בוב דילן כקאובוי של חצות
אני כותב עליו משנת 70', השנה בה התקבלתי ל"מעריב לנוער". זה אומר שאני כותב עליו שנים מעטות בלבד, כעשר, פחות מאשר הוא כותב ושר. אינני יודע מה יקרה אם הוא ילך, חס וחלילה, לעולמו לפניי. זה ישאיר לי ארבע סיבות לחיות. הרבה, אבל לא מספיק. רון מיברג מקשיב לאלבום החדש של בוב דילן
בימים אלה במסגרת "מסע ההופעות שאינו נגמר".
השבוע ראה אור אלבום האולפן ה-33 של דילן, Through Life Together. כפי שלעתים קורה עם דילן ועל פי שני שירים ששחרר לאוויר רווי התדרים המתמסרים בחינם, מזמזמת האטמוספירה הרוקית-תקשורתית בבאז ווייבז כמו קווי מתח גבוה. הסופרלטיבים רטובים יותר מליקוקיו של גולדן רטריוור. אילו אני דילן, הייתי מליט פנים סמוקות מבושה.
למרבה הצער אני לא, והביישנות המפורסמת שלו, המתחפשת לפרצופי צ'רלי צ'פלין עם חיוך הנמתח מעל שיניו כמסגיר תנועה כואבת של בועת אוויר בדרכי העיכול העליונות, ותנועות גפיים שכאילו איבדו סינכרוניזציה, מכסה על תחושה מוצקה ומושרשת של "מגיע לי".
לא ברור לאן נשואות עיניו כמי שיכול היה לתפור חליפה מהמילה גאון בלבד, חתן פוליצר וכל זה, אבל אלו הן מסוג המחמאות השמורות לאמנים מתים ולרטרוספקטיבות המציינות את יום השנה העשירי ללכתם; אף אחד מעיתוני הברנז'ה אפילו לא עשה עצמו שומר על תקנות הביקורת לשעות חירום: לפרסם ביקורת כאשר המוצר התרבותי כבר בחנויות, ולא לפני. אבל יסולח להם כנראה.
אף אחד לא יכול ללקק את עצמו באופן יסודי יותר מאשר הסאונה הרירנית שבה התקבל האלבום החדש. "רולינג סטון", שתמיד היה מגדל השמירה של דילן, גם בימי הבצורת הקשים ההם באייטיז בהם נדמה היה כי רקיעת הפרסות הפלגמטית - היא צלילו של דילן - משרכת את דרכה לבית החרושת לדבק, העניק לו ארבעה כוכבים.
"ניוזוויק", שבדרך כלל אינו ממהר לזנק על רימוני יד נטולי נצרה לפני שנרשמת אווירה כללית וכיוון אחיד בתקשורת, התנפל על האלבום ומזמז אותו באורגיה מוזרה ליחיד. הדעת נותנת שחוץ מהדווקן התורן שממתין לו בפינה, דילן שיחק אותה. והכל בגלל שבמאי צרפתי ביקש ממנו לפני כשנה שיכתוב שיר במיוחד לסרט שטרם ראה אור.
ולמה לא בעצם? כמה גאונים בעלי תעודת עוסק מורשה נותרו לנו? אני אוהב את ספרינגסטין כמו סמוק הצוואר הממוצע, והבוס אכן חתום על אחד מתיקי העבודות המרשימים ביותר ברוק, אבל גאון? אפילו ספרינגסטין, כאשר נשאל, אמר פעם שהרגע המכונן בחייו היה כאשר נסע במכונית עם אמו ומהרדיו בקעה חבטת התוף הבודדת והמרעידה שהיא תחילתו של השיר הטוב ביותר בתולדות הרוק, על פי כל סקר, "כמו אבן מתגלגלת".
