תיאטרון הצללים של יואב לוי

יואב לוי ואיתי טיראן נחשבו להבטחות הגדולות של המחזור שלהם בבית צבי אבל בשעה שטיראן המריא, לוי קרקע את עצמו בתערובת של סמים, אלכוהול, זונות ועוד הוא תולה את זה בעיקר בשירות הטראומתי שעבר בשטחים שירות שהוא חוזר אליו בתפקיד חייל בעזה, בהצגה החדשה בתיאטרון הקאמרי "ע'17"

יונתן אסתרקין | 2/5/2009 9:53

את הרגע הספציפי בשירות המילואים שלו בשטחים שבו החליט שהוא לא חוזר לשם יותר לעולם, זוכר השחקן יואב לוי כאילו הוא היה אתמול. "היינו בבית לחם", הוא מספר. "רדפנו אחרי איזה ילד שזרק אבנים והבאנו אותו לבית של אבא שלו. אבא שלו, כנראה מהפחד על הילד, התחיל להרביץ לו. מכות חזקות. ולצעוק עליו 'אמרתי לך לא לזרוק אבנים' וכאלה. אז אמרתי לו ככה בשקט 'שמע, עזוב ת'ילד. הוא חטף כבר מספיק', ואז האבא פשוט התחרפן. התחיל לצרוח כמו משוגע שאנחנו לא נגיד לו איך לחנך את הילד שלו ושבתוך הבית שלו הוא יעשה מה שהוא רוצה.

יואב לוי. צילום: אריק סולטן

הבנתי שבשבילו, בסיטואציה הזאת של כיבוש ושל חיילים שגילם חצי מהגיל שלו שעומדים לו בתוך הבית, להרביץ לילד זאת הדרך היחידה שהוא יכול לשמור על הכבוד שלו כגבר, כאבא, כבן אדם. וזה היה כל כך מעוות בעיניי, שאחרי המילואים האלה הודעתי למפקד שלי שאני גמרתי. אין לי בעיה ללכת לעשות מילואים במלחמה, בלבנון, איפה שצריך. אבל בשטחים אני לא עושה יותר. הלכתי לכלא, לשתי תקופות, השתחררתי וזהו".

אני מכיר אותך כבר שנים, ויודע שעברו עליך רגעים לא פחות קשים בסדיר ובמילואים עוד לפני כן. מה קרה דווקא שם?
"לא יודע. אני חושב שזה הזמן שעובר. הצבא תופס אותך בגיל צעיר, כשאתה לוחמני, מפוצץ מהורמונים, מת להוכיח את הגבריות שלך, את הכוח שלך. אחרי הצבא הלכתי לבית צבי ללמוד, רק אחרי בית צבי חזרתי למילואים ואני מניח שהשנים האלה, הבגרות, שינו דברים אצלי בראייה. הבנתי דבר פשוט מאוד: כשאתה חייל, בשטחים, אתה חלק ממנגנון הכיבוש. תרצה או לא, תסכים או לא, אתה הזרוע המבצעת שלו. היו איתי כאלה, בצבא, שהסכימו עם זה, היו כאלה שזה פשוט לא היה אכפת להם. לי נשבר הזין. אבל לקח לי זמן להבין. להתפכח. בגיל 18 אתה פשוט עיוור. עשיתי אז הרבה דברים שלא הייתי עושה היום".

מה למשל?
"אתה רוצה דוגמה ספציפית?".

הכי ספציפית. ספציפית שמעירה אותך מזיע בלילה.
שתיקה משתררת ואז לוי מתחיל שוב לדבר, אבל הוא לא מסתכל לי עכשיו בעיניים ודיבורו נעשה קטוע ואטי. "פעם היה קל יותר ללחוץ על ההדק. הרבה יותר קל. בסדיר הייתי לוחם חי"ר בחטיבה 7 של השריון. היינו בקלקיליה ועשינו מה שנקרא 'סיור משת"פים', שבו אתה הולך עם רכז של השב"כ ומכירים לך את כל המשת"פים, המוכתרים של הכפרים, אלה שאיתם אתה מתקשר וכך הלאה.

