מנצח על רגל אחת בפסטיבל הנשפנים
דני רידר איבד את רגלו ביום הכיפורים, אבל לא איבד את האהבה למוזיקה. רגע אחרי יום העצמאות ולפני פסטיבל הנושפים, מסביר המנצח שלימד גם את פבלו רוזנברג לנגן, איך ממשיכים הלאה
דני רידר צילום: אילן אלימלך
רידר הספיק להעמיד דורות של נגנים, וגם אחרי שפרש לגמלאות, אין לו תוכניות לנוח. יש לו תזמורת הורים בכפר סבא, לא צחוק בכלל. "אני עושה הכל על רגל אחת", הוא מתלוצץ. אבל מאחורי החיוך מסתתר סיפור ישראלי עד כאב: צמיחה, פרידות, וכן, גם שמחות.
רידר הוא מנצח, אבל בראש ובראשונה מחנך. ב-1971, כשיצאה גולדה מאיר בקריאה למורים: "לכו לבית שאן", הרימו רידר ורעייתו דרורה את הכפפה ועברו לגור ב"בלוק המורים". זאת השנה שתיזכר אצל ילדי בית שאן כשנת התיפוף על הסירים והדלתות. 17 שנה ניהל את "בית המוזיקה", והוציא תחת כנפיו בין היתר את הבן של ד"ר רוזנברג, הרופא היחידי בעיירה. "פבלו התקדם בצורה מרשימה", נזכר רידר. "הוא התחיל ללמוד גיטרה, ואת התקליט הראשון שלו, עם שירים שהלחין בעצמו, הגשנו לשמעון פרס".
אבל בישראל כמו בישראל, חייבת להגיע מלחמה שתוציא את המוזיקה להפסקה. באוקטובר 1973 גויס רידר לשירות מילואים כטנקיסט ברמת הגולן. "זה היה קרב איום, מול טנקים שרופים. כשהטנק שלי היה בעמדת תצפית, הגיעה פגיעה ישירה משני טילים. הטנק שלנו החל לבעור", הוא משחזר. "הרגשתי כאילו אני באמבטיה של אש. בצד השמאלי של הטנק נהרגו כולם. בצד הימני היינו המ"פ ואני. חנוק, הרגשתי שאני לא יכול לדרוך על הרגל. הרגל
הייתה שסועה, והיו לי 75 אחוזי כוויות".
רידר פונה במשאית לחם לבית החולים העמק בעפולה. הוא נדרש לעירוי של 40 מנות דם, אבל מנצח הוא מנצח: רידר מסר הוראות למי להתקשר. "אל תספרו לדרורה", פקד . "היא בהיריון". כשהקיץ מניתוח קשה, גילה שהרגל במקומה. "זאת הייתה הפתעה עצומה. אבל הפתעה גדולה עוד יותר הייתה הבשורה על הולדתו של בננו השני. רציתי לחיות ואמרתי: אני חייב להתגבר על זה".
לחגיגת ברית המילה של בנם גולן התגייסו כולם: אבי הפצועים שמחה הולצברג ארגן מסיבה בחצר בית החולים, אילנית שרה ונינה קציר באה לברך. בחזית אחרת, חזית הרגל, התחילו להסתמן צרות. רידר הוחש לחדר הניתוח, שם נכנס לתרדמת שנמשכה כמה ימים. זה נגמר בקטיעה. בתום חודשים ארוכים של אשפוז ושיקום, הוא התעקש לשוב למרכז המוזיקה בבית שאן, שם נולדה לאחר שלוש שנים הבת אורי, הקרויה ע"ש אורי, נהג הטנק שנהרג.
"בשנת 1987 נעשה רע בבית שאן לכל מי שהיה לו ריח של מערכניק", מספר רידר. "אני נשארתי בסביבה, אבל מיררו לי את החיים. אחרי שנתיים ארזתי את חפציי ושבתי לחיפה עירי". בחודש אוגוסט צלצל הטלפון. על הקו היה ד"ר שמואל פרנקו, הוגה פרויקט המוזיקה בכפר סבא וגורו מוזיקלי. "ילד בריא בגוף בריא חייב לדעת מוזיקה! בוא לנצח בכפר סבא", ביקש פרנקו. רידר זינק על המציאה.
העבודה עם ילדי כפר סבא הפיקה יופי של צלילים: הם התארחו בתוכניות אמריקאיות, הופיעו בניו יורק, בטקסים במחנות ריכוז ועוד. ומה עכשיו? רידר מנצח במלוא המרץ על תזמורת ההורים בכפר סבא. "מעולם לא חשבתי שאפרד מהמוזיקה", הוא מצהיר.
ואם היו קוטעים לך יד?
"הייתי ממשיך במוזיקה. יש לי חבר טוב, מוטי איינס, קטוע יד שמנצח על תזמורת קריית ים. אנחנו תמיד צוחקים שאנחנו שני המנצחים הכי טובים בארץ: אחד קטוע רגל ואחד קטוע יד".
נא להמתין לטעינת התגובות