אני יכול להזדהות עם הבוס, כי גם אני זוכר את הרגע ההוא ואת האופן שבו סינן וירק דילן הצעיר את המילים, בבוז צונן ואוניברסלי כלפי כל הבורגנים שהרטיבו את מכנסיהם ולקחו עליו טרמפ אל גג העולם כדי להגיד שהם היו שם וידעו שהיו עדים ליציקת בסיס האנדרטה של המיתוס אף שבסתר לבם העדיפו את אלביס. השיר ההוא כמו נקדח דרך העורף, גזע המוח עד לאונות וניתז בין האוזניים, כהכרזה על מותו של העולם הישן ולידתו של החדש.
ניחא גאונים. כמה מוזיקאים הגיעו לגיל 68 בלי שזחלו למות בתוך בקבוק, נחנקו מקיאם, הכחילו עם מזרק תקוע בזרועם או נפלו כמו ציפורים ירויות מהשמים באמצע הלילה. הדרך המהירה והקצרה תמיד היתה הדרך הקלה, לכן אין לי גרם של סימפטיה לקורט קוביין ודומיו, שבחרו ביציאה הקרובה. היא קורצת לי כפי שהיא קורצת לכולם, כולל דילן. זה האומץ להמשיך, אל מחוזות השיטיון, הכימותרפיה, הזונדה והקתטר שמפרידים בין הילדים לגברים, ויסלחו לי המינגוויי והאנטר תומפסון. זה האומץ להקליט אלבום מרגש בנשימת אפך האחרונה כמו ג'וני קש, שהוא רוקנרול, ולא חייו ומותו חסרי האחריות של ג'רי גרסיה.
חוץ מתאונת האופנוע המוגזמת ההיא ב-66', המסיימת את סרטו התיעודי המצוין של מרטין סקורסזי על דילן, ושהיתה יותר עילה לחמוק מחיבוק אהבה קטלני מאשר נזק פיזי ממשי; ודלקת קרום הלב, בהלה רפואית אמיתית במחצית שנות התשעים; התלונה הגריאטרית הבולטת של דילן היא כאב ביד שחטפה מכה ושהכריחה אותו לוותר לכמה שנים על הגיטרה לטובת אורגן. בואו נאמר זאת בנימוס: דילן אורגניסט קלוש יותר מאשר הוא גיטריסט. באותה מידה הוא היה יכול לנגן על מכונת כביסה.
לפני שנתיים
מצב רוחו היה כשל אחמדינג'אד כאשר מבשרים לו שיש פיגור בתפוקת הצנטריפוגות. הכל יחד גבה מילדיי בוז צונן כלפי התרח הכרסתן הטוען לאבהות עליהם. בקיצור: אם יש לדילן הישג אמיתי ובר
מישוש, זאת העובדה שהוא חי. השאר זה בונוס. כמו תקליט טוב או הופעה נפלאה אחת שלא החמצנו.
אני דולק בעקבותיו מסן פרנסיסקו (78', הפאזה הנוצרית), תל אביב וירושלים (87', הפאזה היהודית), תל אביב וחיפה (93', הפאזה הסתמית), דבלין (95', פאזת המועדונים) ופורטלנד (2006, סתם דרעק). ומכל המרדף הזה על פני חצי עולם, יש לי אולי הופעה גדולה אחת באמתחתי.
האמת המרה היא שהיינו צעירים מדי ובמקום הלא נכון כאשר דילן היה פרפורמר ענק. אני מניח אגב, שלא רחוק היום שהקיבוץ הגלילי ששמו נשמט מזיכרוני כרגע יתנצל בפומבי על שסירב לקבל את משפחת דילן לחברות בשנת 71'. אביו המנוח של יוסי שריד אינו קשור במקרה זה. אלה הקיבוצניקים שחששו שדילן יהיה אבן מושכת לחשישניקים.
