יואב עזרא משבח את הפטפוט השירי
בימים הוא בנקאי, בלילות ובעצם תמיד הוא מקבל השראה וכותב שירה. עם צאת ספרו "הנגן של עולם המתים" משוחחת דפנה שחורי עם עזרא על הזיקה למוות, על משוררים חיים, על אהבה ועל אופטימיות
שְׁלָדִים
הַשָּׁמַיְמָה הַכְּחֻלִּים אֶל-עָל
לִמְשֹׁךְ אֶל מְדוֹרֵי הַשְּׁאוֹל אֶת הַמְּשוֹרֵר הַגָדוֹל
[מתוך 'הַנֶּגֶן שֶׁל עוֹלַם הַמֵּתִים']
"לא יום לא לילה", קובע המשורר יואב עזרא, כשהוא מנסה להסביר מהי השראה בשבילו. "באמבטיה, בים, ברחוב, במיטה, בבית חולים, בשינה, בעירות - אין מצב שרעיון יירד אלי ואני לא אהיה שם בשבילו". ספרו של עזרא "הנגן של עולם המתים" ראה אור בהוצאת פלונית. "במובן מסוים, הנגן של עולם המתים הוא יצירה מוזיקלית באותיות", הוא מסביר.
מאין נובעת המשיכה הכל כך עמוקה שלך לכתוב על המוות, הרי אתה עדיין איש צעיר?
"זה התחיל בגיל 15, 16 שאז, פחות או יותר, מלאכת הכתיבה נפלה על ראשי כמו ברק. ומאז לא ראיתי את עצמי חי במובן הקלאסי של המילה. לא רציתי מקצוע, לא רציתי חיי חברה, לא רציתי חיי משפחה, לא רציתי דבר מעבר לכתיבה באותם ימים.
"תפיסת העולם הזו יצרה אצלי מן הסתם מחלוקות קשות בעיקר עם האנשים שגרתי איתם ושהייתי קרוב אליהם. פשוט רציתי למות. קרובת משפחה ששמעה על הרצון הזה שלי, לקחה אותי אליה לשיחה ובהצעתה ערכתי לעצמי היפנוזה. היא אמרה לי לעצום את העיניים ולדמיין שאני תולה את עצמי בחצר, ובבת אחת, עוד בהיותי תלוי בחצר, היא ביקשה ממני לפקוח את העיניים. ובוא ברגע כמו נס אותו יואב שרצה למות הלך. מאז אני בחזקת המת שהושב לתחייה."
"הנגן של עולם המתים" הוא ספר צנום המורכב משלושה שערים. החוט המקשר בין מדורי הספר מוגדר על-ידי עזרא כ"הרס וחורבן", ואת תהליך הכתיבה הוא מתאר כמעבר מפנקס לדף לאותיות אלקטרוניות על המסך.
אתה מפרסם שירה בכתבי עת כבר הרבה שנים. מדוע בחרת לפרסם ספר בגיל מבוגר יחסית?
"לא בחרתי בזה, ככה זה יצא. מגיל צעיר נקשתי בדלתות גן העדן של המו"ל אבל הדלתות היו נעולות בפני. גם כשהכרתי את עורך 'עכשיו' גבריאל מוקד, לפני יותר מעשרים שנה, החומר שלי שכב אצלו לפחות שמונה שנים עד שהתפרסם. כך שלא מצאתי סיבה אפילו לומר למוקד שיש לי ספר מוכן."
בדש כריכת ספרך נכתב כי "שירתו של יואב עזרא מוכיחה באופן מובהק כי 'שירה צעירה' אינה מושג המתאר את גיל המשורר, כי אם שם תואר המתייחס אל השירה עצמה". מהו משורר צעיר לדעתך?
"משורר צעיר בעיני הוא אחד שצובע את השיער, מוציא שערות מהאף ומסתובב עם צעירים וצעירות ממנו. אין מה לעשות לא ניתן להוציא את הדמות המקובעת אצל אנשים בראש לגבי מהו המושג האמיתי משורר צעיר".
מה אתה שואף להיות 'כשתהיה גדול'?
"שהפרצוף שלי יהיה בחלון הראווה יחד עם כל גדולי המשוררים".