הצוות שלי לא היה בסיור הזה. כמה ימים אחרי הסיור נכנסנו לאיזה כפר שהייתה בו פעילות של זריקת אבנים ובקבוקי תבערה. ופתאום, בתוך כל ההמולה של העשן, הצמיגים הבוערים, המרדפים והאבנים אני מזהה מישהו, פלסטיני ללא ספק, עומד עם מיני עוזי ביד. אני מסתכל ולא מאמין. והוא כזה עומד אדיש באמצע הרחוב. עברה מחשבה שזה אולי מסתערב, אבל לא ייתכן שהוא לבד כי מסתערבים לא פועלים לבד. נוצרה טבעת של הח בר'ה שלנו סביבו והוא התחיל לצעוק בטירוף בערבית, אבל אף אחד לא הבין או לא שמע. מן הסתם הוא צעק, אני מניח, שהוא לא יכול להוריד את הנשק כי החיים שלו תלויים בזה. אבל או שלא הבנו או שלא שמענו, לא יודע.

צעקנו מה שצריך לצעוק, אבל הוא לא הוריד את הנשק, ותפרנו אותו. שמונה קנים. בסופו של דבר מתברר שהוא היה הבן של מוכתר הכפר. משתף פעולה. לא הכרנו אותו כי לא היינו בסיור. הוא יצא החוצה מהבית שלו עם הנשק שהיה לו כדי להגן על המשפחה שלו מפני המתפרעים כי כולם בכפר ידעו שהוא משתף פעולה. ואנחנו, שלא הבנו את המצב, ירינו בו והרגנו אותו. לא היה לו סיכוי".

אתם לא אמורים קודם לירות באוויר ואחר כך לכיוון הרגליים?
לוי שותק שתיקה ארוכה. ארוכה מאוד. ובסוף עונה לאקונית. "יכול להיות שהיינו צריכים לירות קודם ברגליים, כן. מה אתה רוצה שאני אגיד לך?".

אתה מרגיש מותקף?
"אנשים צריכים להבין, כל מטיפי המוסר, את המציאות של שירות בשטחים ואת הצורה שזה יכול לטמטם לך את הראש, את האמונות שלך בעצמך כמישהו מוסרי, כמישהו שקול ורגוע. תוך זמן מאוד קצר הכול הולך לאיבוד. הפלסטינים מפסיקים מהר מאוד להתקיים כבני אדם.

הם הופכים להיות משהו ערטילאי בלי צורה ושם. משהו שרק מפריע לך להעביר את התקופה הזאת של הצבא בשקט. וזה רק מחמיר כשאתה משלב את זה עם מה שאמרתי קודם על עניין הגיל שלך, על ההורמונים, על הרצון לא לצאת הפחדן, על ההרגשה של מחויבות לחברים שלך, שזו אגב ללא ספק הסיבה העיקרית לכך שחייל קם ומסתער. לא המדינה ולא העם היהודי אלא החבר'ה. ובהקשר של 'ע'17' זה מאוד מעניין כי הרעות, המיתוס הזה של הרעות, הוא הדבר העיקרי שעומד לדיון ולבחינה בהצגה הזאת".

לוי. חברות של לוחמים היא דבר קדוש. צילום: אריק סולטן

"ע' 17" היא הצגה חדשה של התיאטרון הקאמרי, על פי מחזה של שי להב (גילוי נאות: עורך מוסף זה) ויוני זיכהולץ, המבוסס על זיכרונותיו האמיתיים של להב כחייל נח"ל באינתיפאדה הראשונה. לוי משחק בה את אחד התפקידים הבולטים והמרשימים. ההצגה מגוללת את סיפורם של חמישה חברי גרעין נח"ל במשימת תצפית ואבטחה על גג בניין בלב עזה, והמשך לדבריו של לוי, בוחנת פחות שאלות "גדולות" של הסכסוך הערבי-ישראלי ויותר את האפשרות של חברות ואחוות לוחמים בתוך מציאות מורכבת שכזו.