זה המרדף הזה, הציפייה שאינה נגמרת לתקליט הבא שלו, האפשרות שאיזה נס בלתי מובן יהפוך אותו שוב לדילן, שמאפשרת את הדיון הבלתי נגמר בו. ווילי נלסון בן 75. בי.בי. קינג בן 82. לאונרד כהן בן 74. ועדיין לא תשמעו אף אחד דן בהתלהבות מבעבעת בכהן, כמו הדיון בדילן. חשוב לומר זאת בימים אלה של כהנומניה. אין שום פרמטר שבו מגיע כהן לקרסוליו של דילן. לא עולם הדימויים המילולי, הנחרז, האלמותי, הפוגע והפוצע. לא היכולת הקולית מאז ועד עתה. ובוודאי לא יכולת ההלחנה הפנומנלית. אם רוקנרול היה קרב צוללות במלחמת העולם השנייה, דילן היה יורה ארבעה טורפדו מדויקים לפני שכהן היה מתעורר מהשלאף שטונדה.
אני כותב על בוב דילן משנת 70', השנה בה התקבלתי ככתב נוער של "מעריב לנוער". זה אומר שאני כותב על דילן שנים מעטות בלבד, כעשר, פחות מאשר הוא כותב ושר. 40 שנה אם אינני טועה. הפרפסקטיבה הזאת לבדה, די בה כדי לגרום לי להביט בוורידי ידיי בתוגה מסוימת.
כיצד מיישבים למשל את הרתיעה מגילו המתקדם של דילן והמספר המדויק של פימותיו, עם גילו של לאונרד כהן. תהרגו אותי אם אני מבין את זה. רציתי במהלך טקסט זה להתנצל על טעות ניווט שנדמה היה לי שעשיתי לפני מספר חודשים, כאשר כתבתי על Tell Tale Signs, האלבום השמיני בסדרת הבוטלגים שדילן מכשיר בעצמו. חשבתי שעשיתי לדילן עוול כשלא אהבתי את האלבום, אבל בהאזנה כפולה ומשולשת, אני נצמד לדבריי כמסירתם.
גם Modern Times, אלבום האולפן לפני החדש, לא העביר אותי על דעתי מאושר. היה לו את הגרוב הפאנקי הזה, מין שאפל נונשלנטי, נטול גיבוי ראוי של גאונות וכתיבה טובה, אבל לפעמים די למבקרים להיות מאושרים מהעובדה שדילן שרד שנה נוספת ללא שנתגלו בקולונסקופיה פוליפים במעי הגס, והם מעדיפים את הדוח הרפואי האופטימי על פני התקליט. האמת שאינני יודע מה יקרה אם דילן ילך, חו"ח, לעולמו לפניי. זה ישאיר לי ארבע סיבות לחיות. שזה הרבה, אבל לא מספיק.
בצומת הקריטי הפוליטי, הכלכלי והחברתי, שבו ניצבת ארצות הברית, אולי קרב חייה אם מותר קצת דרמה, בוב דילן אינו שחקן. הוא כמו חולצת טי?שירט לבנה שאנשים מקרינים עליה מהרהורי לבם. נדמה היה שהוא תמך באובמה. דילן אמר משהו בזכות שינוי, שטים-אובמה מיהרו לגייס. אבל זה לא היה כמו כאשר הופיע למען ג'ימי קרטר.
אובמה מצדו הודה בפרהסיה שהאייפוד שלו מכיל לא מעט דילן. אינני יודע מה איתכם, אבל לי זה עושה את היום. לחשוב על הנשיא האמריקאי יושב עם כריך הטונה שלו, רגליו על השולחן ההיסטורי במשרד הסגלגל, והאוזניות מנגנות לו את "דם על המסילה". מי שמאזין ל"דם על המסילה" מ-75' אינו יכול להיות איש רע. בכוונה אינני חותר לכיוון "אדוני מלחמה", "נושב ברוח" או "מותה של הטי קרול" ושאר המנוני תרבות פוליטיים שהזמן הפך לפלקטים. אובמה לא נישא אל הבית הלבן על משק כנפיו המלאכיות של דילן. אבל יש דבר מה מלא תקווה ומעודד בידיעה שהנשיא ואני מאזינים לאותו זמר.
