כך מתחיל הרומן "זאבים בשלג"
ספרה השמיני של אורלי קראוס ויינר מגולל את קורותיה של דנה בארי, מלצרית בבר תל אביבי. בעקבות עלבון שמטיח בה ניצול שואה, יוצאת בארי למסע אל עברה של משפחתה בעזרת יומניה של אגי פרקש, פסיכולוגית ופרטיזנית לשעבר, שהיא פוגשת בבית אבות
האירוניה נבעה מהעובדה שבדיוק שעתיים לפני כן עמדתי באמצע הבר הסואן שבו עבדתי ושאלתי את עצמי מתי יתחילו החיים שלי להיות מעניינים.
הבר הזה היה באותה תקופה המקום הכי מצליח בעיר. הרווחתי שם הרבה כסף, בזכות שיטת עבודה יעילה וחדשנית שהמצאתי, אבל למרות זאת הייתי משועממת וחסרת סיפוק. 'הרי לא עזבתי בית אמיד ונוח של זוג הורים דיפלומטים בוושינגטון די.סי.,' הרהרתי לעצמי באותו רגע , 'רק כדי לעבוד בתור מלצרית ולטבוע בים של כסף.'
שתי דקות מאוחר יותר ניגשו אלי שני שוטרים במדים ועצרו אותי בחשד שגנבתי עשרות אלפי שקלים ממקום העבודה שלי. כאילו מישהו למעלה שמע את שאלתי האילמת ודאג לי לחיים מעניינים באופן הכי בלתי צפוי שיכולתי להעלות על הדעת.
בהתחלה צחקתי, מההלם, מתוך ביטחון מוחלט שזו טעות שתתברר מיד. אבל כעבור שעה, כשהחוקר העצבני חג מסביבי כמו עיט ושאג עלי שאלות, בעודו מתיז עלי רוק, והציג לי פתק בכתב ידי, כבר הייתי על סף בכי.
"מה כתוב פה?!" הוא שאל בנימת ניצחון.
"וודקה, טקילה, ג'ין, רום וקולה," מלמלתי בייאוש, "אבל אלה רק הוראות לברמן איך להכין ניו יורק אייס טי."
"ניו יורק אייס טי, מה?! נראה לך שעשו אותי באצבע?!" הוא ענה ונופף את הפתק האומלל לנגד עיני, "זאת הזמנה שהוצאת בלי רישום!"
"בחיים לא הוצאתי הזמנה בלי רישום!" הדמעות החלו להזדחל במעלה גרוני, ואלה היו בעיקר דמעות עלבון וכעס. הרגשתי כמו איוב מודרני. למיטב ידיעתי הייתי המלצרית הכמעט יחידה בבר "הבית" שמעולם לא שלחה ידה בקופה, אף על פי שזכיתי להצעות רבות לעשות זאת. באותו רגע פשוט התקשיתי להאמין שכך אלוהים גומל לי.
"תורידי את הטון שלך!" הוא צרח ופניו האדימו, "בחדר הזה רק לי מותר לצעוק!"
"בסדר." הדמעות הסוררות כבר חנקו את גרוני. "אבל אני לא גנבת, תאמין לי, תשאל אפילו את עופר הברמן, אף פעם לא הוצאתי הזמנה בלי בון."
"הדמעות שלך לא מרשימות אותי בכלל." פיו התעוות בהבעה של שאט נפש. "והברמן כבר סיפר לנו הכול! על כל הכסף שגנבת עוד לפני שהוא עבד שם!"
הרגשתי שהדם אוזל מפני, אפילו הדמעות נעצרו לרגע, מעוצמת ההפתעה. חולשה וחוסר אונים אפפו אותי, לשנייה אחת שקלתי התעלפות לא מבוימת בכלל. החוקר היורק צרח לפתע, "מסיקה, תביא לה מים! מהר!"
אחרי רגע הוא משך את שערותי לאחור והגיש את הכוס לשפתי בחוסר עדינות מופגן. "תשתי!" נבח, "ואל תעשי לי פה הצגות, אחרת אני זורק אותך לתא עם עשרים שרמוטות שיכסחו לך את הצורה! הם לא אוהבות צפוניות מפונקות!"
