גרי אקשטיין מתגעגע לגיטרה
בגיל 60 עבר גרי אקשטיין אירוע מוחי שכמעט גרם למותו. פלג גופו השמאלי הפך משותק, כושר הדיבור נפגע, ובמשך שבועות היה מרותק לכיסא גלגלים. בראיון ראשון מאז השבץ הוא משחזר את הרגע שבו השתנו חייו ומתאר את תהליך השיקום המפרך
לפתע הוא צנח על הרצפה. "קראתי מיד לאשתי", הוא משחזר את הרגע, שהתרחש ביולי 2008. "אמרתי לה: תעזרי לי לקום. היא ניסתה להרים אותי ושנינו נפלנו על הרצפה". בדקות הבאות הבינה אורנה, אשתו, שמשהו לא בסדר. "הוא התיישב על הכורסה מול הטלוויזיה, לא אכל ארוחת בוקר, היה לבוש קצת שלומפר, הדיבור שלו לא היה ברור. הוא החליט שזה שום דבר והכל בסדר. כשהבת הגדולה חזרה, הזמנו אמבולנס. הרופא אבחן מיד שזה שבץ מוחי ואשפז אותו בבית החולים וולפסון. קיווינו שזה לא זה, למרות שזה היה ברור. גם גרי ניסה להדחיק את זה".
אקשטיין מאשר: "אמרתי לה זה יעבור, אבל היא התעקשה והזמינה אמבולנס. בדרך לבית החולים הייתי רגוע, רילקס. לא אכפת לי מכלום. אירוע, לא אירוע-מה לעשות. במיון הם שלחו אותי לעשות בדיקות וצילומים".
תוצאות הבדיקות הדהימו את הרופאים. "הרופא שאל אותי במה אני משתמש נגד לחץ דם, אמרתי לו 'איזה לחץ דם?' הוא אמר: 'יש לך לחץ דם בגובה 250. לא ראיתי דבר כזה. המכשיר לא יכול למדוד. חשבנו שהוא לא תקין. יצאת בזול. יכולת לגמור את החיים'".
לאחר כמה ימים אובחנו הנזקים שגרמה הפגיעה המוחית. "נפגעתי בצד הימני של המוח, כך שהתפקוד של כל הצד השמאלי בגוף נפגע", מספר אקשטיין, שעדיין סובל מקשיים בדיבור, שמאלצים אותו להגות את המילים בלחש. "הרגל לא היתה יציבה, ושמו אותי בכיסא גלגלים. יד שמאל שלי נפגעה, ולא הייתי מסוגל להזיז אותה. היא היתה ממש משותקת. גם מיתרי הקול שלי נפגעו".
אורנה זוכרת באימה את השבוע הראשון. "הוא לא יכול היה לדבר, לקום. כלום. חשבנו שזה סוף העולם. שהוא לא יחזור לעצמו. ממש דפוס של אירועים מוחיים קשים. אם זה היה תלוי בי, הייתי עושה הכל שהוא יחזור להיות כמו לפני האירוע המוחי. הכל. הכי חשוב שהוא יחזור לנגן. אני מדגישה את זה, הוא חייב את זה לעצמו".
כשאקשטיין מסתכל לאחור, הוא מבין שהסימנים הופיעו עוד קודם. "היו לי כאבי ראש רגילים. לקחתי שני כדורים בכל פעם, נורופן, שכמו שהתברר לי אחר כך, מעלה את לחץ הדם. גם טיפות אף העלו את לחץ הדם. זה וזה-טראח. שבוע לפני השבץ המוחי נפלתי ובקושי קמתי. אמרתי ננוח. בערב כבר באתי לאולפן והמשכתי כרגיל". כזה הוא אקשטיין: גם אם מלאך המוות יקיש לו בדלת, הוא יחשוב שזה השליח של הפיצה.
לאחר שבוע בבית החולים, הובל אקשטיין לשיקום במוסד "רעות" בתל אביב, וטופל במשך כחודש במחלקה לשיקום נוירולוגי. כעבור כחודש חזר הביתה, וקיבל במשך כמה שבועות טיפולי פיזיותרפיה אינטנסיביים. המטרה: להחזיר לתפקוד את יד ורגל שמאל. לרגל יום הולדתו ה-60 ארגנו החברים הקרובים מסיבת הפתעה במוסד. החברים, בהם מאיר ישראל, משה לוי ונתן כהן, שלפו גיטרה והתחילו לשיר כמה מלהיטיו הגדולים. אקשטיין ניסה להצטרף בשירה. הפעם מישהו אחר שרף את הגיטרה.
