בין נשים לגברים. לנשים, לדעתי, יותר קל ליצור ממגוון של רגשות כי נשים, על פי רוב, מתקשרות את הרגשות שלהן יותר בקלות. את כל קשת הרגשות.
גברים
היית מגדירה את התקופה הנוכחית בחייך כקשה או כקלה?
"תקופה מאתגרת מכל הכיוונים. יכולתי בקלות להתבאס מכמה שקשה לי אבל, וזה אחד הדברים שלומדים ביוגה, אתגר וסבל זה לא אותו דבר. אני מנסה לבחור באתגר ולא בסבל. אני בעיקר נהנית מהאדרנלין שביצירה. אני שוקעת דווקא בתקופות יותר רגועות".
בישראל יותר קשה לשרוד כמוזיקאית מאשר בחו"ל. מה גם שאתם מתעקשים לשיר באנגלית.
"זה יותר קשה, השוק יותר קטן, יותר שמרן, יש פחות אופציות כלכליות, ישראל היא מקום קשה לאמנים. זו אחת הסיבות שאנחנו שרים באנגלית - אנחנו מכוונים לשוק גדול יותר מבחינת הפוטנציאל, השוק העולמי. סיבה נוספת ומאוד פרוזאית היא שמבחינתי אנגלית היא שפת אם, משהו בכתיבה פשוט יוצא לי יותר נכון באנגלית.
בארץ זה נתפס כאיזו הצהרה, אבל זה לגמרי מהסיבות שאמרתי. לא שמתי לב שבגרמניה עושים סיפור כשמישהו גרמני שר באנגלית ולא בגרמנית. אולי יש בזה משהו טוב, מכיוון שהקושי להתפרנס פה מאמנות מוביל אותי לעשות את כל שאר הדברים-להחזיק את החנות, לעשות את הקמפיין, לכתוב ג'ינגלים וכך הלאה".
איך מאזנים בין כל העיסוקים?
"אשטנגה יוגה. יש את היוגה של להרגיש ולהתחבר, לעצום את העיניים, ורוחניות וכל זה-שאם אני עושה בא לי למות. ויש את האשטנגה, שזה יוגה של היפר-אקטיבים שהמוח שלהם כל הזמן רץ ושחייבים להיות בתנועה. אני עושה את זה באדיקות של מחלת נפש כבר ארבע שנים, שלוש פעמים בשבוע לפחות. אם לא, אני מתחרפנת".
"אטליז" שייכת לדור הבא בתחום להקות הרוק. לא עוד מוזיקאים בלתי מגולחים ובלתי מקולחים שכותבים שירים בביבים ומתאבדים על הגיטרה, אלא חבר'ה אינטליגנטים ושנונים ששולטים ברזי ההייטק, השיווק והסטיילינג לא פחות מאשר באקורדים ובקיצור, מתוקתקים בעליל. אבל המוזיקה עדיין מוגדרת רוק-אינדי. כשאני תוהה באוזני טריפון אם אין סתירה מסוימת בין הדברים, אם ההתעסקות בלוק לא עשויה לפגוע בהתעסקות במוזיקה, היא משיבה שהשאלה אכן מטרידה אותה.
"החיבור בין אופנה למוזיקה היה לי תמיד נורא ברור ונורא חשוב. כשאתה פרפורמר, לא משנה מאיזה ז'אנר, הבגדים שאיתם אתה מופיע הם חצי מהבחירה האמנותית שלך. גם אם אתה בוחר להופיע בעירום, זה סוג של החלטה. ברור שיש לי חששות שהדגש שלנו על הוויז'ואל יבוא על חשבון המוזיקה, גם מבחינתנו וגם מבחינת הקהל, אבל חייבים ללכת עם הזמן שבו אנחנו חיים. זה לא שנות ה-70, כשהדגש היה רק על המוזיקה ועל הצליל הטהור. אנחנו בשנות האלפיים, זה עולם חזותי. צריך למצוא את הדרך לעשות את ההתאמות שייחודיות לך ושאיתן אתה יכול לחיות, אבל בלי להישאר מחוץ למה שקורה".
