כך נפתח הספר "בגבם לעולם"
קובץ רשימות עיתונאיות של אוסנה סיירסטאד, מחברת רב המכר "מוכר הספרים מקאבול", סיירסטאד חושפת את החיים בסרביה בזמן משטרו הטוטליטרי והמושחת של סלובודן מילושביץ' ואחרי נפילתו
פתגם סרבי.

בכל בוקר בשעה שש נשמעת שריקה ליד בתיהם של בּוֹריסַב ווֹינוֹביץ' וניקוֹלָה רַנגֶ'לוֹביץ'. זה הסימן שהקפה מוכן. קפה טורקי חזק עם שלוש כפיות סוכר, ואחר כך לגימה מהירה של רַאקיָה. יום העבודה כבר בעיצומו בכפר סטַאנינַץ שבהרי דרום סרביה. בּוריסַב ער מחמש בבוקר, מאכיל את שתי פרותיו, את הכבשה, את הטלה, את התרנגולות והתרנגול. הוא כבר הספיק לקשקש עם הפרות סוּבָּה ועם סרֶדַנָה בזמן שהאכיל אותן, הביא להן מים ופינה את גלליהן, שהבל עוד עלה מהם באוויר הבוקר הצונן. הוא טיפל בבּוֹנקָה הכבשה ושיחק עם הטלה שלה, שאין לו שם משום שהוא עתיד להישחט בחודש יוני.
"קודם כול בעלי החיים," אומר בוריסב. ולכן, רק אחרי שטיפל בהם כשעה, הגיע הזמן לקפה ולראקיה - פעם שותים אצל בוריסב ופעם אצל ניקולה. בוריסב סימן את הימים שלו להכנת הקפה בלוח השנה. היום תורו של ניקולה לחצות את החצר, והוא מדדה בעזרת שני מקלות הליכה עשויים עץ. הוא מתאמץ לעלות במדרגות ביתו של בוריסב. שני הגברים מברכים איש את רעהו ומתיישבים. הם גומעים את הראקיה בלגימה אחת מהירה. "לגימת אף", כך מכנה זאת בוריסב; תחושת חריפות הליקר הבוערת ועולה בנחיריים חשובה לא פחות מהשפעת המשקה על שאר חלקי הגוף.
ניחוח נעים - טרַאוַואריטָה - עולה מן המשקה החריף. מקור המושג הוא במילה הסרבית טרַאוָוה, שפירושה צמחי תבלין. בוריסב הכין בעצמו את משקה השזיפים, והוסיף לו היפֶּריקוּם, עַרבָּז, אכיליאה ומרווה. הם שותים את הקפה ומדברים על התירס שצריך לזרוע ועל תפוחי האדמה שצריך לשתול. וכמובן גם על בעלי החיים. בתחילת מאי תמליט סוּבָּה, ולעגל שייוולד כבר יש שם: "קוֹמפּיוּטֶר", כי זה מה שבוריסב יקנה לנכדו בכסף שיקבל בעבור העגל.
שני הגברים המבוגרים משוחחים על תקופת הזריעה, ואף על פי שנראה שבוקר אפריל אביבי זה מבטיח מזג אוויר טוב וחמים, בוריסב זוכר היטב את הלילה הקפוא ב-14 במאי בשנת 1952, שבו איבד הכפר את כל יבוליו. "לעולם אל תיתן לאביב שמקדים לבוא להוליך אותך שולל," הוא אומר, ומבקש ממני שאקרא לו דֶדָה בּוֹרָה: סבא בּוֹרָה. "כל בני גילך קוראים לי ככה," הוא מסביר.
הסלון שלו מרוהט בפשטות: שולחן, כמה כיסאות, ארון, שידה וספה. על הקירות תלויים לוח שנה ותמונה ממוסגרת של סלוֹבּוֹדַן מילוֹשֶביץ'. התמונה צולמה בשלהי שנות השמונים והיא דהויה מעט - מילושביץ' נראה בה צעיר ונמרץ. דרום סרביה היא מעוזו של מילושביץ', ומרבית תומכיו, כמו דדה בורה וניקולה, כבר עברו מזמן את גיל הפרישה לגמלאות. "מילושביץ' הוא הנשיא הטוב ביותר לסרביה. הוא מגן עלינו ושומר עלינו ממי שרוצים לבגוד בנו," אומר דדה בורה ומתכוון לחברי האופוזיציה הפוליטית בסרביה.
רמת החיים של דֶדָה בּוֹרָה, כמו של מרבית הסרבים, ירדה באופן משמעותי בעשר השנים האחרונות, תקופת שלטונו של מילושביץ'. השכר הממוצע נמוך בהרבה משהיה בעבר וכספי החסכונות איבדו מערכם בשל האינפלציה שהרקיעה שחקים בשנת 1993. לדדה בורה יש הסבר לכך: "אי אפשר להילחם ולהתעשר בו בזמן."
"אולי מילושביץ' לא היה צריך לפתוח בכל המלחמות האלה?" אני שואלת.
פניו של האיש הזקן נופלות. "סרביה מעולם לא פתחה בשום מלחמה. אנחנו הותקפנו; קודם התקיפו אותנו הסלובנים, אחר כך הקרואטים ולבסוף המוסלמים - מובן שהיינו חייבים להגן על עצמנו," הוא מסביר. "אבל אנחנו נתגבר, בדיוק כמו ששיקמנו את עצמנו אחרי מלחמת העולם השנייה. ממתי הסרבים הם עם שנכנע למי שמנסה להשפיל אותו?"
ניקולה מהנהן בראשו. "אף אחד לא יכניע אותנו."
ובכל זאת,
כמו כל תומך נלהב של טיטו, דדה בורה אינו מאמין באלוהים. לכן התמונה התלויה על קיר חדר השינה היא חידה בעיני - זהו הציור של לֵיאוֹנַרדוֹ דָה וינצ'י, "הסעודה האחרונה", שבו נראים ישו ושליחיו.
"ישו?" מזדעק דדה בורה, "זה לא ישו, זה הצאר לַזַאר שמת בשדות הקרב של קוֹסוֹבוֹ בשנת 1389. הציור מתאר את הארוחה לפני היציאה לקרב. האיש מצד שמאל שלבוש בצהוב? זה ווּק בּרַנקוֹביץ', שבגד בצאר לזאר למען הטורקים. וההוא שלוחש באוזנו של לזאר, זה מילוֹש אוֹבּיליץ' שאומר לצאר: 'זה שמשמאלך הוא בוגד'. אבל לזאר לא האמין לו ולכן הפסיד בקרב."
זהו הסיפור האמיתי, כך מאמין דדה בורה, על אף שהתמונה היא אכן העתק של "הסעודה האחרונה" של דה וינצ'י. אבל כאן, באזור הכפרי הנאמן לטיטו, המירו את ישו במיתוס הקורבן של הצאר לזאר. הסעודה האחרונה הייתה לסעודה הסודית. יהודה איש קריות היה לווק ברנקוביץ'. כאן השליחים הם חיילים סרבים.
תמונה נוספת לוכדת את תשומת לבי בחדר השינה. אישה עירומה למחצה שרועה על כורסה בחדר בסגנון הבארוק. מאחוריה הווילונות נעים קלות ברוח מעל חלון גדול שצופה אל חוף ים ועצי דקל. תינוקות שמנמנים עירומים מרחפים סביב האישה. "וֶריצָה תלתה את התמונה הזאת. היא מאוד אהבה ילדים," אומר דדה בורה ויוצא מן החדר.
בוריסב ווֶריצה התחתנו כשהיו בני שבע עשרה; הוריהם שידכו ביניהם בילדותם. וכך היה - הם נישאו, אף שהוריה של וריצה לא זכו לחזות בחתונתה. פשיסטים בולגרים רצחו אותם כאשר וריצה הייתה בת שתים עשרה. היא ראתה את הוריה נורים למוות בחצר ביתם בשנת 1942 באשמת סיוע לפרטיזנים. "היה משהו מיוחד בוֶוריצה. אני לא יודע מה זה היה בדיוק, אבל היא הייתה שונה מכל הבחורות האחרות. אני תמיד ידעתי שנועדנו זה לזו."

