ראשי » תרבות » תיאטרון ובמה » תיאטרון

השחקנית מיכל שטמפלר אוהבת זוגיות

תאטרון, טלנובלה, קולנוע (הסצנה ההיא במקווה, עם אניה בוקשטיין). זוגיות סדרתית גועשת, אודישנים מביכים לפרסומת של יוגורט, בור שמעיב על הנשמה. משהו בוער וסוער שם, מאחורי משקפי החנונה שמיכל שטמלר מרכיבה בתור הסבתא'לה מ"דני הוליווד"

כמו כל היצורים המופנמים, גם מיכל שטמלר מצוידת בתת מודע מסוכסך. קחו, למשל, חלום מכונן אחד מחייה, שיש בו את כל המרכיבים של פסטיבל סאנדנס לקולנוענים ממושקפים עם סטיות: גורד שחקים עצום, גווייה שצונחת מהקומה העליונה ונמחצת על המדרכה בעוצמה, גבר יושב במרפסת ולוגם בשלווה כוס יין, כששטמלר, בחלון אחר, מקפלת בגדים כאליבי. בתחתית הבניין ניצבים שוטר, רוצח שמאיץ במנוסה, ומכשיר משונה בצורת שמונה, שעימו לופת השוטר את צווארו ואת צוואר הרוצח.

"ואמרתי", מקנחת שטמלר, "שזה היה ממש מוזר". בעצם, אפשר היה להיבהל מכל פרט בחלום הזה. החל מהגופה המעופפת, וכלה בצורך של שטמלר להפגין תמימות. אתם מבינים, שטמלר היא שחקנית איכותית ומוכשרת, מאלו שכל פעם שהן מתבטאות, נראה כאילו המחשבות שלהן מתאגרפות.

היא מנגנת שופן, כך שהיא רגישה, והיא עושה פילאטיס, אז היא גם גמישה. אבל הכי חשוב, היא מנוסה באנליזות. פעם היה לה פסיכולוג עיוור, שלימד אותה שהמשפט "זה היה ממש מוזר", הוא המפתח להבנת החלום. "השוטר הוא הגוד גאי שבא להציל את העולם מהרוצח", היא מפענחת. "אז המשמעות היא שכדי לתפוס את הרע צריך לקשור אותו לטוב".

כבר הרבה זמן ששטמלר, 30, מהדסת על קורה צרה בין רע לטוב. היא מנסה לשמור על שיווי משקל. היא הולכת לטיפול, לדיקור, ליוגה. אבל לפעמים, כשהרוח משנה כיוון, היא מתרסקת. "על הבמה זה הכי בטוח", היא אומרת. "שם אין לי בעיה לחשוף את עצמי, כי זאת לא רק אני, זאת הדמות, וזה מה שהכי דפוק. זה קטע שמאוד העסיק אותי מאז שאני סטודנטית, וזה ימשיך להעסיק אותי, הדבר הזה שכשאני בסערת רגשות, יש לי הצגה טובה. אבל אז נוצרה לי מין התניה כזאת שאני צריכה את הסבל, שבעצם אני אפילו תלויה בו כדי ליצור.

"באמת, לפעמים יש לך תחושה שאת ממשיכה להיאחז בסבל, או מעצימה אותו, כי זה החומר שממנו את יוצרת. כאילו יש לי איזה בור בלב, בדידות קיומית כזאת שלא תלויה בכלל במצב. אני מרגישה אותה הרבה על הבמה, בכמה שניות לפני שההצגה מתחילה, ואני מסתכלת על הפנסים, על האור הזה".
אבל כמו עש מותש, גם שטמלר נמשכת לאור למרות הידיעה שתוכל, בכל רגע, לעלות בלהבות. וכשזה קורה, יש קורבנות. תשאלו את פיני טבגר ותומר שרון, רסיסים מהאקסים שלה.