גם עכשיו, כשנה לאחר האירוע המוחי, הסתערות על הגיטרה החשמלית ושירה פרועה על הבמה נראות כמו חלום רחוק. "מלבד תרופות להורדת לחץ דם ופיזיותרפיה, אין מה לעשות", אומר אקשטיין בהשלמה. "לאחר כמה שבועות הצלחתי לקום מכיסא הגלגלים. אמרתי לפיזיותרפיסטית תודה רבה, קחי את הכיסא. בינתיים המשכתי לעבוד על היד. בוקר אחד היד שלי התרוממה, וזה היה נפלא. לפני זה היד היתה משותקת. לומר שהייתי מאושר, זו הגזמה. חיכיתי כל הזמן שזה יקרה. לא היה לי ספק שזה יקרה".
מבחינת אקשטיין, המבחן שבודק עד כמה יד שמאל חזרה לתפקד, הוא הפריטה על הגיטרה. "לאט לאט אני מתחיל לנגן. אני רחוק מאוד ממה שהייתי. אני בודק
מסע השיקום נוהל הרחק מאור הזרקורים. רק בפברואר השנה, בעקבות שאלות שהפנו אליו מעריציו דרך אתר הבית שלו, למה לא רואים אותו על הבמה, הוא סיפר מה קרה לו. "לפני כחצי שנה עברתי אירוע מוחי שפגע בצד שמאל שלי", כתב שם. "הכל חזר לתקנו מלבד הנגינה בגיטרה שנפגעה מאוד וייקח זמן מה עד שזה יחזור למה שהיה. בינתיים אין הופעות מן הסתם, אבל אני מאמין שיהיו בעתיד." אוי ואבוי", הגיב אחד המעריצים.
אקשטיין לא מסגיר אפילו רמז לרחמים עצמיים ולא מעסיק את עצמו בשאלה למה זה קרה לו. "הרי זה לא יעזור לי", הוא אומר בהומור המיוחד שאפיין אותו לאורך כל הקריירה והוא מתעקש לשמור עליו גם בימים אלו. ?לפחות הפסקתי לעשן בגלל זה. עד האירוע עישנתי שתי קופסאות ביום. עכשיו אני לא נוגע בסיגריות. אני לוקח את השיקום באיזי. היד תחזור מתישהו. הנגינה היא פיזיותרפיה טובה. עם הדיבור בינתיים אין שיפור".
אתה נחשב נס רפואי. האירוע שינה במשהו את התפיסה שלך את החיים?
"לא נראה לי שזה שינה את התפיסה שלי. זה קורה לאחרים וזה קרה לי, מה לעשות. בוא נאמר, תודה שלא היה יותר גרוע".
מה המצב היום?
"הנגינה עוד לא כמו שצריך להיות, רחוק מזה. אולי בעוד שנה היד שלי תחזור לכושר. ביד יש משהו קפוא. זה צריך להשתחרר. זה הולך לכיוון הטוב, אבל לאט לאט. אין כמו הגיטרה לדעת איפה אני עומד. אין מה לעשות. זה הכלי שלי. מה שהתחיל את כל העסק, הסיבה שנכנסתי למוזיקה".
אנחנו יושבים ב"בוגי", אולפן ההקלטות של אקשטיין. על הקיר פוסטר של ג'ימי הנדריקס. מכשירי ההקלטה מונחים בצפיפות זה על גבי זה. על המדף שתי קופסאות הטיים האחרונות שעישן לפני האירוע המוחי. הוא מתיישב על הכיסא ושותה מים מבקבוק. לראשו כובע המצחייה הנצחי ואת פניו מעטר הזקן שהפך לתו ההכר שלו. הוא מדבר בלחש, לעתים המילים נעלמות. מביט על האירוע, כאילו הוא התרחש במוחו של אדם אחר. המשפטים שלו, להבדיל מבעבר, קצרים מאוד. אבל הוא צלול. לא עושה הנחות לאיש, אולי קצת לעצמו.
