ברצינות: ראיון עם סטיב מרטין
אתם מכירים אותו כשחקן בסרטים קומיים, חלקם מהסוג השטותי, אבל סטיב מרטין הוא גם מחזאי וסופר מוערך, אספן אמנות, קוסם ועכשיו מוזיקאי. אלבום הבכורה שלו, שבו הוא מנגן בבנג'ו - הכלי החביב עליו - הפך לרב מכר בארצות הברית
סטיב מרטין. עכשיו גם מוזיקאי. צילום: אי-פי-איי
לבד מהיותו קומיקאי, שחקן, מוזיקאי, סופר, מחזאי, להטוטן וקוסם, מרטין הוא גם אספן אמנות שבבעלותו תמונות של פיקסו והופר, ובין חבריו אפשר למצוא את האמנים דמיין הרסט והאספן צ'רלס סאצ'י. השנה נוסף עוד נדבך לסיפור חייו המפותל: האלבום הראשון שלו, "דה קרו", שבו הוא מנגן בבנג'ו, הגיע למקום הראשון בדירוג אלבומי הבלוגראס של בילבורד.
מרטין לימד את עצמו לנגן לפי ספר הוראות של פיט סיגר, התאמן לבד במכוניתו כשהחלונות סגורים, גם בלילות קיץ חמים, והופיע בדיסנילנד ובמועדוני לילה. ארל סקרגס, חלוץ הבלוגראס, וטוני טריסצ'קה, מופיעים באלבום, עם דולי פרטון, וינס גיל וג'ון מקיואן מ"ניטי גריטי דירט בנד", חבר ילדות שגם הפיק את האלבום. מרטין כתב את כל 15 הקטעים באלבום, שרק באחד מהם הוא מנגן כדי להצחיק.
מאז יציאתו לחנויות בינואר, "דה קרו" זכה לביקורות טובות יותר מאשר "הפנתר הוורוד 2", ניסיון כושל שני להימלט מהצל של פיטר סלרס בתפקיד המפקח ז'אק קלוזו. אבל מרטין, כך נדמה, לא מתרגש. "אני רגיל לקבל ביקורות רעות על סרטים, כי אנשים אוהבים לתקוף אותם", הוא אומר, "אבל הייתי עצוב מאוד אם האלבום הזה היה מקבל ביקורות רעות".
מי שצופה בסרטיו לא תמיד מבחין ברוחו הפעלתנית, בסקרנותו המתפשטת למגוון תחומים וביכולת ההתבוננות העצמית שלו. בין חבריו מצוי גם הסופר הבריטי ג'ף דייר, שאומר עליו: "הוא מתעניין בהרבה מאוד נושאים, וזה מסוג הדברים שמשאירים אותך צעיר.
"נסענו עם הנשים שלנו ל'שדה ברק' (עבודת האמנות של וולטר דה מריה שכוללת 400 עמודי פלדת אל חלד מצוחצחים) במדבר ניו מקסיקו, וחווינו שם משהו שהוא מבחינת אנשים חילוניים כמונו, הדבר הכי קרוב לחוויה דתית. אבל הוא לא הביא איתו את הבנג'ו, וכולנו קצת התאכזבנו".
מרטין הצליח לשלב בין הוליווד הנוצצת לניו יורק הספרותית. סדרת המאמרים הסאטיריים שלו ל"ניו יורקר" הפכו לספר רב מכר, שנקרא "פיור דריבל". הרומן שלו, "שופגירל", הפך ב-2005 לסרט בכיכובו של מרטין, וספר ההמשך, "דה פלז'ר אוף מיי קומפני", הגיע לצמרת רשימות רבי המכר. המחזה שלו, "פיקסו אט דה לאפין אג'ייל", הועלה בתיאטרון סטפנוולף בשיקגו ב-1993 וזכה בפרסים למחזה ולמחזאי הטובים ביותר.
דייר מוסיף: "כיום הוא משקיע הרבה יותר מעצמו בכתיבה שלו. הוא סיפר לי שהוא מתייחס בכבוד רב יותר לביקורות על הספרים ועל המחזות שלו מאשר לביקורות על משחקו. לרוב, כשאני מתארח בביתו לארוחות ערב, יש שם יותר סופרים ומשוררים מאשר אנשי קולנוע".
החושך בקצה המנהרה
זה לא בדיוק הדימוי הראשון שמתעורר, כשנזכרים בימיו של מרטין כסטנדאפיסט. ב-1976 הוא הנחה תוכנית של "סטרדיי נייט לייב" בפעם הראשונה, ומאז עשה זאת יותר מ-25 פעם. כעבור כמה חודשים הוא הפך לקומיקאי האמריקני הראשון שזכה למעמד של כוכב רוק, כאשר מילא אולמות ואצטדיונים, עם חומרים שבחלקם שאבו השראה ממשחקי מילים על אי אי קמינגס ולואיס קרול. קריאתו, "וול, אקסקיוווווז מי!", הפכה כבר למיתולוגיה.