מיכל שטמלר, שחקנית תאטרון ("עלמה ורות", "הבנאליות של האהבה"), קולנוע ("הסודות") וטלוויזיה ("דני הוליווד"), לא תמיד היתה זרם תודעה. הוריה הם מהנדסים מיוחסים שעלו לחולון ממולדביה, אחיה הוא איש הייטק מעונב, חבריה בתיכון ממגמת הפיזיקה חשבו שדרמה זו דרכו של אלוהים להגיד שהמעבדה סגורה. שטמלר, בהתאם, תכננה על לימודי רפואה או פסיכולוגיה, משהו שמרני וקונבנציונלי, שמצופה מנערות הגונות ונבונות מסוגה. "היה לי חשוב לרצות", היא מסבירה, "להיות בסדר, ובאמת הייתי בסדר, הכי בסדר - נהייתי 'הבעייתית' בגיל הרבה יותר מאוחר".

הכל השתנה כשהגורל החליט לעשות תרגיל נוסח מולייר: חברה רצתה ללכת לבחינות לתאטרון צה"ל, שטמלר התלוותה. היא התקבלה, החברה לא. ההמשך קצת השתבש קיומית, היא ניסתה פעמיים להתקבל ללימודי החלומות שלה בניסן נתיב, ולא הצליחה. לבסוף נרשמה ללימודי תאטרון באוניברסיטת תל אביב.

"בשנה הראשונה היה לי

קשה. כל הזמן סחבתי את הכישלון ההוא, והיתה תחושה שבאו כל מיני אנשים שלא התקבלו לבתי ספר אחרים", היא מספרת. "את אומרת היי, אולי אני לא במקום הנכון? לימודי המשחק די מוציאים לך את הקרביים, כאילו לוקחים לך את כל האיברים הפנימיים, הופכים אותם לקוביות ובואי נראה מה יקרה, זה יכול מאוד לטלטל. לא הייתי בטוחה שזה מה שאני רוצה לעשות. אבל שנים אחרי, בהצגה בחאן, ניסן נתיב ז"ל לחץ את ידי ואמר שעשיתי תפקיד מדהים. אז הזכרתי לו, והוא לא זכר. הוא אמר'נו, טוב, גם אנחנו עושים טעויות'".

לתאטרון החאן היא הצטרפה מיד בסוף לימודיה, לאחר שהבמאי מיקי גורביץ' צפה בה בהצגת הסיום. "אני זוכרת שאמרתי לחברה שלי'וואו, הבנאדם שהכי הייתי רוצה לעבוד איתו בארץ זה מיקי גורביץ', זה החלום שלי'. ואחרי כמה ימים מתקשר אליי מישהו, אומר לי 'שלום, אני העוזר של מיקי גורביץ', הוא רוצה להזמין אותך לאודישן לחאן'. לא האמנתי שזה קורה לי. הוא מתקשר אליי, כשלפני כמה ימים רק אמרתי את השם שלו! זה הכי, את יודעת, 'הסוד' - הייתי באוויר הפתוח, אמרתי לשמים את השם, והוא הביא לי".

השם נתן, שטמלר לקחה. הכל. "בהצגות הראשונות הייתי שותה איזו כוסית עראק, וזה היה מחמם לי מבפנים וקצת מרגיע אותי", היא חולקת. "היתה גם תקופה שעישנתי ג'וינטים כל יום והפסקתי עם זה, אבל פעם עישנתי לפני הצגה בעכו. היו שם קטעי תנועה מדויקים שאם את לא דבקה בהם זה הופך את כל התמונה מיצירת מופת ייחודית ומעודנת למסיבת סיום חובבנית - זה היה מאוד מביך.

"לפעמים נדמה לך שיש בזה השראה, אבל הבעיה שזה עובר אחרי דקה וחצי ואז את אומרת לעצמך' או-קיי, זה וזה לא הולך ביחד'. היום אני יכולה להיות במצב רוח מעולה, מאוהבת, לבוא ולבכות את נשמתי על הבמה. אני כבר לא שמה רימל, נגיד, כי כל הפנים שלי נהיות שחורות".