דדה בורה מתיישב בכבדות ליד שולחן המטבח.
"איבדנו את ארבעת הראשונים," הוא אומר ופרקי האצבעות באגרופיו הקפוצים מחווירים. "הרופאים לא מצאו הסבר למה כולם מתו לפני שהגיעו לגיל חודש." וריצה הייתה בטוחה שקללה רובצת עליה, וניסתה כל תרופה אפשרית. כאשר נולד התינוק החמישי, בליל דצמבר קר בשנת 1956, היא עטפה אותו והניחה אותו על הדרך והתחבאה בין השיחים. לאחר זמן מה בא מישהו, הרים את התינוק ואסף אותו אל ביתו.
וריצה עקבה אחר האיש מבלי שיראה אותה עד שהכניס את בנה לביתו. אומרים שניתן להסיר קללת מוות כזו רק כאשר אדם זר מכניס את התינוק לראשונה הביתה. הילד גדל ושמו הוא נאדגֶ'ן, שפירושו "נמצא". הוא בנם היחיד, וכיום הוא איש בוגר ששוקל יותר ממאה קילו, קולונל בצבא יוגוסלוויה. "רק כאשר היה ברור לנו שהוא יחיה ויתבגר התחלנו לחיות שוב," אומר דדה בורה. "עד אז עברו עלינו שבע שנים ארורות שבהן ילדינו מתו בזה אחר זה."
עד יום מותה הייתה וֶריצה בטוחה שאותו אדם הציל את חיי בנה. דדה בורה אינו בטוח כל כך. "אני מאמין רק בדברים שאני יכול לראות במו עיני," הוא אומר. "זאת גם הסיבה שאני לא מאמין באלוהים."
בגבם לעולם, דיוקנות מסרביה מאת אוסנה סיירסטאד, מאנגלית: לינדה אוחנה-פניאס, פתח דבר מאת יואב קרני, הוצאת כתר, 331 עמודים








נא להמתין לטעינת התגובות