הסיפור של אקשטיין מתעתע. אולי זה הלוק ההיפי המזוקן, אולי בגלל שורת הלהיטים המבודחים -?"קפטן ג'ק" ו"אני הולך לבית שאן" - הוא קנה לעצמו תדמית של שטותניק נחמד, חבוב מגניב של רוקנרול. בתעשייה המוזיקה המקומית הוא נחשב לאחד הגיטריסטים הטובים ביותר שפעלו כאן, וחתום על אלבום מופת אחד לפחות (" גרי אקשטיין", 1981) שב-2003 הודפס מחדש.
בסוף שנות השבעים, עוד לפני היסטריית הנעורים של תיסלם ובנזין, הפך אקשטיין לכוכב עברי לוהט. בניגוד לאחרים, הוא בחר לברוח מההמולה, ופיתח קריירה של טכנאי סאונד. מדי כמה שנים שחרר אלבום, אבל הבמות נכבשו על ידי דור חדש.
הוא נולד ברחובות ב-48 וגדל בשכונת קריית שלום בדרום תל אביב. בגיל צעיר סימן מטרה: "בתיכון הצבתי תנאי להורים שלי - או שקונים לי גיטרה או שאני לא ממשיך ללמוד. ההורים שלי אמרו, נקנה לו גיטרה. בעוד חודש הוא יעזוב אותה. הקטע הראשון שניגנתי היה מקורי. די דבילי. התחלתי ללמוד אצל מורה, אבל אחרי חודש הוא זרק אותי. יותר מאוחר עבדתי כפקח מדרגות נעות בכיכר המושבות בתל אביב. בכסף שהרווחתי קניתי גיטרה חשמלית.
מרחב הפעולה של להקות הקצב הצטמצם לגבולות הגטו של רחוב המסגר בתל אביב ומועדוני רמלה. "ברדיו היו חייבים לשדר רק את הגועל נפש של הלהקות הצבאיות. 'המלאך שלי', 'החייל שלי' - מי שלא שידר את זה, הלך לכלא. שטיפת מוח. לא יתואר כמה זבל השמיעו. ראיתי את שלום חנוך רוקד בקליפ של להקת הנח"ל - למות מצחוק".
אז איך נחשפת למוזיקה לועזית?
"לאחד החברים היה טייפ והוא הקליט מהבי-בי-סי. ככה שמענו פינק פלויד, הנדריקס, רולינג סטונס. עשינו לשירים האלו קאברים. הרגשנו שאנחנו לא מספיק בשלים להקליט חומר עצמאי. כדי להרוויח כסף ניגנו בחתונות".
לאחר פירוק כובשי הקצב הצטרף אקשטיין ללהקת הנסיכים, שנעה על ציר ישראל-אירופה. ב-70 הם טסו לגרמניה. השנים בחו"ל נחשבות עבורו לשיא הקריירה המוזיקלית. כשהוא מתחיל להעלות זיכרונות, הדיבור שלו נעשה מהיר יותר, למרות הקושי שגרם האירוע המוחי, והתמונות שעולות ברורות וחדות.
"הופענו במועדוני ריקודים. היינו מפוצצים את המועדונים. אתה מנגן שבע שעות רצופות, משמונה בערב עד שלוש בלילה כמעט בלי הפסקה. היו ערבים שחסו עלינו וניגנו רק חמש שעות. זה גרמנים, ייקס. אחרי שבועיים הפכנו לזומבים".
אבל יותר מהמועדונים אהבו אקשטיין וחבריו לנגן בפני אלפי החיילים האמריקאים שהוצבו בגרמניה בתקופת המלחמה הקרה. "היו שם עשרות בסיסים של הצבא האמריקאי", הוא מתלהב. "אתה יכול לנגן כל החיים שלך, ולא להופיע באותו בסיס פעמיים. האמריקאים היו קהל מצוין. ממש מעריצים שלנו. כל הפסקה בא מישהו לעשות לנו טובה ולהזמין אותנו לעשן איתו נאפאס. אחר כך הוא היה עומד ליד הבמה, מסטול מהחיים ורואה אותנו מנגנים".
מהר מאוד אקשטיין הפך למנהיג הלהקה. "הופענו גם באופיס קלאב לפני כל המפקדים הכי גדולים ואני הנחיתי את הערב באנגלית. מועדונים רציניים עם בריכה של לובסטרים באמצע וכל אחד בוחר את הסרטן שלו. היו גם המועדונים של הילדים של הקצינים. הם היו זרוקים לאללה, היה איתם כיף לא נורמלי".