וידאו: סטיב מרטין מנגן אצל לטרמן
צ'פלין או לא, הסרטים הבאים שבהם שיתף פעולה עם ריינר, כמו "האיש עם שני המוחות", הציבו אותו בשורה הראשונה של הקומיקאים בהוליווד. הוא גם נהנה מהצלחה עם "רוקסן" - גרסה נוספת לסירנו דה ברז'רק לצדה של דריל האנה - ו"מטוסים, רכבות ומכוניות", שבו גילם אדם המנסה להגיע הביתה לחג ההודיה כשלצדו בנסיעה שותף מהגיהינום, בגילומו של ג'ון קאנדי.
אבל במשך השנים היו לו גם כמה פספוסים. הוא חש שהוא "מאכזב את עצמו" עם פלופים כמו "הסמל בילקו" והודה: "פשוט כבר לא הייתי מצחיק יותר".
היום דור חדש של יוצרי קומדיות קולנועיות, בהם ג'אד אפאטו, סטיב קארל, סת' רוגן ובן סטילר שולט בכיפה. ובינתיים מרטין, לאחר שחגג את יום הולדתו ה-60, נהנה לקרוא את השבחים על האוטוביוגרפיה שלו, "בורן סטנדינג אפ".
"אתה לא יכול לעבוד על אף אחד כאשר אתה מגיע לגיל 60", הוא אמר לוושינגטון פוסט. "זה יותר גרוע מימי הולדת אחרים. אתה מתחיל לראות את החושך בקצה המנהרה. אבל כל מי שאני מדבר איתו אומר 'כן, זה ככה כבר כמה שנים, אבל אחר כך אתה שוכח מזה'".
באוטוביוגרפיה שלו הוא מספר על ילדות בצלו של אבא
אלים בוואקו, טקסס, ועל ההיסטוריה הרומנטית הבעייתית שלו. כאשר הצעיר הביישן, סטודנט לפילוסופיה לשעבר, ששיערו האפיר לפני שהגיע לגיל 30, ניסה לחזר אחר הזמרת לינדה רונדסטאט, היא שאלה לבסוף: "תגיד, אתה בדרך כלל יוצא עם בחורות ולא מנסה להכניס אותן למיטה?".
נישואיו לשחקנית הבריטית ויקטוריה טננט, שכיכבה לצדו ב"סיפורי אל-איי", התמוטטו לאחר שבע שנים ב-1993 כאשר היא עזבה אותו לטובת שחקן אוסטרלי.
אחר כך ניהל רומן קצר וחסר סיכוי עם אן הייש, שמאוחר יותר הצהירה שהיא לסבית וחיה תקופה קצרה עם אלן דג'נרס. אכזבותיו הרומנטיות הובילו אותו לכתיבת "שופגירל", סיפור על יפהפייה בשנות ה-30 לחייה שפוגשת מיליונר בשנות ה-50 לחייו. את הקשר לחיים האמיתיים היה קשה לפספס כאשר התחתן עם אן סטרינגפילד, סופרת ניו יורקית בת 30 ומשהו.
ובתוך כל זה, הוא מעולם לא נטש את הבנג'ו. חסידי הבנג'ו מחשיבים את מרטין כאמן סגנון הנגינה המכונה קלוהמר, או פריילינג, שבו דוחפים את המיתרים למטה בעזרת הציפורניים במקום באמצעות מפרט. וינס גיל אמר ל"ניו יורק טיימס": "הדימוי הראשון שהיה לי זה מרטין עם חץ בראש (גימיק מפורסם שלו), מנגן בבנג'ו. וזה הדבר הראשון שכולם רואים. אבל כשאתה מאזין לנגינתו, אתה רואה שהוא לא עושה צחוק מעצמו, ממש לא".
מרטין רואה בהתקדמות הקריירה שלו עניין טבעי לגמרי. "החיים ארוכים", הוא אמר באחרונה. "אתה יכול לעשות סרטים עשר שנים ועדיין יהיו לך עוד עשר שנים כדי לכתוב. אני חושב שהכול משתלב בצורה יפה. כתבתי חומר לסטנד-אפ שלי, ואז התחלתי לכתוב לסרטים, וזה הוביל לתיאטרון ואחר כך לפרוזה. זה נראה כאילו מדובר בתחומים שונים, אבל הם קשורים".
הוא בילה חלק נכבד מחייו בלעג לכל מיני תוויות, ולכן מבחינתו, לתאר אותו כאיש רנסנס זה קצת מוגזם. על אף שהוא בעצמו אמר פעם: "בעצם, גם ליאונרדו ניגן בבנג'ו".
נא להמתין לטעינת התגובות