טריפון גדלה ברמת חן והתגוררה בילדותה במשך כמה שנים בדרום אפריקה. אביה היה רב חובל בצי הסוחר ואמה הייתה רקדנית בלהקת "בת שבע", " כך שיצא לי גם להפליג הרבה וגם להסתובב לרקדנים בין הרגליים", אמרה בריאיון בעבר. "ענייני השירה והכתיבה התחילו בהפלגות, הייתי ממציאה חמשירים וסיפורים ומזמזמת אותם כדי להעביר את הזמן. זה התפתח בצורה רצינית יותר בתקופת התיכון".
ב-2005 הצטרפה ללהקת "אטליז", שכבר הייתה קיימת ארבע שנים. היא הבחורה היחידה שם, סביבה חמישה גברים, ולדבריה זה לגמרי חלק מהכיף. "אני אוהבת סרטי בנים, אני אוהבת להיות מוקפת בבנים. לא שאין לי חברות, אבל יש משהו ביצירה, כשאת בת יחידה בין בנים, שהוא דווקא מאוד מגונן ופשוט. אין שום תחרות, או כעס, או מרירות סביב השאלה מי בולט יותר ומי פחות, כי הבולטות שלי מתקבלת מעצם היותי אישה. אני חושבת שזו הצורה הכי טובה ליצור בה, כי בלהקת בנים נהיים קרבות תרנגולים על אגו גברי, ובלהקת נשים נהיית תככנות בלתי נסבלת. בת בין בנים זה האיזון המושלם".
אגב יחסי בנים ובנות, בשלוש השנים האחרונות מנהלת טריפון זוגיות צמודה עם אריאל ברנסון, 31, פרסומאי ב"אדלר חומסקי אנד ורשבסקי". לדבריה , אחרי שנים ארוכות של עשיית "כל השטויות האפשריות" עם גברים, היא מרגישה שסופסוף מצאה את המנוחה והנחלה. זאת למרות שלמרבה האירוניה הוריה נפרדו ממש לאחרונה.
"אתה לא חושב שזה ישפיע עליך", היא מחייכת, "כי אתה כבר גדול ועצמאי, אבל ברור שזה משפיע. למשל, אין כבר ארוחות שישי. הארוחות המשפחתיות התחילו רק בשנים האחרונות, כשאבא הפסיק להפליג, ועכשיו שוב לקחו לי אותן. יש בזה משהו עצוב, אבל אני ביחסים טובים עם שניהם ואם הם מאושרים אני מאושרת".
זה השפיע גם על הזוגיות שלך?
"אני מניחה שחוסר היציבות שהיה בזוגיות שלהם השפיע על חוסר היציבות שהיה ביחסים שלי עם גברים לאורך השנים. אבל יש נקודה שבה מתבגרים ומתנתקים מההורים ומייצרים את המציאות שלך, שטובה לך. ההוכחה לזה היא היחסים שיש לי היום".
בעברה של טריפון גם קריירת דוגמנות קצרה, בגילאי 18-20, שנקטעה בדרמטיות עקב תאונת נפילה מסוס באימון רכיבה באוסטריה, תחביב שלה מילדות ועד היום. התאונה נגמרה בזעזוע מוח, אובדן זיכרון זמני, צלקת מקסימה ליד העין, אשפוז ארוך והבנה שמישהו מנסה לשדר לה משהו לגבי הבחירות שלה בחיים.