חייתם טוב.
"אתה מקבל משכורת חודשית, דירה, אוכל, אוטו. האמרגנים השקיעו בנו כסף. מהופעה להופעה אתה הופך להיות נגן יותר מקצועי. בתקופה הזו יכולת הנגינה שלי היתה בשיא".
ההרכב עבר כמה גלגולים אבל ההזמנות המשיכו לזרום. שודך להם מפיק מוזיקלי, שהציע להם להקליט כמה שירים מקוריים. הם עשו כמה סקיצות (שלושה שירים הודפסו באלבום "גרי אקשטיין 9") והמתינו לפריצה הגדולה.
כדי לא להרגיש מנותקים הקפידו לקנות עיתון ישראלי בסופי שבוע. "יום אחד הגענו לחנות העיתונים", נזכר אקשטיין, "והמוכר אומר, 'שמעתי שיש בארץ שלכם בלגן', פתחנו בי-בי-סי ונעצמו לנו העיניים. הם סיפרו שביום כיפור נפתחה מלחמה על ישראל. זה ממש הפחיד אותנו, ראיתי את המצרים מטיילים ברחובות. הרגשנו שזה הסוף של המדינה. הלכנו לשגרירות, פתחו שם חדר מלחמה. היו שם המון ישראלים. אמרו מי שקרבי ייצא במטוס מהאג. אמרתי, אני על המטוס הראשון עולה".
צה"ל לא מיהר לצייד אותו באם-16. "איך שבאתי שאלתי את החבר'ה שלי איפה הם מנגנים. יום אחרי שהגעתי מאמסטרדם, כבר הייתי במצרים וניגנתי".
בסיום המלחמה אקשטיין לא חזר לאירופה. "החלטתי להישאר בארץ, לא היה לי כוח להתחיל שם הכל מחדש. בינתיים התחתנתי עם אורנה והקמתי להקה בשם קליידוסקופ. הופענו במועדונים ברחוב המסגר, שכבר היו פחות מלאים. גם הקהל היה אחר, פחות פתוח למוזיקה שלנו. היה קשה להם לשמוע חומר מורכב. התחלנו לנגן חומר מקורי. התגובות היו על הכיפאק. הופענו בכל הארץ. בשלב מאוחר יותר אמרתי שמוכרחים להוציא תקליט. אבל כשהיינו באולפן אמרתי שצריך לפרק את הלהקה".
"רציתי להקליט לבד. הרגשתי שאני הופך להיות פועל במה. הייתי נהג, סחבתי את הציוד. אמרתי די. שילמתי בעצמי את הכסף להקלטות השיר הראשון היה 'היה לי טוב, היה לי חם', התגובות היו מעולות. זה היה שיר רוק כסאח. חבר שלי שניגן עם שלמה ארצי, סיפר לי שכשלמה שמע את זה ברדיו, הוא אמר 'מה זה, מה זה? הם שרים בעברית?'".
קשה לשיר רוקנרול בעברית?
"מי שפתח לי את העברית זו כוורת. כששמעתי את 'המגפיים של ברוך', חשבתי שזה מוזיקה לחתונות. רק מאוחר יותר קלטתי את ההומור. עד אז הכתיבה בעברית היתה כבדת ראש אחולשלוקי. כוורת לימדה שאפשר לכתוב כמו שאתה מנגן".
דווקא הלחנים של "מחזור א' תשל"ז", האלבום הראשון שלך מ-77 די מורכבים.
"להקלטות אשר ביטנסקי הביא טכנאי בשם לואי להב. הוא אמר לי שלואי עבד עם ברוס ספרינגסטין. אמרתי ברוס מי? שאלתי אותו למה צריך מפיק. לואי אמר תמוז צריכים, אתם לא. אבל השירים המורכבים שלי לא התקבלו והייתי צריך לעשות שינוי. 'קפטן ג 'ק' הונח שמונה שנים במגירה. זה שיר פופ נחמד ואני הייתי בראש של רוקנרול. הבסיסט שלי אמר: 'בארץ אתה צריך להיכנס מהדלת הראשית'. אמרתי ננסה את הדרך הזו. הקלטתי את השיר והוא הפך ללהיט גדול".