זה יפה, דרמתי.
"לא, אבל מיד אחרי יש לי סצנה של 'היי, מה העניינים?'. לא פרקטי".

ואז הגיע התפקיד הראשי בסרטו של אבי נשר, "הסודות", שבו שטמלר, כחרדית לסבית, נדרשה להתפלל ולהתערטל עם אניה בוקשטיין במקווה. שזה אמנותי, מבחינה דרמטית, וחושפני, מבחינה פרקטית. "ההתחלה היתה מאוד טובה בשבילי", היא מספרת. "אבל אחר כך היו הרבה סערות ובלבולים ועוד בלבולים, גם מבחינה מקצועית, היתה שם טלטלה.

"הייתי על סט מפואר ואמרתי אין, זהו, מעכשיו אני הולכת לבחור את התפקידים שלי, סביר להניח שאני לא אצטרך לעשות אודישנים-סתם, אני מגזימה, אבל היתה לי תחושה שזה הולך לפתוח לי את הדלתות. באמת זאת היתה קפיצת מדרגה, אבל אז פתאום זה נגמר. את חוזרת לחיים, ואין כלום".

היא עברה מתאטרון החאן לתאטרון בית ליסין, והתקבלה לתפקיד אהובה, סבתא במשקפי קרן חנוניים - רק בצעירותה, ב"דני הוליווד", דרמת המסע לעבר המוזיקלית (החלה השבוע, כל ערב ב-20:20 ב"יס ישראלי") שעונת האייטיז החדשה שלה מפגישה בין רן דנקר, מייקל ג'יי פוקס וסמנתה פוקס. אבל שטמלר, שתמיד סבלה משיפוטיות עצמית מאזוכיסטית, איבדה את השלום והביטחון שלה עוד באודישנים.

"אל תשכחי שמגיל 20 אני עושה אודישנים, וכמובן שלא עברתי שום אודישן עד 'הסודות'", היא אומרת. "אחת ההרגשות המגעילות ביותר זה לצאת מאודישן לפרסומת ולהרגיש שלא הצלחת, באודישן לפרסומת! יש מין התכוננות כזאת.

"האודישן באחת עשרה, אז אני אקום בתשע, אחפוף את השיער, אתאפר, ולילה לפני זה אני אחשוב מה אני אלבש, וכל זה בשביל אודישן לפרסומת! אחר כך אני אבוא ואחכה ואהיה במתח, ואז אני ארגיש שאני לא מצליחה עכשיו לבצע את הפעולה הזאת, של לאכול יוגורט. בגלל זה אני שמחה שיש לי את התאטרון. אני גם חושבת שיש לי איזה קושי לעשות אודישנים לטלנובלות. הרבה פעמים אני מנסה. אני אומרת לעצמי די, תהיי קלילה, תגידי 'כזה' ו'כאילו' ו'מגניב', שכתובים בטקסט. ולא. אני חושבת שאני משדרת אנטי, משהו כזה".

רגע, כן התקבלת-ל"דני הוליווד".
"זה משהו אחר, כי יש שם איזו קריצה. גם מבחינת הדמות שאני עושה שם, אהובה. ונבחנתי גם לדניאלה, הדמות הראשית, וקצת הרגשתי ככה כשנבחנתי אליה, שאני לא מתאימה. תשמעי, כשהייתי סטודנטית הייתי כזאת אידאליסטית, שהייתי בטוחה שכשאני אסיים את הלימודים אני הולכת לחיות בקומונה ולעשות תאטרון במקום נידח בצפון. וכשהתקבלתי, היתה לי התלבטות אם לעשות את הדבר האסור שנקרא טלנובלה, אבל בדיעבד אני ממש שמחה. כי למדתי הרבה, שרתי שירים, התאהבתי בתומר (שרון, האקס שלה-לב"י), ועד שאגשים את חלום הקומונה, בינתיים אפשר להתנחם במסך פלזמה, במסעדות שף ובמלא תכשיטים".