"עשיתי את הטיול האירופי הרגיל של דוגמניות מתחילות", היא נזכרת, "מילאנו, פריז, דירה עם עוד ארבע דוגמניות טיפוסיות - זאת שעושה סמים, זאת שמזדיינת וכך הלאה. ואז התגלגלתי לווינה לכמה שבועות של אודישנים. שם התחלתי להתחרפן. אתה גם לבד, רץ כמו מטורף מאודישן לאודישן, כל הזמן מדברים איתך על שטויות - צלמים, מאפרים, שיער. הייתי חייבת הפסקה, אז הלכתי לרכוב, שזה משהו שתמיד אהבתי לעשות, ובאימון השלישי עפתי מהסוס. זה היה לגמרי טוטאל-לוס, ממש דומה למה שקרה לכריסטופר ריב. וזה עצר את קריירת הדוגמנות שלי".
למה עצר?
"טכנית, כי לקח הרבה זמן עד שהתאוששתי והפנים שלי חזרו להיראות נורמליות. בהתחלה גם הייתי משותקת מהאגן ומטה. מעבר לרמה הטכנית, באמת הרגשתי שזה סוג של קריאת השכמה. התאונה קרתה ממש לפני בוקינג לעבודה הכי גדולה שהייתה לי עד אותו רגע.
אם מדברים על קארמה, הייתה לי ממש חוויה חוץ גופית, ראיתי את עצמי מלמעלה כמו בזום אאוט ופתאום זה הרגיש כאילו מישהו מלמעלה אומר לי: תקשיבי, זה לא המקום שלך, התבלבלת גברת, תלכי לכיוון ההפוך. משם היה לי ברור שהמוזיקה זה הדבר העיקרי שאעשה בחיים, כי הם פשוט קצרים מדי, ושאני צריכה להפסיק לעסוק בדברים שגורמים לי לעוף מסוסים ולסדוק את הגולגולת".
אז היום את לא רוכבת?
"בטח שכן. חזרתי לרכוב כמה שיותר מהר, אבל הפסקתי לדגמן".
אבל עכשיו, במידה מסוימת, חזרת לעולם הזוהר. את מצטלמת לקטלוג של "קאלה" ולסדרת טלוויזיה, ויש גם דיבור על תפקיד בסרט חדש של אבי נשר.
"אני חוזרת ממקום אחר לגמרי. היום אני הרבה יותר מבוגרת ובשלה, ואני יודעת מה חשוב לי ומה פחות. אני לא מגדירה את עצמי דרך ההופעה בסדרה בערוץ 2 או דרך הדוגמנות. הדגש שלי הוא על המוזיקה ושם אני שמה את הנפש שלי. הדברים האחרים הם מהנים וכיפיים, אבל הם לא העיקר.
אני לא מתיימרת להיות שחקנית או אפילו דוגמנית, אלה שני מקצועות שדורשים הרבה מיומנות ושיש לי כלפיהם הרבה כבוד. אני בקושי קוראת לעצמי מוזיקאית. להגדיר את עצמך על פי משהו שאתה עושה, זה לא טוב. אני עושה את מה שאני עושה כי אני אוהבת וכי מתחשק לי. זו הגדרה הרבה יותר רחבה, שנותנת הרבה יותר שקט נפשי וחופש".
את על סף מהפך ממוזיקאית אינדי בועטת ליקירת הפריים-טיים. חוששת לאבד את החדות ואת העצמאות?
"ברור שהיה לי פחד, אבל אמא שלי החכמה הרגיעה אותי במשפט בנאלי, אבל נכון. היא אמרה לי: פשוט תעשי את שלך באמונה שלמה והכול יסתדר לך. והיא צודקת. הרי לעשות תפקיד בערוץ 2 או קטלוג אופנה לא צריך לגרום לשינוי במוזיקה שלי. וגם פריים-טיים זה לא בהכרח רע. הכול שאלה של מינונים.
החדש שלנו, שאנחנו עובדים עליו, אנחנו מנסים להיות יותר קומוניקטיביים מאשר בקודם, מבלי לאבד את הייחוד שלנו. התבגרנו והבנו שזה לא שחור או לבן. וכמו בכל התבגרות, יש אלמנט של עצב, כי כשמתבגרים מוותרים על דברים, אבל מרוויחים דברים אחרים".
נא להמתין לטעינת התגובות