דילן לא היה אחוז ייאוש וטינה בשמונה שנותיו של ג'ורג בוש. בשנים האחרונות הוא מתמודד עם הנצח. עם הסוף המבצבץ מעבר לאופק. ומדובר ביהודי נמוך קומה במיוחד. האופק שלו בגובה של פוני. הוא מתבונן משועשע במורשתו שלו. כותב על אהבה שכנראה חומקת ממנו יותר מאשר חמקה בעבר. גם כאשר גררו אותו מיליוני צועדים על וושינגטון בשנות השישים, הוא לא היה ממש שם בנפש. דילן היה ונותר אמורפי מכדי להתחייב למטרה אחת.
לפעמים, כאשר גוררים אותו, כמו שעשה מייקל ג'קסון ב-85' אל "אנחנו העולם", הוא בא אבל נראה כמו החנון של הכיתה שנדחף לצילום המחזור רגע לפני סוף הלימודים ואז כולם מגלים שהוא שר כמו מלאך, אבל כבר מאוחר מדי והפונפונים במחסן. ג' ואן באאז, שאמורה לדעת, אמרה עליו: "בוב? מתי ראיתם אותו בפעם האחרונה בהפגנה, באירוע פוליטי או חותם על עצומה? הצחקתם אותי".
המסע שלו מהולדתו במינסוטה, הצפון הקר והקפוא של אמריקה, אקלים שמכתיב אופי ומצב רוח, נמשך מהיום בו הגיע לניו יורק והחל לשווק את הביוגרפיה המפוברקת על בריחתו מהבית והצטרפותו לקרקס וכל הג'ז המקושקש הזה, שהיה נחוץ לו להימלט מאימת הצימרמנים אל מאורות הפולק העשנות בווילג'.
האמת שסירב להודות בה, משום שהיתה גורעת מהילת הנווד האקלקטי שלו, היא שהוא איש משפחה למופת המניח לאחיו דיוויד לנהל את עסקיו בחווה שלהם במינסוטה, ובן אוהב להוריו המנוחים בטי ואברהם צימרמן. "היי אמא, זה בסדר, אני רק מדמם", דקה לפני "לפעמים גם נשיא ארצות הברית צריך לעמוד עירום".
מנוד הראש שלו לרוי רוג'רס, הנק וויליאמס, באדי הולי ושאר הבוקרים המזמרים שאליהם יצא לבו. ברגע של אמת מותר לומר שהתלבושת החדשה שלו טיפה מגוחכת מתחת לאף הנשרי היהודי כל כך. המאמץ המיוזע הזה להיראות כמו אנטוניו בנדרס ב"דספראדו", רק בלי היופי, קלילות התנועה והמבט ההורג. בנדרס אוהב את נשותיו בלונדיניות. דילן אוהב אותן שחורות.
חולצות המשי התפורות במיוחד עבורו, עם הכיס הנראה כחתך בבד, המכנסיים עם הפס בצד, מגפי השפיץ שהוא חמוש בהם והשפם החדש והמגוחך הזה, שגורם לו להיראות כמו רט באטלר על רקע שטעטל בוער בגליציה. הפיזיונומיה שלו החזיקה מעמד כאשר היה קטן ורזה. כעת הוא קטן ופחות רזה והוא זקוק למלבישה ערמומית במיוחד כדי שלא ייראה כמו קישקע קשור.
עם Together Through Life, שאפילו אינני מתכוון לנסות לתרגם לעברית, הדביקה המוזיקה החדשה של דילן את הדימוי והכריזמה. דברים מוזרים רבים קורים באלבום החדש, וכולם טובים. החבירה המוזרה, לראשונה בחייו על פני תקליט שלם, עם רוברט האנטר, מחבר המילים של גרסיה המנוח והמנסח האולטימטיבי של הטופוגרפיה הנפשית של הדד. דילן הוא הרוכב הבודד המובהק. זה שכותב את שיריו בשתי דקות על מפית רטובה מבקבוק בירה בדיינר נידח בדרך לחור תחת, אמריקה.