"אני לא צפונית מפונקת," מלמלתי, אחרי ששתיתי מהמים הדלוחים שרק עוררו בי בחילה, "תבין, אני חיילת משוחררת שגרה בדירה שכורה, זה הכול, אם הייתי גנבת כמו שאתה אומר, כבר היה לי כסף לקנות אותה, לא?"
"מתחכמת, אה?!" הוא רכן לעברי וקירב אלי את פרצופו עד שיכולתי להריח את הבל פיו. באותו רגע הבנתי מדוע החדר הקטן מסריח כל כך. "אני מת על חכמולוגיות כמוך, תאמיני לי, לא תצאי אתי ראש!"
האמנתי לו. בשלב זה כבר הייתי מוכנה להודות ברצח ארלוזורוב והרוזן ברנדוט גם יחד. אלא שהיה לי בסיס מוצק להאמין שלא יהיה לו מושג מי הם היו ואצטרך להעביר אתו את הלילה ולשאת הרצאה בהיסטוריה.
המחשבה המשעשעת לא מנעה מן הפחד
מבעד לדמעות שלחתי מבט חטוף בחוקר הדוחה וראיתי ששביעות רצון התפשטה על פניו. הוא תפס שאני עומדת להישבר. האפשרות לבלות את הלילה בתא עם עשרים שרמוטות אכן לא הייתה מלבבת בעיני. אבל הפחד הכי גדול שלי היה שייוודע להורי מה קרה. לזה לא הייתי מוכנה בשום פנים ואופן.
הייתי בת עשרים וקצת, משוחררת טרייה מהשירות הצבאי. שנתיים וחצי קודם לכן החלטתי לחזור לארץ בניגוד מוחלט לדעתם של הורי, שהשיגו לי כבר דחיית שירות כדי שאתחיל ללמוד יחסים בינלאומיים בקולג' של אוניברסיטת ג'ונס הופקינס.
כולם ידעו מדוע החלטתי על הצעד הזה, אבל אף אחד לא הרחיב את הדיבור על כך. ההורים שלי לא היו מוצלחים בשיחות נפש.
שנה קודם לכן, כשהייתי בת שבע עשרה, התאהבתי עד מעל הראש במאבטח צעיר, שגם הוא, איך לא, ענה לשם הבוגדני עופר. הוא היה בן 22, והצלחנו איכשהו להסתיר את הסיפור כמעט שנה, עד שמישהו מהשגרירות ראה אותי יוצאת מחדר הביטחון באישון לילה. השמועה פשטה במסדרונות המהודרים כמו אש בתחנת דלק. ואבא שלי, שעד אותו יום היה בעיני איש שקט ותרבותי, ניגש אליו לחדר הביטחון ומסר לו באיפוק אלגנטי הצעה שאי אפשר לסרב לה, שיתרחק ממני או שהוא ידווח עליו למנהלים שלו וידאג שהוא לא יעבוד יותר בשום תחום שקשור לביטחון.
למען האמת, לא ציפיתי מעופר שימשיך בסיפור בשלב ההוא ויוותר על קריירה מבטיחה כל כך, אבל גם לא העליתי בדעתי ששבועיים אחרי כן הוא כבר יתנחם בזרועתיה של איזו מזכירה זוטרה עם שיער מחומצן וקול מאנפף שהאיי-קיו שלה בצירוף מספר נעליה לא היה מגיע לירידה ברמי (למי שלא מכיר את המשחק, צריך 51 נקודות כדי לרדת ברמי).
באותו שלב החלטתי לחזור לארץ, להתאושש מהאהבה הנכזבת, ובעיקר להוכיח להורי שאני מסוגלת לצאת מתחת לסינר שלהם וגם להגיע רחוק. או לפחות להגיע לישראל, להתגייס לצבא ולשרת שירות משמעותי ומעניין בלי עזרתם הפעילה.
