הסלבס לא משודרגים
הרבה "אני-אני-ואני" קיבלנו בפרק הראשון של "שדרג את הסלב", הגרסה הישראלית לתוכניות השדרוג העצמי של ערוץ E. ארבעה ידוענים מנסים לקדם את עצמם, ומה עלינו? וגם: "מנדלבאום בלש פרטי" לא תחנך את הקטנים לשוויוניות ותעורר געגועים לתוכניות הילדים של פעם
הנה עוד פרק, מוצלח למדי, בחיפוש הבלתי נגמר אחר מסתורי הקסם הידועני. מה מניע אותם? מה רע להם? מה הם מוכנים לעשות? למה הם רוצים להיות שם-יהיה ה"שם" הזה אשר יהיה-ולא כאן? ולמה, לעזאזל, הם כל כך בטוחים בעצמם, שמה שחסר לנו בחיים הוא בדיוק, אבל בדיוק, התוודעות לאישיותם הידוענית המלבבת?
"שדרג את הסלב" מטפלת בכל הסוגיות הבוערות האלה ומוסיפה עליהן נדבך אופנתי (או שמא, אופנתי לשעבר) בדמות קואוצ' ינג שמעניקה להם דלית אליהו, שהיא סלט מוקפץ היטב המורכב מאלון גל, מ"מית טירונים, וכל מומחה אמריקני שיצא לכם לראות אי פעם אצל אופרה ווינפרי ודומותיה (עיניים פעורות שמביטות בבן השיחה תוך הנהונים נמרצים, ואמרי שפר כוללניים להחריד, דוגמת "אתה מעצב לעצמך את
שלומי בראל מ"כוכב נולד" - לא משנה איזו עונה, רודריגו גונזלס, דניאלה פיק ואילנה אביטל - את כולם תלווה אליהו. כולם יישירו מבט ויתבעו להיות במרכז. הם לא מקבלים את הדרך שבה זרמו חייהם, את הקריירות שלהם שהיו-גם אם מוצלחות למשך זמן מה - ואינן עוד. הם רוצים את הדיסק או המופע או תוכנית הרדיו או תוכנית הטלוויזיה שלהם. הם רוצים שיקשיבו להם. שיראו אותם. שיידעו מי הם.
המאמנת האישית אולי תלמד אותם ללכת עד הסוף עם החלום, לסדר את המחשבות ולארגן את המעשים. אולי. הצופה יתקרב לפחות צעד אחד לפיצוח הגנום הסלבריטאי: אגוצנטריות תינוקית עד בלי קץ, חוסר יכולת ילדותי לדחות סיפוקים ולהבחין בין פנטזיה למציאות, והרבה אני-אני-אני.
"שדרג את הסלב", ערוץ הבידור הישראלי
מאז ששמתי לב שהשנים הלכו-חלפו לאנשהו במהירות מפחידה, ואני הפכתי לישיש מריר, קצת קשה לי לעמוד על טיבן של תוכניות ילדים חדשות. על הניסיונות להיזכר איך זה היה פעם בשנות ה-70 וה-80 האבודות - מה אהבנו, ממה סלדנו, את מי הערצנו ולמה - נגזר תמיד להסתיים במרחץ דמים נוסטלגי: אח, איפה הימים של "רגע ודודלי", וכאלה . לא שימושי, לא מציאותי, לא מוביל לשום מקום קונסטרוקטיבי. אין מנוס משליפת קריטריון יום הדין: "האם אתן לילדיי לצפות בזה בלב שקט".
בדרך כלל הרף הפרטי שלי גבוה מאוד. תנו להם לבהות בזבל צרחני ומרצד, אני אומר, כי זה עדיף על פני הטלת איסורים שתצייר את הזבל באור יוקרתי. אך לעיתים (נדירות, יש לומר) יש תוכניות חדשות שפוגעות ברף.
"מנדלבאום בלש פרטי", סדרה חדשה, מספרת על גלית היפה (גאלה קוגן, שפרצוף ה"וואלה, אני מה-זה אהבלה וסבבה לי עם זה" שלה מהפרסומת לדיוטי פרי, הוא כלום לעומת מה שהולך פה), חלמה תמיד להיות בלשית פרטית. אך אבוי, בגלל יופיה והבלונד שלה, מי יאמין לה שהיא אינטליגנטית מספיק? לכן שכרה גבר - טמבל איך לא, אך גבר - כדי שיישמש כפרונט-מן של משרד החקירות. יופי של חינוך לשיוויוניות, אה?
לא מעניין אותי אם יש פה מסר סמוי פוסט-פמיניסטי, ואם בכל פרק תמיד יתברר בסוף מי הנבונה ומי האהבל. הרי המפגש הראשון של הצופים הצעירים עם הדמויות, רובם עדיין לא בשלים מספיק כדי להבין דקויות ולקלוט רבדים, יינטע אצלם לנצח את הרעיון שאישה צעירה = חייבת להיות יפה = סתומה = לא כשירה למטלות גבריות. במקרה הזה, גזר הדין החד משמעי הוא להגן על נפשותיהם של הילדים.
"מנדלבאום בלש פרטי", ערוץ הילדים (הוט)
נא להמתין לטעינת התגובות