רבים משיריך נדפסו בחוברות 'עכשיו'.מה טיב הקשר שלך עם גבריאל מוקד ועם כתב העת 'עכשיו'.
"גבריאל מוקד בשבילי הוא קודם כל פרופסור. אדם עם הרבה מעלות וזכויות. בעיני גבריאל מוקד הוא גדול האדמירלים, ניצול השואה האגדי גבריאל יודע שאני מעריץ אותו הערצה עיוורת. ביליתי במחיצתו ימים ולילות, למדתי ממנו לזהות מייד טקסטים מעולים, ממנו למדתי גם לאכול נקניק, כרוב כבוש וחרדל. למדתי את הרצון הבלתי נלאה לדעת הכל מהכל: שמות של אדריכלים, במאים, שחקנים, גנרלים, מלחמות, היסטוריה, פילוסופיה. אפילו לקלל למדתי ממנו. פני שד שופך זפת, חרא קטן, אוסף של חולירות, על כסאות מיניסטר בזוי ונאלח קטן, רודף בצע, עלוב נפש..."
ב-11 במאי ימלאו 14 שנים למותו של דוד אבידן. מה אתה זוכר ממנו בעיקר?
"כשאני נזכר בדוד הלב שלי נמלא יגון. ביליתי במחיצתו בעיקר בשנתיים האחרונות לחייו והרבה בזכות ידידות עזת הנפש שהייתה לי עם המשורר היקר ראובן דותן שהיה באותם הימים קרוב לאבידן. באותן השנתיים הוא היה מטושטש מכדורים ואני לא בטוח אם הוא באמת זכר אותי.
"בכל אופן, באחת המסיבות שערך ראובן דותן אצלו בבית, נודע לי שאבידן עומד להגיע. באותו הרגע עבר חשמל בכל גופי. לא האמנתי שגדול המשוררים בכבודו ובעצמו עוד רגע ייכנס בדלת. וכשהוא נכנס מיד קמתי מן הכורסא. אין מצב בעולם
אמרתי שאין, אבל שאני זוכר בראש עשרות אם לא מאות של שירים. והוא אמר לי 'קדימה, דבר!'. לבסוף שאלתי אותו לדעתו והוא אמר לי שהוא אהב את מה שהוא שמע ושאני צריך ליצור קשר עם נתן משום ש'נתן זן יאהב את השירים האלה'. שנים אחר כך ניסיתי ליצור עם נתן קשר והדבר לא צלח עד שלפני שנה גבריאל מוקד אמר לי: 'נתן זך ראה את 'עכשיו' ואהב את שיריך'".
הרבה משוררים ועורכים שהכרת כבר אינם. איך אתה מרגיש לנוכח זה שאנשים נעלמים פתאום?
"הם הופכים אצלי לכלי זמר ומפזרים לעומתי את כל מה שרחוק ולא נתפס. במיוחד את החדווה להמשיך את המנגינה שלהם הלאה לאין סוף."
ואתה עצמך חושש מן המוות?
"התודעה לא חושבת על המוות במובן של סוף או פחד איש לא חושב על הסוף שלו ולכן המוות לעולם יכה בהפתעה."
חייו של המשורר יואב עזרא רחוקים שנות אור מחייו של המשורר הבוהמיין שמבלה בקרים ארוכים בבתי קפה או משתעל בעליית הגג. הוא עובד במשך שנים כבנקאי, וימיו רצופים משרד, עבודה, בית. החיבור בין העולמות, לדבריו, הוא בלתי אפשרי. "אני עצמי כבר מזמן חי בריבוי העולמות ולא מחפש את הקשר בין האחד לשני, אלא את ההפרדה. כמה שיותר לנתק, ככה יותר טוב לי".
האם אתה רואה פיצול ממשי בין חיי הכתיבה לבין החיים האמיתיים?
"לפני הרבה מאוד שנים כתבתי בדיוק על הנושא הזה. כתבתי טקסט על ילד שכחלק מתהליך הריפוי שלו החליטו קרובי המשפחה שלו לנתח לו את הנשמה בעזרת סכין חיתוך ולהפריד בין שני החלקים האלה- האמנות והחיים.