רק בטירונות נזכרתי שאין לי מושג מה זה שירות משמעותי ומעניין. רוב שנות ההתבגרות שלי עברו עלי בחו"ל, בלי חברות וחברים ישראלים שיספרו לי מה הוא כולל. אז ביקשתי להגיע לתפקיד שכולן בטירונות רצו, פקידה פלוגתית בצנחנים. למזלי, הפעם עמדו התמימות וחוסר הניסיון שלי לצדי. קצינת השלישות של חטיבת הצנחנים והרס"ר שהגיע אתה היו משועשעים כל כך משום שחשבתי שצריך פשוט
לרשום את הבקשה שלי בטופס והיא מיד תתמלא, שאחרי ריאיון קצר גייסו אותי ללשכת המח"ט.
חודשיים אחר כך כבר הייתי פקידה פלוגתית, בפלוגה ג' של גדוד 202. עזרו לכך בעיקר עוגיות הבראוני'ס שהכנתי מאבקות פילסברי, שמילאו אצלי מזוודה שלמה כשחזרתי לארץ.
הרלשי"ת, שלמזלי חיבבה אותי ממבט ראשון, היא שהציעה לי להכין אותם בכל פעם שהתקיימה ישיבת סגל אצל המח"ט. בתוך כמה ישיבות התחרו ביניהם המ"פים מי יזכה בי בתור פקידה. מיקי ספיר, המ"פ של פלוגה ג', זכה בי, פשוט מכיוון שהפקידה שלו השתחררה ראשונה.
הייתי מאושרת בפלוגה ג', החיילים שם היו לי כמו משפחה. העדפתי לבלות אתם בשטח גם כשמיקי פרגן לי איזו חופשה. הבקשה היחידה שביקשתי מהורי באותה תקופה הייתה תגבור מלאי קופסאות הפילסברי הכחולות, שמהן אפיתי להם עוגות לתפארת. ובסך הכול יכולתי לטפוח לעצמי על השכם ולהרהר בגאווה שהסתדרתי כמעט מצוין בלעדיהם.
הבעיה היחידה שהעיקה עלי הייתה חוסר האפשרות למצוא לי חבר. היה בלתי אפשרי לבחור חבר מבין חיילי הפלוגה ובעיקר מקרב קציניה. מיקי הסביר לי את זה בקצרה עוד בנסיעתנו הראשונה לשם. "את נראית לי בחורה אינטליגנטית, אז אני לא צריך להסביר לך איזה בלגנים זה יכול לעשות," הוא אמר, ומבטו הירקרק נעוץ בדרך העפר שלפנינו. מזל שלא הביט בי באותו רגע, כי אז היה מגלה את הסומק העז שפשט בלחיי.
האמת היא שעוד לפני אותו יום נדלקתי עליו קשות וקיוויתי מאוד שאגיע לפלוגה שלו. אבל בתור בחורה אינטליגנטית הבנתי שהכלל הזה - שלא מנהלים רומנים עם הפקידה הפלוגתית - תקף בראש ובראשונה בקשר אליו, הרי המ"פ חייב לשמש דוגמה ומופת לכל החיילים.
מאוחר יותר התרגלתי לחלום עליו בסתר, ולקוות שאף אחת אחרת לא תתלבש עליו עד תום השירות. העובדה שהוא פרש עלי את חסותו והציע לי להצטרף אליו לקיבוץ שלו בכל החגים והחופשות, הוכיחה עד כמה הוא לא חש ברגשות שפיתחתי כלפיו, או שאולי בדיוק ההפך - את זה לא הצלחתי לנחש עד היום.
אבל באותו לילה ארור באבו כביר, ברגע השפל הנמוך ביותר בחיי, הרגשתי צורך נואש להתקשר למי שהחשבתי כבן המשפחה הקרוב היחיד שהיה לי בארץ, למרר בבכי לשפופרת ולייבב שיבוא לחלץ אותי משם, וכך גם עשיתי בסופו של דבר.
אורלי קראוס ויינר, זאבים בשלג, עורך: אמנון ז'קונט, הוצאת כתר, 523 עמודים.
נא להמתין לטעינת התגובות