"חברות של לוחמים זה דבר קדוש", הוא אומר, "כשאתה נמצא בתוך זה. אלה אנשים שחיים יחד, ישנים יחד, מחרבנים יחד, מאוננים יחד, מקיזים דם יחד. הכול. ולעזוב את זה

היה המכשול הכי גדול מבחינתי כשהרגשתי שמבחינה מוסרית אני לא יכול יותר לעשות מילואים בשטחים. ואני חושב שזה אחד הדברים הכי חשובים בהצגה הזאת, כי היא מדברת על משהו שנוגע לכל חייל שחווה את מציאות הזאת. אבל זה משהו שלא מדברים עליו, כמו שמדברים על רעיונות פוליטיים ומדיניים. הרבה פחות.

היו ביקורות בעניין הזה על המחזה, שהוא לא מספיק פוליטי כי אין בו פלסטינים. אבל בתור מי שהיה שם אני רוצה להגיד שזה בדיוק העניין. באמת לא מתעסקים איתם כשאתה שם, בתור חייל. וזו בדיוק האמירה הכי חזקה של המחזה, גם מבחינה פוליטית. שהם נמצאים שם במשימות כאלה, אבל מתעסקים בקקי ובפיפי שלהם ובימי הולדת שלהם ובחברות שלהם בבית".

פחד גבהים

לוי, יליד בני ברק, בן 34, נצר למשפחה של גדולי תורה תימנים, הוא ללא ספק אחד הכישרונות הגדולים מבין השחקנים הצעירים בתיאטרון כיום. הוא פונק בתפקידים ראשיים בבית צבי ונחשב לחביב על גרי בילו, שזיהה את הכישרון הגולמי.

מיד אחרי הלימודים, בשנת 2001, נקטף על ידי עמרי ניצן, מנהלו האמנותי של הקאמרי, לשחק בתיאטרון, גילם כמה תפקידים קטנים וכמה תפקידים גדולים יותר בהצגות כמו "גיבור מעמד הפועלים" ו"רוזנקרנץ וגילדרנשטרן מתים", ובכל זאת, זה הריאיון הגדול הראשון שהוא נותן לעיתון. איכשהו, לוי לא נעשה כוכב, אפילו לא בקנה מידה של תיאטרון. אני משתף אותו במשהו שגרי בילו אמר לי עליו פעם. "ליואב לוי", אמר המנהל המיתולוגי, "יש מאלוהים את כל מה שצריך כדי להיות שחקן גדול, אבל גם את כל מה שצריך כדי להרוס את זה ברגע".

"אני מבין למה הוא אמר את זה", אומר לוי, והכאב ניכר על פניו. "אחרי הצבא, ובתקופת בית צבי, בעיקר בשנה האחרונה כשהלחץ גדל וגם בשנים הראשונות בקאמרי, היו לי תקופות של הרבה סמים. בעיקר קוקאין. אקסטזי. והרבה אלכוהול. לילות, נשים, זונות. כל העסק. וכדי להיות שחקן שמגיע בזמן בבוקר לחזרה, יודע בעל?פה, מגיע מרוכז ומוכן וכך הלאה, זה מפריע. בדיעבד זה היה סוג של תרפיה.

היינו יושבים חבורה של גברים, לוחמים לשעבר, ובשלב מסוים היו מתחילים סיפורים על הצבא. בהתחלה זה היה מתחיל תמיד בצחוקים ובחוויות, בהיי מאוד גבוה, ותמיד נגמר אותו דבר במין שתיקה ארוכה שבה כולם בעצם מבינים מה קורה, אבל אף אחד לא מדבר על זה. וככה זה נמשך שנים. מכות בברים, חצי בקבוק וודקה בשעה, מוטל על מדרכות שיכור לגמרי וחברים זורקים אותי למוניות הביתה. הייתי יוצא עם גיל פרנק ללילות מטורפים שכאלה, ואני אומר לך את זה אחרי אישור מגיל".

זה מה שגרם לתחושת הפספוס? ההרגשה שאתה שחקן טוב, מוערך, עושה תפקידים, אבל לא מצליח להפוך לסטאר?
"אני מניח שגם בגלל זה. ואולי אני פשוט לא סטאר. באופי. כשסיימנו שנה ג' בבית צבי, גרי ליהק אותי ואת איתי טיראן לשחק ב'אמדאוס', בבימויו של אלון אופיר. טיראן בתפקיד מוצרט ואני בתפקיד סאליירי. וכן, גם לי ברורה האמירה הזאת של גרי בליהוק. הבנתי את החיוך שלך. בכל מקרה, זו הייתה אמורה להיות הפקת הדגל של השנה שלנו. עם שני הכוכבים הגדולים, איתי ואני. ואני פשוט התמוטטתי.