פתאום בגיל 68, הוא חובר להאנטר. של מי תחושות האהבה שוברת הלב, ההתבוננות הצינית המפוכחת על העולם, היכולת לגעת באקטואליה בלי לקרוא לה בשמה? של דילן? של הנטר? של החיים? וסוף סוף, בלי להחביא, האקורדיון הנופח נשמה של דיוויד הידלגו הנפלא מ"לוס לובוס", הלהקה שחיברה את אל?איי לאמריקה. ומכיוון שאין לו כרגע גיטריסט וירטואוז שיילל סביב התווים הידידותיים כל כך למשתמש, גייס דילן את מייק קמבל מ"שוברי הלבבות" של טום פטי, בחירה גאונית.
האלבום הזה, על גדולתו, מתבונן קדימה באותה מידה שהוא נוסע לאחור. כבר שנים ארוכות נשמע דילן, כמו שאמר מישהו, כמו קרפדה עם נפחת. אבל כאן, כפי שקורה לו כשהוא רוצה, חוזרות החריקות המתנשפות שלו אל הימים שרק חירשים לא הבינו שהם שומעים את הקול המרגש ביותר ברוקנרול.
זאת תמיד היתה טעות לנסות לתרגם את דילן לעברית. גם כשזה עבד, זה לא היה זה. אבל רק כדי לסבר את האוזן ולתת מושג בדבר המשעול העדין שעליו פוסע דילן באלבום החדש שיגרום לכם להתאהב בו מחדש: "השמש שוקעת נמוך/ אני מניח שהגיע זמן ללכת/ אני מרגיש בריזה קרירה/ במקומם של זיכרונות". ואחד באנגלית, קצר: My heart stays locked away From barren to barren day.
זהו דילן המביט אל האופק, שפעם ראשונה בחייו אינו מתרחק ונותר נטוע במקומו. דילן כלל לא התכוון להקליט אלבום בימים אלה. בשנים האחרונות האט את הקצב. האלבום נולד מהצליל שנוצק בשיר שכתב ל"שיר האהבה שלי", כמעט סרטו של אוליביה דאהן הצרפתי. הוא כתב שיר נפלא, "דברים משתנים" ל"נערי הפלא" של קרטיס הנסון. הוא כתב שיר, נפלא לא פחות, לפרק האחרון בטרילוגיה על מלחמת האזרחים האמריקאית. בשנים האחרונות נדמה ששכח כיצד אומרים לא.
זה עדיין מפתיע אנשים שזכו לראות את דילן מקרוב, שיש לו עיניים כחולות במיוחד בתוך הפרצוף המתפורר מיושן, שכבר אינו מסוגל לארגן את תוויו לרגע אחד בלי לצמצם את עיניו או לחרוק את שיניו. האלבום החדש מסגיר עיניים עייפות המתבוננות במה שנשאר בציניות לא מרושעת. בחיבה כלפי הבלי העולם. לא תמצאו בו תקווה גדולה, כי כאמור, "מיום חרב למשנהו הלב נותר נעול".
מזמן, כעשר שנים, לא הנפיק דילן, בהחלטה רגעית ובזמן שיא, אלבום כה מושלם, מלודי ולירי. אם תבדקו תגלו שמי מאיתנו שמכירים את כל המילים לשיריו ושרים עם דילן במכונית כאשר אנחנו שועטים דרומה, נעצרים מתישהו ב"תשוקה" מ-75' דקה אחרי "דם על המסילה". פה ושם שיר מ-Infidels ומ- Coming Slow Train. האלבום החדש מוסיף פרק חדש לפסקול של חיינו. שוב נוכל לשיר במכונית.
לא שדילן הגיע לגילו המופלג חף משטויות. חוץ מטוני סופרנו, הדמות, לא השחקן, דילן הוא הדובר הרהוט ביותר לאסקלייד, ה-SUV של קדילאק. הוא הסכים לנהוג באחת בפרסומת בטלוויזיה והקדיש תוכנית שלמה ברדיו XM, בו הוא משדר פעם בשבוע, לשירים על קדילק.