היו שמועות שהשיר מתאר חוויות סמים.
"זה שיר על קפטן שיכור, זה כל העניין. היתה תקופה שאהבתי לשתות, זה היה בכיף. נתן לי שחרור, במיוחד בעבודה באולפן. מצב רוח טוב. זה נמשך תקופה עד שחתכתי מזה".
אקשטיין המשיך לחפש שותפים מוזיקליים. אחד מהם היה משה לוי. "הוא היה מעריץ. הייתי מנגן ליד הבית שלו בחולון. בא לדבר איתי מאד חורי הקלעים, וביקש לנגן. אמרתי אולי בסוף. כשהוא עלה לבמה, אמרתי מה הדבר המדהים הזה? האורגניסט שלי היה צריך לנסוע לאמריקה, וצירפתי את משה ללהקה. מאוחר יותר הבאתי אותו לאולפן ונתתי לו עיבודים".
פסטיבל נביעות 78 סימן את ההצלחה הגדולה שלו. "עד אז, לא ניגנו לפני כמות כזו של קהל. הגיעו 10,000 אנשים. גם בהופעות שעשיתי עם שלום חנוך ודורי בן-זאב לא הגיע כל כך הרבה קהל. אחר כך שלמה ארצי הציע לי לעשות הופעה משותפת לחיילי מילואים. עשינו חזרות, שלמה לא הרגיש נוח וביטל את העניין. אמרו לי ממשרד המילואים קח את הנגנים ותעשה הופעה שלך. זה היה פגז. חיילים היו מטפסים על הקירות".
זו לא נוסטלגיה דביקה של אמן נשכח. "המופע של גרי אקשטיין ולהקת סתיו שנערך בבית החם בחיפה לכבוד סוף עונת הלימודים", כתב יוסי חרסונסקי ב-80 ב"מעריב לנוער", הסב לאמרגניו נזקים בסך של 80 אלף לירות, טבין ותקילין. אקשטיין לא האמין למראה עיניו. אפילו צלילי הרוק הכסאחיסטיים שלו - לא היה בהם כדי להסביר את ההשתוללות הזו של נערי תיכון. זה קרה גם בגבעתיים ובתל אביב.
הנערים נכנסו לאקסטזה אמיתית. עמדו על המושבים, הניפו ידיים ולפתע קרסו השורות תחתיהם. הם טפסו על קירות, השליכו גלילי נייר טואלט אל הבמה. זה היה אחד החזיונות הברוטליים ביותר בתולדות הרוק בישראל".
ב-80 התחיל לעבוד עם טמירה ירדני. בעזד רתה, השנה הבאה היתה פורייה במיוחד. ב-81' אקשטיין הקליט בהד ארצי את האלבום השני "לא לשידור", וחברת התקליטים גם הדפיסה מחדש את אלבומו הראשון בתוספת שירים חדשים ( "גרי אקשטיין") אבל ההפתעה הגדולה היתה באלבום הרביעי, "פטה מורגנה", גם הוא מאותה שנה.
ירדני דחפה את אקשטיין להקליט אלבום שכולו עיבודים חדשים לשירי מדבר ותיקים. "אמרתי לה: מה השתגעת? אבל היא התעקשה. אמרתי אני מוכן, אבל בתנאי שמשה לוי הוא המעבד ואנחנו עושים מה בראש שלנו. כולל לעשות מהשירים הקלאסיים חוכא ואטלולא. וזה מה שהיה. "פטה מורגנה" הפך לאלבום הנמכר ביותר שלי".
ההצלחה לא גרמה לאקשטיין להתיישר לפי חוקי התעשייה. "טמירה רצתה להפוך את המופע החדש לשואו, עם תלבושות בסגנון צביקה פיק. לא אהבתי את זה. לא חשבתי על הצלחה. נתתי לדברים שיקרו. לא ביג דיל. לא סטאר ולא בטיח. אני שונא את הדברים האלו".
איך אתה מסביר את הסלידה שלך מהצלחה?
"יום אחד הלכתי ברחוב בן יהודה ואמרתי לעצמי, 'גרי תיזהר. תאר לך שתלך ברחוב הזה וכולם יצעקו: גרי מה נשמע?', וזה מה שקרה: כשהתפרסמתי הלכתי ברחוב ואנשים צעקו 'גרי' לא היתה לי שליטה על זה. להגיד את האמת, זה לא הכי נוח לי. בשביל מה לשלם את המחיר הזה? בחו"ל על כל הפלצה קטנה אתה הופך למיליונר, אז אולי זה שווה את המחיר. כאן לא".