נכון, אבל את ותומר גמרתם, ואתם עוד משחקים זוג. לא סיוט?
"טוב, קודם כל היו לנו כמה שיחות איכותיות לא מזמן, אני מאחלת לו הכי טוב שבעולם ואני בטוחה שגם הוא מאחל לי. אבל זה די מורכב, לשנינו זה לא קל. כשאנחנו מצלמים סצנה שבה אנחנו זוג, אז כל הזמן קופץ לך איך לפני שנה, כשהיה 'קאט', התחבקנו והוצאנו את העיניים לתיאורן ולצלם, ועכשיו לא. גם כל הדברים שבזכותם התאהבתי בו עדיין שם. החן שלו, הכריזמה, ההומור, וזה לא שלי יותר".

בהצגה החדשה והמשובחת של בית ליסין, "הבנאליות של האהבה", מגלמת שטמלר את חנה ארנדט בצעירותה, הפילוסופית היהודייה?גרמנייה שסיקרה את משפט אייכמן, שטבעה את המונח "הבנאליות של הרוע" בהקשר הנאצי, ושניהלה רומן עם הפילוסוף מרטין היידיגר. אבל שום דבר לא היה בנאלי ברומן הסוער והמפוקפק הזה. היידיגר לא רק היה המרצה שלה, ולא רק היה המרצה הנשוי שלה-היידיגר היה המרצה הנשוי והנאצי שלה. קחו את כל זה, הלבישו על עודד קוטלר המצוין, תנו לשטמלר לפתות אותו בקומבינזון, בזקו מעל קצת שארם של קובי ליבנה והרבה לאורה ריבלין מהפנטת (ארנדט הבוגרת). התוצאה : קיטי היקרה הצטמררה.

"טוב", מסכמת שטמלר. "בסופו של דבר, אחרי כל התאוריות הפוסט מודרניסטיות של היידיגר, מאוד התחבטנו בשאלה, מי הם ארנדט והיידיגר? כי מצד אחד הם הגדירו את עצמם כאנשים מאוד הומניים, ומצד שני הם היו די פוצים. ועדיין, הם הסתכלו אחד על השני בצורה שחוצה כל סטטוס, כל אחד מהכיוון שלו, זה דורש כל כך הרבה אומץ. היה משהו אובססיבי באהבה שלה אליו, היא נישאה פעמיים והמשיכה להיות איתו בקשר, למרות הכל, וזה מה שמדהים, זה ממש לא רציונלי".

זה קרה לך?
"היו לי יחסים עם מישהו שהיה פי שניים מהגיל שלי. אני הייתי בת 27 והוא היה בן 54. היינו יחד כמה חודשים, אבל חוץ מהיחסים הרומנטיים בינינו, היו לנו יחסים אחרים לגמרי, אנחנו חברים טובים עד היום. הערצתי אותו, הרגשתי שאני גורמת לו להרגיש צעיר, ושהיה בינינו חיבור מאוד חזק למרות הפער, ולמרות שידעתי שזה נורא לא טבעי וקיצוני ועובר איזשהו גבול. אבל בגלל החיבור הזה שהרגשתי, לא הרגשתי שאני צריכה מאמץ כדי להסיר את המעצורים. ובאיזשהו שלב אמרתי לעצמי טוב, זה לא מתאים לי, אני רוצה מישהו צעיר. אני רוצה מישהו שילך איתי יד ביד ונגדל ביחד. היה שם משהו שהרגיש לי לא שוויוני קצת. היה חסר משהו היולי כזה, משהו פחות יודע על החיים".

זה נראה לך מעוות?
"כשהייתי שם, לא. גם היום זה לא נראה לי מעוות. נראה לי שיש בזה משהו לא נכון בשבילי. מה שכן, אז היה לי נורא חשוב שזה יהיה בסוד, נורא פחדתי ממה יגידו. והיום מאוד התקדמתי בקטע הזה. בסדר, היום אנחנו לא ביחסים, אבל היום כשאני אצא איתו למסעדה אני אשב איתו מחובקת, כי על הזין שלי מה יגידו. אבל אז זה גם היה סודי כי עבדנו ביחד".

