אלבומי כשלון: המפלצת של מטאליקה
תומר יודלביץ סוקר מחדש אלבומים של להקות גדולות שנחשבו בזמנם כתקליטים גרועים, על מנת לבדוק האם באמת אותה אבחנה שהודבקה להם נכונה. והפעם: התקליט הגרוע ביותר של מטאליקה. מדור חדש
מטאליקה כבר השתמשו פעם בסאונד דומה, זה היה ב "Justice For All"; באותה עת גייסון ניוסטד, הבסיסט הטרי של הלהקה דאז, החליף את קליף ברטון, הבסיסט הוירטואוזי שנהרג בתאונה במהלך סיבוב ההופעות של הלהקה בשוודיה ב-1986.
למרבה האירוניה באלבום ההוא לא שמעו את שורת הבס של ניוסטד, מכיוון שבשלב המיקסים הוחלט להשתמש בבס של הגיטרות, ולא בבס של ניוסטד. בנוסף, מטאליקה כמעט ולא ניגנו ממנו שירים בסיבוב ההופעות שנועד לקדם את הדיסק!
סאונד איכותי, על פי מפיקים ואנשי סאונד, נחשב בדרך כלל לכזה שהוא נקי וברור, סאונד שנותן את האפשרות לשמוע כל כלי וכלי ועם זאת להפריד ביניהם. סאונד לא טוב יתגלם בהפך המוחלט - מלוכלך ולא ברור, אם תשמעו את השכן שלכם מנגן בגיטרה לא מכוונת בפול ווליום, לא תשברו לו את הגיטרה?
במקרה הזה, הסאונד אכן היה לא ידידותי בלשון המעטה - לא ניתן להבחין איזה כלי מנגן מה, הצלילים מלוכלכים ושמנים, כאילו שהקליטו את
מצד שני, סאונד דומה קיים באלפי תקליטי מטאל ובאינספור תקליטי לו-פיי בכוונה תחילה. בוב רוק, המפיק, הצליח להוציא את המיטב ממטאליקה, בכך שהוציא מהם את האלבום הנגיש ביותר שלהם, השחור, וגם את האלבום הכי פחות נגיש שלהם, היצירה המדוברת, שני קצוות מנוגדים של אותה הלהקה.
לא רק ש"St.Anger” היה מאוד דומה ל"Justice For All” מבחינת הסאונד, הוא גם היה האלבום הכי קוהרנטי שלהם מאז ולא נשמע כמו אוסף של שירים שהצטברו, לעומת האלבום השחור שלא היה תקליט אחיד - היו בו יצירות מטאל לצד שירים מלודיים.
הרבה זמן עבר מאז שמטאליקה באמת הצליחו ליצור תקליט שנותן לך בעיטה חזקה בראש. גיימס הטפילד, באמצעות מטאליקה, הצליח ליצור כאן את אחד התקליטים הכי אינטרוספקטיביים שלהם.
במשך יותר מ-70 דקות, הטפילד מחטט בתוך הנשמה שלו, ומצליח לדוג את הדברים הכי מכוערים: שינאה, תסכול, וכעס, כל כך הרבה כעס, עד כדי כך שקשה להאמין שיש להקה שהצליחה להעביר כמות כזו של כעס ותסכול על גבי אלבום. למעשה, אם הייתה כאן להקה אחרת, היה מדובר כאן בהתאבדות מקצועית. לאן נעלמה הלהקה שהוציאה את האלבום השחור שכולם מכירים?
לפעמים מצטייר ש"St.Anger” הוא יותר אלבום של גיימס הטפילד שמנצח על מטאליקה, מאשר אלבום של מטאליקה. באותה תקופה הטפילד ניסה להיגמל מההתמכרות שלו לאלכוהול. הסשנים של הלהקה היו לא פרודקטיביים. גייסון ניוסטד בדיוק עזב את הלהקה, ונראה שכל העסק לא הולך לשום מקום (את התיעוד של תהליך היצירה ניתן גם לראות בסרט הדוקומנטרי המשובח Some Kind Of Monster).
הליריקה של הטפילד, שהיא בין הטובות שהוא כתב אי פעם, היא מה שיצר את "סיינט אנגר", שבסופו של דבר הוא תקליט אינטרוספקטיבי של אדם מתוסכל שמחפש גאולה ולא מצליח למצוא אותה בשום מקום: ”Some Kind Of Monster" - הוא תיאור של אותה מפלצת שהוא הפך, “Dirty Window” - מתאר את הדרך שבה הוא צופה ושופט את העולם, “Shoot Me Again” - מדבר על האכזבות והנפילות שהוא חווה וממשיך לחוות, “Sweet Amber”- הוא אחד מהשירים הטובים יותר שמדברים על התמכרות, ו-”All Within My Hands”- מדבר על הפחד שלו מלעזוב את הלפיתה שבה הוא אוחז את חייו.
האלבום הכי גרוע בתולדות מטאליקה? תלוי את מי שואלים, ניתן להבין את אלה שטוענים שמדובר באלבום גרוע מכיוון שהוא כל כך שונה מכל מה שהם עשו בעבר, לגמרי לא ידידותי ומאתגר. עם זאת, החסרונות בעיני חלק מהאנשים, הם גם היתרונות בעיני אנשים אחרים.
מטאליקה בסופו של דבר נשארה נאמנה לעצמה ויצרה את אחת היצירות היעילות והקשות שלה, מבלי להתחשב במה שהציבור חושב עליהן, וזאת המשמעות של מוזיקה בפני חלק מהאנשים - גילום האישיות והאמת הפנימית ללא פשרות. אכן אין פשרות.
נא להמתין לטעינת התגובות