בתקופה ההיא, תחילת שנות השמונים, היה לו עוד להיט. "שלמה ארצי הקליט באולפן את 'פתאום כשלא באת' בסולם גבוה מדי. הוא ביקש שאשיר איתו כדי שיהיה לו במה להיתלות. שרנו יחד עם הפלייבק ונולד דואט".
בשיא ההצלחה נפתחה בפניו דלת לקריירה בינלאומית. "טמירה אמרה לי: 'אני אפגיש אותך עם חיים סבן', שהיה לו אולפן בלוס אנג'לס. הכרתי אותו מהתקופה שניגן בלהקת האריות. הוא ביקש שאשמיע לו קסטה, ונדלק. רצה להחתים אותי על חוזה לחמישה אלבומים. הוא חשב על מודל של נגן-זמר. הייתי אמור לנסוע עם משה לוי כדי לאסוף את הנגנים הכי טובים באמריקה. אבל סבן לא יכול היה לעמוד במימון שלי, ולכן זה נפל".
פספסת קריירה בינלאומית.
"לא התבאסתי", הוא אומר כמעט באדישות. "היה לי הרבה מה לעשות כאן. בינתיים סבן נהיה אחד המיליארדרים הגדולים. מאוד נהניתי לעבוד כאן".
הוא באמת מתכוון לכך. עם כל הכבוד ללוס אנג'לס, אקשטיין נמשך דווקא לשקט ולריכוז שבאולפני ההקלטות. עוד לפני המפגש עם ירדני, הוא החליט לפתח את אהבתו לסאונד ולמיקס, והצטרף לאולפני קוליפון ביפו.
ניתוח במיתרי הקול, עמוק בתקופה הלוהטת שלו, הוריד אותו מהבמה. "שירתי במילואים והיו מביאים לי ציודים גרועים, מוניטורים שבקושי עבדו. הייתי צריך לשיר חזק ולצעוק. כתוצאה מכך צמחה לי יבלת במיתרי הקול. הרופא אמר צריך להוריד וניתח. שבוע לאחר הניתוח אסור היה לי לדבר וחצי שנה לא לשיר. עזבתי את המשרד של טמירה, וחזרתי לאולפן. שנה שלמה לא הופעתי".
התחביב הפך למקצוע, ואקשטיין התחיל לעבוד באולפני סיגמא. "בשבילי הסאונד היה הפרונט", הוא מסביר את חיבתו לכפתורים ולערוצי הקול. "כשאתה יושב בקונטרול, אתה המלך. אתה קובע את הסאונד, את הצבע של התקליט. הושפעתי מהסאונד האמריקאי הנקי. אדמה, רוח ואש פוצצו לי את המוח לגמרי".
עם השנים עיצב את הסאונד בהפקות רבות: "הילד הזה הוא אני", שלמה ארצי ("גבר הולך לאיבוד") גידי גוב (40:06) אריק סיני ("שלום לך תקווה עצובה"), חנן יובל ("דור"), נתן כהן ("זמן ומקום") ניסים גרמה ("מי אנחנו, מה אנחנו") ועוד. אקשטיין גם הפיק את המופע המצליח של יהודית רביץ "דרך המשי", הלחין שירים לסרטים ומחזות לילדים ולמבוגרים.
במקביל הפך לנגן גיטרה מבוקש. בין הפרויקטים שהשתתף בהם: שלום חנוך ב"על פני האדמה" ו"תרקוד" של שלמה ארצי, פלוס אריק איינשטיין, מאיר אריאל וצביקה פיק. גם זוהר ארגוב נעזר בשירותיו. "ניגנתי בשירים הראשונים שלו, ומאוחר יותר עשיתי לו סאונד. הוא היה מגיע לאולפן עם בקבוק וודקה וחבילה ענקית של נאפאס. הוא שתה ועישן, אבל עמד ישר על הרגליים. היה מסוגל להרביץ עוד כמה בקבוקים ושכטות ולעמוד על הרגליים".