די , במאי ושחקנית? יו, את קלישאה!
"שלוש נקודות. אבל דווקא מהבחינה הזאת היה לי קצת קשה לתת בו אמון. כי אני יודעת שהיו לו מערכות יחסים עם בנות צעירות לפני, הרגשתי עוד אחת. כל הזמן אמרתי רגע, אתה באמת מאוהב בי, למה בי?".
 

ולא חשבת שקיבלת את התפקיד בגלל זה?
"חשבתי, אבל זה לא כל כך משנה, כי קשה להפריד. הוא נדלק עליי, בסדר, הוא לא היה מתאהב בי אם הוא לא היה חושב שאני שחקנית טובה. בכלל, בשבועיים הראשונים של החזרות הוא כל הזמן ירד עליי, הייתי בטוחה שהוא מבין שהוא עשה טעות נוראית ושהוא הולך להעיף אותי. וזה התחיל להתהפך כשיום אחד הוא אמר לי 'מה זה כל הידיים האלה? מה את עושה איתן? תירגעי עם הידיים האלה!'. ואמרתי לו 'מה, זה לא טוב? אני דווקא חשבתי להביא גם בובה ולעשות קטע שלם עם ידיים'. ופתאום הוא התחיל לצחוק. וברגע שהתחלתי לענות לו, משהו כנראה השתחרר.

"היינו עושים חזרות גם לבד, מדברים הרבה, ולאט לאט התחלנו להתקרב כאנשים. אבל בבית התחלתי להתרחק מהחבר, ואחרי שנפרדנו הייתי שבורה, והוא היה כמו פסיכולוג כזה, נורא ניחם אותי. כל כך האמנתי שמצאתי את אהבת חיי, וכשזה התמוסס זה שבר אותי. אמרתי, אז איך אני יכולה עוד פעם להאמין שזה יכול לקרות? כי גם אם זה יקרה, אז הנה, זה נגמר".

היא נרקומנית של לבבות. מגיל 14 מרחפת מקשר לקשר כמעט ללא הפסקה. היו לה קשרים פוריים ("לא נכנסנו לעומק, וזה היה לי מאוד נוח. לא דיברנו יותר מדי, לא חפרנו, בילינו, כל הזמן אפ, אפ, היה טוב") וקשרים פרועים ("היינו רבים פעמיים בשבוע סצנות שאת לא מאמינה, צעקות, בכי, ככה על הבוקר, ונפרדים וחוזרים ונפרדים וחוזרים").

מצעד האקסים שלה נראה כמו פסטיבל המסכות בוונציה. חוץ מפיני טבגר, שאספה מהאוניברסיטה, ומתומר שרון, שלקחה מ"דני הוליווד", יש בו גברים מכל צבעי הקשת, ואת כולם היא זרקה ופירקה: שחקנים, במאים, מוזיקאים, פסיכולוגים, ספרים, אנשי עסקים, לא חשוב הז'אנר, העיקר הפרטנר. "אני אוהבת זוגיות", היא מנמקת. "כשיש לי איזה מישהו לחזור אליו הביתה - וזה נורא קלישאתי, מה שאני הולכת להגיד-אבל זה מרגיע אותי, זו שלווה, זה נותן לי מראה ואומר לי שאני קיימת בכלל באיזשהו אופן. לדעתי קשר זה האמצעי היחיד שלנו להבין את עצמנו".

ממש לא.
"לא רק עם גבר. אם יש מישהו שאני מכירה ומגרה אצלי את התחושה של אינטימיות, אז אני מאוד נשאבת לזה. היו הרבה פעמים בחיים שנפרדתי מחבר ואמרתי טוב, די, עכשיו אני אהיה לבד, אבל אז משהו קרה".

