קולנוע על בד: מוש קאשי בגלריה נגא
מוש קאשי, שתערוכתו נפתחה השבוע, שואב בציוריו ממוזיקה, מאופנה ומקולנוע ומקפיד לשמור את הצופה במתח, כמו בתסריט מוצלח. "העבודות נושאות ערך של משהו שאינו מזוהה, אבל נוכח"
מוש קאשי. צילום: באדיבות גלריה נגא
קאשי, 43, יליד ירושלים, בוגר המדרשה לאמנות ברמת השרון ובעל תואר שני באמנות מקולג' ברטון הול באנגליה, אינו מרבה להציג. "לוקח לי זמן להתנסח", הוא מסביר. "התערוכה היא הזדמנות לצרוף משפט, כפי שצורף עובד, כמלאכת מחשבת". הוא מרבה להתייחס בעבודותיו גם לאמנויות אחרות כמוזיקה, שירה ואפילו אופנה, אך בראש ובראשונה לקולנוע.
"הקולנוע מזין אותי יותר מאמנות פלסטית", הוא אומר. "מבחינתי זו הדרגה הכי קרובה למושא תשוקה שמעבר לציור. אולי בגלגול הבא אעסוק בזה". את אופן עבודתו הוא ממשיל להלחנה דווקא: "יש נושא, וריאציות על הנושא. הנושא כאן בעבודות הוא לכאורה טבע, אך בעת שאני נסמך עליו מובלעים בו רבדים רבים של תחושות ומשמעויות".
את הטבע גילה קאשי בנערותו, עת נשלח לכפר הנוער בן שמן. שם, בפנימייה החקלאית, נחשף למרחבים. זרדים, עצים, צמרות ושדות, שאפיינו את עבודתו עד כה, הופכים כאן לזיכרון, או "הדהוד", כפי שהוא מכנה זאת. "העבודות נושאות ערך של משהו שאינו מזוהה, אבל נוכח", הוא מחדד, אך ממהר להבהיר שהוא אינו מנסה לחוד חידות לצופיו - רק לשמור על מתח צפייה מעבודה לעבודה, "כמו בתסריט". יש שיזהו ב-Ivory Dawn המשך ישיר של תערוכותיו הקודמות, ובפרט של האחרונה שבהן, Cronos (זמן), שהוצגה לפני שלוש שנים. "כל תערוכה היא גלגול נשמות של תערוכה קודמת", הוא אומר.
הצפייה בעבודות אינה קלה. מבט חפוז לא יספיק כאן. העין מבקשת למצוא מיקוד, אבל הצופה מוצא את עצמו נע במרחב, מבקש לדעת מה הוא רואה. לעתים התקרבות לציור מספקת הבנה ומנוח, לעתים ההתרחקות דווקא, ופעם לא זה ולא זה, והדימוי ממשיך לרצד ולטרוד.
בין ניו יורק לפריז
במידה מסוימת, קאשי נע בחייו כפי שצופיו נעים בחלל הגלריה, מבקש למצוא נקודות תצפית חדשות "שם" שיאירו את ה"פה" באור חדש. שתי נקודות המפנה בקריירה שלו התרחשו "שם". הראשונה בניו יורק, שאליה נסע כשנתיים לאחר שסיים את לימודיו במדרשה לאמנות, ובה לקח קורסים נוספים בציור. "גרתי שם ליד המטרופוליטן, הכניסה אז הייתה בחינם וביקרתי שם המון. שם נחתה עליי ההכרה: לראות את הדברים נכוחה ולא מתוך רפרודוקציות".
השנייה התרחשה ב-1996, כשקיבל מלגה לסדנאות האמנים ה-Arts Cit Des בפריז. את הסיטה מגדיר קאשי כ"אתחול לחיים". שם קיבל חדר, מיטה וזמן פנוי בשפע, בדיוק מה שהיה דרוש לו כדי ליצור. עד היום
הוא מקפיד לנסוע לשם פעם בשנה.
בסגנון הציור שלו, המהוקצע והאלגנטי, מתרחק קאשי מהמסורת המקומית ומתכתב עם מסורות ציור אירופיות. "אני תופר עילית, הוט קוטור", הוא מעיד על עצמו. "גם כשלא היה לי כסף לפלאפל קניתי את הצבעים הכי מדהימים. זה לא פשוט במרחב הישראלי".
אבל העוגן של קאשי, משפחתו, נמצא דווקא פה. הוריו, אפרים וג'ולייט, עדיין מתגוררים בירושלים, והוא מרבה לבקרם. "מכיוון שהם לא מצויים בפרטים היומיומיים של חיי היצירה, הפגישות בינינו נסמכות על הדברים הפשוטים של החיים. שם נפתח חור בחגורה. משהו משתחרר. ואני חוזר לתל אביב הסוערת עם חוש מידה, וקופסאות מעמול שג'ולייט עושה".
נא להמתין לטעינת התגובות