עם הזמן חדל לנגן בהקלטות של אחרים והתמקד בעבודה מאחורי הקלעים. המהפך שעבר עולם המוזיקה עם המחשוב, מצא אותו מוכן. "קניתי את אחד המחשבים הראשונים. זה היה עבורי גן עדן. ממש סיינס פיקשן. כל מיני דברים שהיינו חולמים באולפן, כמו לחתוך באמצע, תיקון זיופים, פתאום כל אחד יכול לשיר. ערוצי הטלוויזיה גרמו לאנשים צריבה במוח. אנשים רוצים להיות מפורסמים למען הפרסום - אז הם מקליטים. למה לשיר? לך תרצח מישהו ותהיה מפורסם".
מדי כמה שנים הוציא אלבומי סולו שלא עוררו תהודה. מלבד פרויקטים מיוחדים - כמו הסופר-גרופ סרט עם משה לוי, מאיר ישראל ומיכה מיכאלי - הוא כמעט לא חזר לבמה, רואה מאחור איך חבריו למחזור - ארצי, חנוך, גוב - הופכים לכוכבים. "ככה יצא", הוא אומר, בלי חרטה או צער. "כל הזמן התעסקתי במוזיקה. היא אף פעם לא היתה חסרה לי. כל הסיפור של הופעות עולה הרבה כסף. אתה צריך משרד. בלגן היסטרי. נמאס לי מכל הבלגן הזה".
בשנים האחרונות הוא כמעט לא מאזין לרדיו. "כשאני שומע את שירי הפלייליסט, אני מתפלץ. רק לעתים רחוקות אני שומע משהו, שגורם לי להגיד: נחמד. אין דברים חדשים שמעניינים אותי. לא כאן ולא בעולם. רוב ההרכבים משעממים ודי מעצבנים אותי. אני לא מסוגל לשמוע את זה. יש מין אופנה כזאת של שימוש חופשי בדיסטורשן. טינוף. וכלום".
והדור הצעיר אצלך בבית?
"יש לי שתי בנות, אחת בת 30 והשנייה בת 22. הגדולה לומדת קלידים ומלמדת שירה. יש לה עוד להתקדם".
שעת צהריים, אקשטיין פותח באיטיות את דלתות האולפן. הגוף עדיין לא חזר לתפקוד מלא. בחודשים האחרונים העבודה הצטמצד מה. המצב הכלכלי הקפיא פרויקטים והפקות עתידיות. זה הזמן ללמוד את תוכנת ההקלטות החדשה, קיובס 05, ולעדכן את אתר הבית שלו. שם אפשר למצוא תמונות מאוסף הגיטרות העצום שלו ולצפות בקליפים של אליליו הגדולים - הנדריקס, ג'ף בק, סטילי דן - מזכירים לדור הצעיר מי הם האבות המייסדים של הדיסטורשן.
לא רק למוזיקה - גם לטלוויזיה הוא כבר מזמן לא מתחבר. "תוכניות הריאליטי הן צחוק מהעבודה", הוא מנדב, "אני אפילו לא פותח את הטלוויזיה בשביל לראות את זה. 'האח הגדול-וי.איי.פי' - למי אכפת מזה?"
קורין אלאל השתתפה.
"על גופתי המתה אני אשתתף בזה. אתה השתגעת? זה נראה לי טירוף כל העניין הזה. לא ראיתי אפילו פרק אחד בתוכנית האלה, רק שמעתי את הדיבורים מסביב וזה הצחיק אותי".
הדיסק החדש שלו כבר בשלבי בישול מתקדמים, אבל הוא לא ממהר. האירוע המוחי הוציא אותו מפוקוס. נותן עוד תירוץ - אולי מוצדק, אולי לא - להוריד הילוך. "יש אנשים שרוצים להוציא את זה", הוא אומר בשלווה. "נחכה ונראה. אני לא ממהר, לא רץ. אין לי כוח לטלוויזיה וליחסי ציבור. זה מעייף אותי. גם אין לי נגנים עכשיו להופעות. לפעמים צריך להקליט אלבום בשביל הכיף. עוד לא חזרתי למה שהייתי. עדיין קשה לי לנגן. חלק הגוף השמאלי לא חזר לתפקוד מלא, אני סובל כאבים. אם יום אחד אלך מכאן, יהיה לכם אלבום לאחר מותי. 'גרי אקשטיין - ההקלטות שלא ראו אור'".
נא להמתין לטעינת התגובות