כל השלוש שנים האלה של הלחץ והתפקידים, הטראומה מהצבא, הקשיים במשפחה, קשיים רומנטיים עם איזו בחורה שהטריפה אותי אז, ומן הסתם גם הלילות של האלכוהול והסמים, הכול התפוצץ ואני פשוט קרסתי אחרי שלוש הצגות. השחקן שהיה דאבל קאסט איתי על אותו תפקיד המשיך את שאר ההצגות. גרי אמר לי אז שיש לי פחד גבהים. אני חושב על זה עד היום ומקווה שבסוף אני אוכיח לעצמי שהוא טעה".

ידעת מה המחיר של חיים פרועים כאלה.
"ידעתי, אבל מצד שני חשבתי אולי שככה שחקנים אמורים לחיות. שאתה אמור לגרד תחתיות ביבים כדי להבין דברים ולהתנסות בדברים. לקח לי זמן להבין שככה אתה לא יכול לתפקד במציאות יומיומית של שחקן שצריך להופיע. וכן, מן הסתם זה גם פגע לי בקריירה. ברור לי שאת עמרי ניצן, לדוגמה, זה הפחיד מאוד בהתחלה. ויש כנראה סיבות נוספות.

קשה לי עם מרות וסמכות. עם חוקים. הייתה לי מערכת יחסים לא פשוטה עם אבא שלי שלא הצליח לקבל אותי כמו שאני, ואני לא אותו כמו שהוא, ומערכת היחסים לא נפתרה כי הוא מת במפתיע ובמהירות תוך שמונה חודשים מסרטן. לא הצלחנו אף פעם לדבר ממש שיחה פתוחה. אולי זה גם קשור. אני אאוט סיידר. תמיד. אין לי את המטען התרבותי ואת התחושה של דג במים בעולם התיאטרון שיש למישהו, כמו איתי טיראן לדוגמה, אני קצת פסיכי. יש לי אפילו פתק מרופא שאומר את זה רשמית (הוא מחייך).

אני חשדן, יש לי התקפי זעם. אני במגננה פנימית כל הזמן כי העולם הזה זר לי. אני דתי לשעבר, מזרחי, גדלתי בשכונה של דוסים ועבריינים. נכון ששולי רנד גדל שני רחובות ממני, אבל תראה איפה הוא היום. גם הוא לא הרגיש נוח בעולם הזה מן הסתם. לא יודע עוד מה לענות לך. אתה מכיר אותי שנים. מה אתה חושב?".

לוי. מתקשה עם סמכות. צילום: אריק סולטן

אני חושב, וסליחה על הפסיכולוגיה בגרוש, שמתוך כל הפחדים האלה שתיארת, אתה שובר לעצמך את הצעצועים כדי שלא יבוא מישהו וישבור לך אותם.
"יכול להיות".

מה גרם לך להפסיק להיות כזה?
"גילי (זוגתו של לוי בשנים האחרונות, או כפי שהוא מגדיר אותה "אשתי לעתיד"). מאז שאני איתה אז לכל הדברים האלה בבת אחת אין טעם. נשים, בילויים, לדפוק את הראש".

לא מפחידה, השגרה?
"אין לי בעיה. אני מרגיש שאני מוכן לזה".

מפחיד אותך שהיא תלך והמחלות יחזרו?
"כן, וברור שזה יקרה. אם היא תלך אני חוזר לביבים ובגדול. אבל אחר כך זה שוב ייפסק. די, אני כבר מרגיש את הגיל, שותים כמה בירות והמשאבה לא עובדת, נרדמים על הספה, מקבלים צרבת ממאכלים מתובלים בלילה. פעם הייתי אוכל ב"דיקסי" סטייק אנד אגז עם חמש בירות וכמה צ'ייסרים של וויסקי אחרי המשמרת בארבע בבוקר, וקם בשמונה כמו אריה. עכשיו אני אוכל סטייק בצהריים ולא יכול לזוז שלושה ימים. זה לא כמו בגיל 19. הזדקנתי".