למה?
"אני חושבת שיש לי איזה בור כזה בלב. ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת 24, ועדיין זה היה טראומטי. כשהייתי קטנה, המצב בבית לא היה טוב. אני חושבת שזה חלק מאוד גדול מהבור הזה, מהתחושה של הבדידות, הרגשתי שכל העולם התמוטט. ואני זוכרת איזה רגע אחד בבריכה, כשהלכתי עם אחי ל'ימית2000' בחולון, וכולם צוהלים ורעש ומים, ואנחנו עומדים ככה בפתח, הוא מחזיק לי את היד, ואני מרגישה איך כולם שוחים בבריכה וכיף להם, ולי בעצם העולם נגמר בכלל".

אז איך זה גרם לך דווקא כן לחפש זוגיות בכל מחיר ולא להימנע?
"אני חושבת שיש פה קצת פרדוקס. כי מצד אחד אני צריכה כל הזמן מישהו שיהיה לידי כי זה נותן לי ביטחון, אבל מצד שני אני חושבת שיש לי פחד מאוד גדול מקשר. אני יכולה לייצר אינטימיות מאוד גבוהה, מאוד, אבל אז זהו".

ואת משאירה גברים גמורים אחרי זה?
"לגמרי. כי שברתי להם את הלב, ואז אני משוכנעת שאני מניאקית. גם יש את העניין הזה שאני מתאהבת מהר בגלל הצורך שלי בזוגיות, אז אני מאבדת אמון בעצם ההתאהבות שלי. למרות שכל פעם מחדש אני מרגישה שאולי בכל זאת התאהבתי עוד פעם. כנראה שיש בי משהו פגוע כזה, שאני לא יכולה לסמוך עליהם באמת".

למה?
"לא יודעת. באיזשהו שלב, אם אני טיפה מרגישה שהם לא יכולים להכיל אותי, אני ישר נסגרת ועוזבת. כאילו יש מעליי איזו כותרת של פסיכולוגיה - 'אני לא נותנת אמון', אבל אני לא מרגישה את זה. אני חושבת שיש לי קושי להכיל מישהו שמאד צריך אותי, כי לי יש בור".

"יש לי כאב שנולדתי איתו", היא מהססת, ולא מוצאת סינכרון עם הגרון. "זה מי שאני, בגלל זה אני צריכה זוגיות. ואני דווקא לא נמשכת לאנשים עם בור, כי זה מאוד מאיים עליי, אז להפך, אני נמשכת לבריאים, למצחיקים, לשמחים".

מה יקרה לך בלי זוגיות?
"אני אפול לאיזה בור בלי תחתית. התאהבות תמיד מצילה אותי מזה, תמיד. זה ממלא אותי, מוציא אותי מהבדידות ומהריקנות, וזה נותן לי כוח, ביטחון. אי אפשר להיות בקשר כשאת במצב כזה, אז כשהבור חזר הייתי ישר בורחת מהקשר, נכנסת לתוך עצמי ולא יכולה להיות שם יותר. כי כשיש את הסם הזה של ההתאהבות אז את מרגישה שהנה, אנחנו גוף אחד, מעל כולם. ואז, כשזה מתפוגג, אז פתאום את מרגישה עוד פעם לבד. רגע, זה הבנאדם שהתאהבתי בו? זה לא? אולי נברח מזה וזהו?".

אולי בכל זאת תנסי קצת לבד?
"אולי, מעניין. אף פעם לא ניסיתי באופן רשמי. אבל אני לא יודעת אם אני מסוגלת. לא בא לי. לא נעים. ואני יודעת שמה שאני עושה זאת אינטימיות סטוציונית, אבל יש רעש לבד. אז את אומרת בסדר, בואי נהיה עוד קצת בשקט המזויף הזה, אבל זה גם שקט".

את בטוחה שזה רעש?
"לא יודעת. אני פוחדת שהקול שלי הכי מפחיד אותי".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...