הוא עשה פרסומות ל"אפל" ולחברת הלנז'רי הקטיפתית "ויקטוריה'ס סיקרטס". מה שמפליא זו העובדה שהוא אינו זקוק לכסף. נכון שהוא מפרנס עשרות נתמכים, נשים וצאצאים ומשפחות עובדים, אבל גם אם לא יקום מכיסא הנדנדה שלו עד סוף ימיו, ייהנו עשרות דורות של דילנים מתמלוגי שיריו. עד קץ הימים, או התרבות, מה שיבוא קודם.
הוא מהזן המכונה בפסיכולוגיה הרב-גאוניים. ספר הציורים הגדול והמרשים שלו שראה אור בשנה שעברה מפתיע ביד הטובה שדילן מפגין ברישומי הצבע של נופים צרפתיים, נשים עירומות, ויסטות אמריקאיות ומעין פורטרטים עצמיים. אין הבדל, מבחינת היכולת לייצר דימויים, בין אוזנו, ידו ופיו. הוא הזיקית הגאונית הזאת שמחליפה צבעים ברקעים שונים. רק בקולנוע כשל.
לקראת האלבום החדש, ויש לה ?בין שבשנים האחרונות מאז נפתח בסרטו של סקורסזי, דילן במצב רוח קומוניקטיבי במיוחד, הוא העניק ראיון שהתפרסם בשישה חלקים באתר האינטרנט שלו, למראיין מאם?טי?וי. לכאורה, זהו ראיון גלוי וחושפני בו הוא מביע דעתו, לעתים בהומור, על בני דורו, על החיים והמוות ועל עצמו. יתרון האינטרנט הוא שכל אחד יכול לקרוא את הראיון הזה לעצמו ואינו זקוק לתיווכי בציטוט סלקטיבי של אמירות.
בתוך הגדולה הזאת, שזה מכבר הפכה ליציקה מעיקה שבתוכה הוא חי, ספק אם החיים מחייכים אליו. הוא כמו כריש, שמת אם אינו ממשיך לזוז. לכן מסע ההופעות הבלתי נגמר שהוא חייו. פרפטום מובילה האנושי. נותר לו להתחרות רק בעצמו, וזה עסק משעמם למדי. אין מישהו מודע כמותו ומתכחש באותה נשימה לעובדה שכל תקליט יכול להיות האחרון וכל הופעה יכולה להיות הופעת הפרידה. קשה לחיות מציאות כזאת. לכן מפתיע ששרד זמן כה רב כאמן יוצר ורלוונטי.
אילו ידע נורמן מיילר כי "הטירה ביער" יהיה הרומן האחרון שלו, ספק אם היה כותב אותו. הניסיון לצייר את אדולף היטלר כקורבן של תנועות המעיים של אביו. מצד שני, דילן מסרב להיות סלינג'ר של הרוק. אותו סופר נערץ וספון בביתו כבר ארבעים שנה, שנערים בגיל ההתבגרות מנופפים ב"התפסן בשדה השיפון" שלו כספר הגדול של דורנו. אני מהמר שכאשר יבוא יומו של דילן, הוא יפתיע. לאו דווקא בנוסח של המינגוויי-תומפסון. הוא יהיר מכדי לחשוב שאינו יכול ליצור יותר.
אולי הופעה אחרונה אחת עם קתטר וכן אינפוזיה. מה שזה לא יהיה, זה יהיה מקורי ומופת לדורות. דילן כבר נתן כה הרבה, שלא באמת חשוב באיזה מעשרות היציאות מהמדיסון סקוור גרדן יבחר לצאת. ואיך. למדף התקליטים שהשאיר לנו אין מחיר. לא באמת. מעולם לא היתה גאונות מוזיקלית ארוזה בשטח מדף כה קטן. וכה משומש.