"הם הניחו אותו על השולחן בחדר האורחים, החזיקו אותו בידיים וברגליים, וככה ללא חומר מרדים וללא חומר משמר, פיצלו אותו לשניים. וזה מה שאני בסופו של דבר. יש את יואב של מלחמת הקיום, ויש את יואב של עולם התופעות הפואטיות. יש על כך גם שיר בספר שנקרא "מבט לעברי" שאומר:
הוֹ, מְשׁוֹרֵר גָּדוֹל אַתָּה אֵינֶנּוּ
אֲבָל אֲנִי יֶשְׁנוֹ
בַּמָּקוֹם בּוֹ הָלַכְתָּ בֵּין הָאֳרָנִים לְבַד בַּשְּׁדֵרָה
לְבַד בָּרוּחַ מוּל שָׁמַיִם נֶהְדְרֵי תֹפֶת לְבַד
בִּשְׁבִיל עֲצֵי הָאֹרֶן
"במבט אחורה", הוא ממשיך, "אני נזכר שהייתה תקופה שרציתי להרוג את יואב המשורר, אבל אז יואב האחר התחיל להרגיש חמלה כלפי יואב המשורר. והוא זה שכתב למענו את השיר הזה".
אחד המשפטים השגורים בפיך הם 'החיים הם סוכר' איך זה מתקשר לספר העצוב הזה?
"סוכר זה חומר המשחרר מן המוח חומרים טובים, וכך גם החיים".
אז אם כך, אתה אדם אופטימי?
"לו לא הייתי אופטימי לא הייתי כותב. זה ההבדל בין טירוף הדעת ליצירה. הקו האופטימי הזה אומר שבחיים האלה עדיין יש מקום לגאולה מן המצוקות והדיכאונות, ושיום אחד עוד ניוושע".
ומהי תקווה?
"קודם כל אהבת אם. כיהודי תמיד ראיתי ברחל אמנו את אותה ההתגלמות של התקווה שלי כאדם. מאז שאני זוכר את עצמי עוד כילד לא היה לי את האומץ לפנות ישירות לבורא עולם, לא ראיתי את עצמי שלם מספיק לפנות לאלוהים. אז פניתי לרחל אמנו, הן כילד, הן כחייל בצבא והן כאדם בוגר. ביקשתי ממנה שתעזור לי, שתבקש עלי חמלה בשערי השמים".
ואהבה?
"התמכרות, אבדון, חורבן. אבל למרות כל זאת אדם ללא אהבה הוא אדם מת. בעיקר יוצר הנמצא בשערי הבריאה."
האם אתה מאושר?
"האושר שלי הוא להיות מבוקר עד לילה בעולם הטכסטים, ולראות את העולם מפריזמת האותיות. גם לבלות בסופי שבוע במחיצת אנשים יוצרים: כותבים, סופרים, חוקרים, ומעל לכל משוררים. ועוד דבר: ללכת לים עם אוזניות".
מה מסמל בשבילך הים?
"הים הוא משפך לאושר הנמצא בקצה הבריחה מכוח המשיכה הנכון של החוף".
ולסיום, מי הם היוצרים האהובים עליך?
"מאחר שאני רוצה לפרגן לאנשים בעודם בחיים, אמנה ברשותך רק את החיים: שלמה קראוס, עמוס אדלהייט, יהודה ויזן , עודד כרמלי , אפרת מישורי, רועי ציקי ארד, נמרוד קמר, נמרוד פלשנברג, ללי ציפי מיכאלי, ציפי שטשווילי, שמעון אדף, ננו שבתאי, ואן נוין, חגית גרוסמן, אילן ברקוביץ, תמי כץ לוריא, אריק א., רני יגיל ועוד חברים וחברות.
"אבל המשוררת שאיתה הייתי מסתובב בלי סוף בין הבריכות הכחולות של בתי המלון בתל אביב ומדבר איתה על שירה זו שבי שחורי. שהרי נפשי קשורה בשירתה הצבעונית ומלאת חדוות החיים שהיא כמו סם לשירתי. התחושה שלי עם שבי היא לא שאני מבין אותה אלא שכבר הבנתי אותה עוד לפני שהבנתי אותה. ושאני והיא יכולים להסתובב מנותקים מכל צרות העולם ולעולם יהיה לנו טוב הפטפוט השירי."
נא להמתין לטעינת התגובות
